מעשה שהיה כך היה – ביקורת על "הפייבלמנים"

אחרי כ-50 סרטים שפרושים בערך על אותו מספר של שנים, ספילברג מגיע כנראה לאיזה סוג של השלמה אישית ומרשה לעצמו (מעט) התבוננות עצמית ו(קצת) חשבון נפש עם (אולי?) הסרט הכי אינטימי שעשה אי פעם.

אז נכון, עדיין מדובר בספילברג, ולכן אל תצפו לסרט עוקצני או נשכני מדי, אבל בהחלט סרט שנותן לנו הצצה אל חייו של גאון קולנועי אמיתי – כזה שחי קולנוע מגיל צעיר, יצר לא מעט סצינות בלתי נשכחות, ובסרט הזה מספק לנו עוד כמה סצינות כאלה, תוך כדי שהוא נותן את התובנות לשורשי אותם רגעים אייקוניים זכורים מסרטיו הקודמים.

מדובר בסרט אוטוביוגרפי העוסק בשנות התבגרותו של סטיבן הצעיר, המשפחה הגרעינית שעטפה אותו והקשר הראשוני שלו לסרטים, אך באופן מפתיע הסרט לא קרוי "הספילברגים" – אולי מהלך שבו ספילברג בחר במודע להרחיק את עצמו מעט כדי לקבל איזשהו ניתוק שכלתני מהדמויות.
במקום זה, הסרט נקרא "הפייבלמנים". במבט ראשון זה נראה כבחירה בשם יהודי\אמריקאי גנרי, אבל שימו לב שוב פעם לשם:"פייבלמן": הפרוש המילולי מאידיש הוא "מספר סיפורים", או "טווה מעשיות" .
איזה עוד שם יטיב יותר מזה לתאר את מלאכת הבמאי?

סטיבן האמיתי כילד צעיר עם הוריו – ארנולד וליאה ספילברג

אז המשפחה הכמעט פיקטיבית מורכבת מהילד שמואל\סם\סמי (מטאו זוירון כילד בחלק הראשון של הסרט, וגבריאל לאבל כדמות הנער המתבגר), האם האמנית מיצי (מישל ווילאמס), האב מהנדס התוכנה ברט (פול דאנו), שלושת אחיותיו הצעירות (ג'וליה באטרס, קילי הארסטן וסופיה קופרה בגרסאות המתבגרות), הסבתות (ג'ני ברלין ורובין ברטלט) וגם חברו הטוב של ברט, בני לואי (סת' רוגן), גם הוא מהנדס תוכנה שהופך למעין בן בית במשפחת פייבלמן.

Paul Dano and Michelle Williams in "The Fabelmans."

הסרט מתחיל בתחילת שנות החמישים לאחר שהוריו לוקחים אותו בפעם הראשונה לקולנוע לראות את "ההצגה הגדולה בתבל", סרטו של ססיל ב. דה-מיל, וכפועל יוצא מכך סם המוקסם מתאהב באמנות הקולנוע ומתחיל לצלם סרטים בהשתתפות אחיותיו כשחקניות במצלמת ה-8 מ"מ של אביו, לשמחתה של אימו ולמורת רוחו של אביו שחושב שזה אינו תחביב רציני, או מכובד.
ברט הקרייריסט מקבל עבודה חדשה בפיתוח הדבר המדהים הבא – מחשבים, דבר המאלץ את המשפחה לעבור לעיר פניקס באריזונה הרחוקה, אך מיצי טוענת בלהט לפני ברט כי עליו לשכנע את הממונים עליו לשכור לתפקיד גם את בני, כי זו חובתו כחבר טוב, למרות שברט חושב כי בני לא טוב מספיק.

כמה שנים אחר כך, אנו פוגשים את המשפחה באריזונה, כאשר סם ממשיך לעשות סרטים, מתמקצע וממציא פתרונות מכדי להפוך אותם לטובים יותר – וכך אנחנו מבינים כי יחד עם המעוף האמנותי שלקח מאימו, הוא גם לקח את החלק האנליטי של פתרון בעיות מאביו המהנדס.

סם השקוע בהתפתחותו כבמאי סרטים, לא שם לב להתפוררות המקבילה של המשפחה שמסביבו. נקודת השבר תתרחש כאשר ברט יקבל תפקיד משמעותי יותר בחברת IBM וירצה לעקור שוב את המשפחה, הפעם לקליפורניה.

"הפייבלמנים" עוקב ברגישות וללא מלודרמה מיותרת, באיפוק אסתטי וקצת מתקתק כפי שאפשר לצפות מספילברג, אחר המשברים הביוגרפיים האמיתיים שקרו בחייו ועיצבו אותו לאחד האנשים הכי משפיעים בקולנוע בעשורים האחרונים, אם לא בכלל.
ניכר כי ספילברג משלים עם ההבנה כי השברים והסדקים שנגרמו לאישיותו כמתבגר, הם אלה שעזרו לו להיות אמן מספר טוב יותר – כזה שיצירותיו בעבר דנו לא מעט בנושא של איבוד התמימות כילד ואובדן של דמויות הורה, במיוחד דמות האב. כמו כן, בחלק האחרון של הסרט, בקליפורניה הנהנתנית וה"גויית", סם פייבלמן נאלץ להתמודד עם הזהות היהודית שלו, דבר שמקביל לאמירות העבר של ספילברג עצמו, שסיפר בעבר כי לא פעם הרגיש כ"חריג" ו"חייזר" בסביבתו, ולכן לא מעט מסרטיו הם סרטים העוסקים בחייזרים הלכה למעשה.

כדי לעשות סרט טוב שעוסק במהות הסרטים, צריך להבין את המדיום לעומק, וזה דבר שספילברג שולט בו באופן מושלם. הסרט כל כך מלא ברגש לאמנות השביעית שאי אפשר להשאר אדיש אליו – מהסצינה הפותחת בה סם הצעיר מהופנט למתרחש באולם "ההצגה הגדולה בתבל" (ואין שם יותר מתאים), דרך השוט הקסום שבו סם מקרין את סרט ה-8 מ"מ על ידיו הפרושות, הסצינה המרגשת שבו הסוד המשפחתי נחשף לסם המתבגר תוך כדי עריכת סרטים ביתיים ועד שוט הסיום הגאוני עם הקריצה העצמית.

למרות שינוי שמות הדמויות, הרי ששמות הסרטים שסם יוצר במסרטה שלו, הם בדיוק אותם סרטים שספילברג עצמו צילם בהתבגרותו (The Last Gunfight, Escape to Nowhere) אני רק יכול לתאר את ההתרגשות של ספילברג עצמו על הסט כאשר יצר אותם מחדש כבמאי לסרט הזה.

Playing A Film Sammy Fabelman GIF - Playing A Film Sammy Fabelman The  Fabelmans - Discover & Share GIFs

אבל מעל כל הקסם הספילברגי הידוע, החוזק של הסרט הזה נשען על כתפי השחקנים, ובחיי שכל אחד ואחד מהם נותן תצוגת משחק אדירה:
פול דאנו לא צריך להוכיח שהוא שחקן נפלא, ופה הוא לא מאכזב ונותן תפקיד שכולו איפוק והכלה בתור האב "הרציונלי", בעוד שמישל וויליאמס שוברת את הלב בתור האם הקפריזית, כנראה בתפקיד הטוב ביותר שלה עד היום.

גבריאל לאבל מקסים את דרכו כסם, או סטיבן, הצעיר וגם השחקניות שמגלמות את האחיות של סאם מספקות כמה רגעי משחק נהדרים, אבל את ההצגה גונב ללא ספק השחקן הוותיק ג'אד הירש (סדרת הקאלט "טקסי") בתפקיד ברונו, הדוד המרוחק של האם שקופץ לביקור.
כל התפקיד כולו מצומצם למס' סצינות קצרצרות שאולי מסתכמות ב-5 דקות מסך בסרט של שעתיים וחצי, אבל איזה חתיכת טור-דה-פורס של שחקן עם תזמון דרמטי וקומי אדיר. אולי זה לא מקרי שהוא מופיע לתוך הסרט במונית וגם נעלם בתוך אחת.

מצד שני, סת' רוגן עדיין בלתי נסבל, אבל זה כנראה שילוב של החוסר החיבה האישי שלי אליו יחד עם התפקיד שהוא קיבל כאן.
אבל ממש ממש בסוף הסרט, מסתתר לו בתפקיד קטנטן השחקן הכי מפתיע שיכול להיות, כאשר הוא מגלם אייקון הוליוודי עצום. הוא נראה לי מוכר, אבל רק הכתוביות הבהירו לי שכנראה לא הייתי מרוכז מספיק.

ואמנם כבר רשמתי את זה קודם – אבל שוט הסיום הוא הברקה מופלאה עם חתיכת קריצה עצמית מצד ספילברג.

ספילברג חוזר אל שותפיו הוותיקים, מי יותר ומי פחות, לעשייה הקולנועית: על התסריט חתום לצד ספילברג עצמו התסריטאי זוכה הפרסים טוני קושניר (פעם רביעית בסרט של ספילברג) , הצלם הפולני יאנוש קמנינסקי (בשת"פ מס' 11 לדעתי), לצד העורך מייקל קאן (פעם 31, או שהתבלבלתי בספירה?) וכמובן המלחין האגדי ג'ון וויליאמס (מי בכלל עוד סופר….) שעשה פסקול הרבה יותר מאופק והרבה פחות וואגנרי ממה שהוא רגיל בד"כ לסרט הזה.
כצפוי מאנשי מקצוע בסדר גודל כזה, כולם עושים עבודה משובחת ונותנים את מגע הזהב הסופי לסרט שבהחלט מגיע מעומק הנשמה של מי שהתרגלנו לראות כיצרן הכנסות בלתי נלאה לתאגידים ואולפנים.

ספילברג על הסט מביים את "אחיותיו" – ממש כמו שעשה כילד

האהבה לקולנוע ולכל מה שהוא קולנוע ניכרת בכל פריים ב"פייבלמנים" וזה יהיה חטא בלתי יסלח שלא לראות אותו על מסך הקולנוע, המקום אליו הוא שייך.
הטענה היחידה שיכולה להיות לי אליו הוא שאורך של שעתיים וחצי אולי ירתיע חלק מהאנשים, ודווקא כאן אולי מייקל קאן קצת חטא לעבודת העורך ונתן לספילברג להתענג קצת יותר מדי. אבל למרות כל זאת – "הפייבלמנים" הוא חובת צפיה.

ביקורת, "סאנדמן" עונה 1 – לא פחות מהתגשמות חלום

הסופר והתסריטאי הבריטי ניל גיימן נחשב לאחד מגדולי הדור בכל הקשור לפנטזיה, מיתולוגיה ועיבודן לעת המודרנית. לא מדובר בעוד סתם סופר ותסריטאי, מדובר גם בכותב קומיקס, בימאי סרטים ומחזאי עם זיקה אדירה לתרבות הגיקית.

חלק מעבודותיו הטלוויזיוניות והקולנועיות: כתב פרקים "לדוקטור הו", עזר בכתיבת התסריט לסרטיו של דל טורו כמו "הלבוי 2", תרגם וכתב את הדיאלוגים לגרסה האנגלית של "הנסיכה מונונוקי", כתב את התסריט ל"בייוולף" של רוברט זמקיס, כתב שלל סיפורים לדמויות של DC, וכמובן כתב את הספר "אלים אמריקנים" שזכה לעיבוד טלוויזיוני מאוד מוערך.

להמשיך לקרוא ביקורת, "סאנדמן" עונה 1 – לא פחות מהתגשמות חלום

זוהי תמונת המצב -ביקורת על "אין מצב"

לפני שאתם נכנסים לאולם הקולנוע כדי לצפות ב"אין מצב" , או "Nope" בשמו המקורי, כדאי שתפנימו דבר אחד: הסרט שאתם הולכים לראות הוא לא הסרט שאתם חשבתם שאתם הולכים לראות, גם לא אם ראיתם את כל הטריילרים שלו (אלא אם כן עשו לכם ספוילרים).
אז איך כותבים ביקורת על סרט כזה בלי לעשות ספוילרים? משימה קשה בעליל, וגם אחרי שעברו 4 ימים מזמן הצפייה בו ואני עדיין לא בטוח אם הבנתי או הספקתי לעכל את כל מה שראיתי (מייק סמית' מ"גר בארץ נוכריה" של היינלין היה שואל אם גרקתי במלואו את מה שראיתי, אבל בואו לא נסטה מהנושא).

להמשיך לקרוא זוהי תמונת המצב -ביקורת על "אין מצב"

ביקורת, "טרף" – כשבדיחה הופכת לרצינית

ב-1987 ישבו להם כמה יוצרים הוליוודיים וחשבו לעצמם "נכון שזה יהיה מגניב להפגיש את רוקי עם חייזרים?". במקום סטלון הכניסו את שוורצנגר, ובמקום איגרוף קיבלנו לחימת גרילה בג'ונגל, אבל גם קיבלנו את אחת מדמויות המד"ב ומפלצות האימה האיקוניות ביותר בקולנוע: "הטורף".

לאורך כמעט ארבעה עשורים, הצייד החייזרי חזר בארבעה סרטי סולו, שני סרטי קרוס אובר עם "הנוסע השמיני", שלל סיפורי קומיקס וכמה משחקי מחשב משעשעים, אך כמעט תמיד, הסיפור הסתיים בבדיחה אחת גדולה.

הבדיחה הגיעה לשיאה עם הסרט הרביעי שיצא ב2018, ולא רק שהיה מדובר בשבירה מסוימת של קו העלילה שנבנה לאורך 3 סרטי ו2 סרטי קרוס אובר (שכבר לא נחשבים קאנון בכלל), הסרט היה על גבול קומדיית האקשן. מבדיחות בית השימוש של החיילים, דרך העלילה בה הטורף הכל יכול רוצה לצוד ילד עם אספרגר. חשבנו ש2018 תקבור את המותג לנצח בבית קברות לליצנים. אז חשבנו…

להמשיך לקרוא ביקורת, "טרף" – כשבדיחה הופכת לרצינית

תומס הקטר וחבריו הרצחניים -ביקורת על "רכבת הקליע"

אז הבמאי דיוויד לייץ' אוהב רוצחים שכירים. מאוד אוהב. כל כך אוהב שכל סרט שהוא ביים ו\או הפיק עד עכשיו עסק ברוצחים שכירים.
לא מאמינים לי? בבקשה: רוצח שכיר שמאוד קשור לכלב שלו ("ג'ון וויק", שלייץ' ביים יחד עם השותף צ'אד סטלסקי), רוצחת שכירה-מרגלת בלונדינית ("פצצה אטומית"), רוצח שכיר עם פה גדול ("דדפול 2"), רוצח שכיר לשעבר שהחבר הכי טוב שלו הוא צייד ראשים ("מהיר ועצבני: הובס ושו"), סתם רוצח שכיר בפנסיה ("סתם אחד") ורוצחת שכירה עם מצפון ("קייט")
עכשיו קחו את כל האהבה הזו לרוצחים שכירים, תכפילו באינסוף וקיבלתם את "רכבת הקליע" – סרט שמורכב כולו ממלאנ'תלפים רוצחים שכירים שמנסים להרוג אחד את השני, בדרכים מקוריות ככל האפשר. אה. והם על רכבת מהירה בלי יכולת לרדת.
לייץ' היה בעברו פעלולן ומתאם פעלולים באינספור סרטים והסרט הזה הוא אולי הכלי האולטימטיבי עבורו להראות מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לשסות שחקנים ופעלולנים אחד בשני כדי שיפליאו במכותיהם בצורה המרהיבה ביותר האפשרית.

להמשיך לקרוא תומס הקטר וחבריו הרצחניים -ביקורת על "רכבת הקליע"

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות