"הטורף: שטח פראי"- מיתולוגיה מהעתיד

"הטורף: שטח פראי" ("Predator: Badlands") הוא הסרט החדש במותג אשר מחזיר את דמותו של "הטורף" למסך הגדול אחרי 7 שנים, עם טוויסט עלילתי שמעריצי הדמות מחכים לה כבר 30 שנה.

לא זוכר בדיוק באיזה גיל, אבל בהחלט מדובר בגיל חד ספרתי, ישבתי בסלון של סבתא שלי והדלקתי ערוץ 4 (אז ערוץ הסרטים) ונתקלתי בסרט עם ארנולד שוורצנגר מתרוצץ בג'ונגל. כילד מעריץ "פאוור ריינג'רס", היה נראה לי שמי שרודף אחרי ארני וחבריו הוא כמו פאוור ריינג'ר עם מסכה מגניבה ונשקים מגניבים.
"אני חושב שאני אוהב את זה" מלמלתי לעצמי, והשמחה התעצמה כשאותו חייזר רצחני הסיר את המסכה ונחשפתי לראשונה לדמותו של "הטורף".
האובססיה הייתה כמעט מיידית. ברגע שהאינטרנט התחיל להתרחב חיפשתי כל מה שיכולתי על הדמות של הטורף, ונתקלתי בהמון "תוכן מעריצים". מסיפורים קצרים בידיוניים, איורי קומיקס, משחקי מחשב ועוד – הבנתי שלא רק אני חוויתי אימפקט מהדמות המוזרה הזו, אלא שקהילה שלמה הפכה אותו לדמות כמעט מיתולוגית.

עברו כמעט 4 עשורים מאז אותו הסרט מ-1987, שהצמיח שני המשכים ישירים, שני קרוס אוברים עם מותג "הנוסע השמיני" ומעין המשך רוחני ב2018. אף אחד מאלו לא הצליח לשבות את לב הקהל או המבקרים.
ופתאום ב-2022 הגיע הבמאי דן טרכטנברג ("דרך קלוברפילד 10") והפך את כל המותג על הראש עם "טרף", סוג של סיפור מקור עבור הטורף (בשבירה מוחלטת של הקאנון של "הנוסע השמיני נגד הטורף"). "טרף" הציג את מפלצת הסלאשר בתור איום של ממש בניגוד לחצי בדיחה שהוא היה בסרטי המקור, לצד משחק מצויין ודיוק האווירה של הסרט ,"טרף" הפך בקלות לאחד הסרטים הכי נצפים בדיסני פלוס באותה תקופה. אבל טרכטנברג הבטיח עוד, וביוני האחרון הביא לנו את "הרוצח של הרוצחים". סרט אנימציה חצי אנתולוגי הסובב סביב מפגשים שונים עם היאוצ'ה (השם של גזע הטורפים) במהלך ההיסטוריה האנושית. מדובר בפעם הראשונה שבה יוצר כלשהוא בכלל מכנה אותם בשמם ולא פשוט "הטורף" או "הטורפים".בנוסף, הסרט מרחיב על התרבות, המנהגים, השפה של היאוצ'ה- בקיצור, כל מה שעד עכשיו פותח רק במימד המעריצים של הדמות.

"הטורף-שטח פראי" הוא ההמשך של אותו חזון טרכטנברגי שהתחיל עם "טרף". הפעם הטוויסט מדליק במיוחד, מאחר וגיבור הסרט הוא הטורף בעצמו – המפלצת הפכה לגיבור. השחקן (ואני מקווה שאני לא שוחט את השם) דמיטריוס שוסטר קולומטנגי מגלם את דק, יאוצ'ה צעיר ולא "מפותח" שטרם יצא למסע הצייד הראשון שלו. אחיו של דק מתעקש ללמד אותו את דרכי הצייד בשעה שאביו לא מוכן לסבול חולשה בשבט, וגוזר עליו מוות. דק מצליח להמלט מהמוות, אל כוכב מסוכן ביותר כשלפניו המטרה לצוד את הטרף המסוכן ביותר וכך יוכל להוכיח עצמו ראוי להיות "בן יאוצ'ה". על אותו כוכב הוא פוגש את ת'יאה (אל פאנינג), אדם סינטטי תוצרת "ווילנד-יוטאני" (חברת הסינתטים ממותג "הנוסע השמיני") והשניים מפתחים יחסי חברות מוזרים אך יעילים בדרך למטרה המשותפת שלהם. וכמו שקולמנטגי משחק גם גיבור וגם נבל, גם פנינג משחקת את ת'יאה הגיבורה, ואת "אחותה" טסה, הסינטטית הלוחמנית והאלימה.

עכשיו אם יש משהו אחד שעלול לעצבן את הקהל זה העובדה שהטורף לא רק מדבר, אלא שנתנו לו גם אישיות. יש מי שיגידו "איכס, רגשות? למפלצת רצחנית?" ואני אענה להם, כן כן ואלף פעמים כן.
מהרגע הראשון שהבנתי שהטורף הוא לא מפלצת אחת ודי אלא גזע חייזרי שלם, תבוני, עם מנהגים ותרבות (של צייד והרג אבל עדיין) כל מה שרציתי זה לראות את העולם שלהם, את היחסים בינהם, ההיררכיה המשפחתית, שוני באופי בין פרט לפרט. דק, אחיו הגדול קוואי ואפילו האבא כל איחד מהם הוא יאוצ'ה עם אופי, רגש ובשר. נוסיף לזה שבניגוד לסרטים קודמים הסרט מתרחש בעתיד הרחוק, כלומר יש כאן שאלות שצריך לענות עליהן: מה קרה בנתיים עם יחסי יאוצ'ה \בני האדם? איך האנושות מתייחסת בעתיד לגזע שכל קיץ מגיע לכדור הארץ כדי למוד בני אנוש?
כל אלו הם רק חלקיק קטן ממה שההתנהגות של דק על המסך מספקת למכור עלילות שכמוני. נכון, פנינג מרגישה קצת לא קשורה לעלילה ואולי אפשר היה לוותר עליה, אבל היא מספק לצופה חיבור אנושי שיאפשר לו לא להירדם כל פעם שהדמות הראשית מדבר בשפה החייזרית שלה (שאני הולך בבית ומדקלם חופשי מהיום)/

בנוסף הסרט מכיל קטעי אקשן מהנים בצורה בלתי רגילה – הכוכב בו דק נימצא מלא ביצורים רצחניים ואפילו הדשא מנסה להרוג אותך.
הרגשתי שאני צופה ב"צייד הקרוקודילים" רק בחלל.
פס הקול שמאוד מזכיר את המוזיקה של ההרכב המונגולי "ההאו" שואב אותך לתוך העולם של היאוצ'ה מהרגע הראשון עד לרגע שהקרדיטים נגמרים, והויזואליות של הסרט משאירה אותך דרוך בכל פיפס.
הטורף הוא כבר לא סתם פרצוף עכבישי רובוטי, יש לו הבאות פנים, הוא מעביר כעס, כאב, עצב, צחוק. ובתקופה שבה שחקנים בשר ודם עולים לי על העצבים, זה נחמד שדמות בדיונית יכולה להעביר כל כך הרבה רגש.

טרכטנברג כמו טרכטנברג, כנראה עוד לא סיים עם המותג הזה והוא רק מגביר הילוך. סוף הסרט לא רק משאיר טעם של עוד הוא גם אומר לך "אתה רוצה את זה מטוגן? אפוי? גלידה מלמעלה?" ואני כבר עומד עם פה פתוח.

4/5

טוב האחד מן השניים -ביקורת על "צמודים"

לאחר שקיבל ביקורות חיוביות בפסטיבל "סאנדאנס" בחילת השנה, סרט האימה החדש "צמודים" יוצא עכשיו להפצה עולמית בתקווה לייצר את אותו הבאז החיובי שקבל בפסטיבל. לצערי, יש ל"צמודים" בעיה מרכזית אחת, והיא עצם קיומו של סרט אימה בשם "יופי מסוכן" שהפך לשיחת השנה הקודמת.

פוסטר הסרט 'צמודים' עם אור בעיניים של זוג המראה את המורכבות של מערכת היחסים ביניהם.

מדוע זו בעיה? שני הסרטים שייכים לתת-סוגת "אימת הגוף" (באדי-הורור) ויותר מכך, שניהם מתרכזים במוטיב שבו שתי זהויות נפרדות מבקשות לאכלס גוף בודד. אמנם כל אחדמהסרטים מגיע לכך מתוך עיסוק בנושאים שונים, אך קשה להתעלם מהדמיון על פני השטח.
אני מניח שההצלחה (היחסית) של "יופי מסוכן" יכולה לקדם או להאפיל על סרט כמו "צמודים", אבל הרשו לי לנסות לשפוט את התוצאה הסופית בפני עצמה.

"צמודים" (במקור Together) עוסק בזוג צעיר בשם מילי (אליסון ברי, "קומיוניטי") וטים (דייב פרנקו, "האשליה") אשר מחליטים לעבור מהעיר הגדולה אל חיי הכפר לאחר שמילי מקבלת הצעת עבודה בבית הספר המקומי.
היחסים הזוגיים שהיו מתוחים עוד לפני המעבר, נקלעים למשבר נוסף כאשר טים מרגיש שהוא "ויתר" על הקריירה (הכושלת) שלו כמוזיקאי כאשר עברו לבית הכפרי.

מילי וטים רבים ללא הרף, אך גם מנסים דרכים שונות לאחות את הקרע, כאשר באחד הניסינות האלו הם יוצאים לטיול משותף ביער שמסביב לביתם.
כעכברי עיר, הם כמובן מאבדים את הדרך ומוצאים את עצמם מבלים את הלילה בתוך מערה עמוקה אליה נפלו, אשר יש בתוכה שרידי כנסיה ישנה ומעיין עמוק של מים,ממנו הם מרווים את צמאונם.https://www.youtube.com/watch?v=LEJP0N_JaUQ

שני דמויות צעירות עומדות בתוך מערה חשוכה עם אור מדליק ביד, מוקפות בסלעים ורוויה בטיפות מים.

מאחר ואנו במותחן אימה, ברור שדברים הולכים להשתנות אחרי לילה שכזה:
מילי וטים מגלים שהמשיכה הפיזית ביניהם, שגם היא היתה במשבר עמוק, התחדשה, אך בהחלט לא בדרך בה הם רצו – נראה כאילו הגופים שלהם נמשכים פיזית אחת לשני ומבקשים להתחבר בשלל דרכים ולא תמיד בדרך ביולוגית מקובלת.

מילי וטים יגלו שהקשר ביניהם הופך ליותר ויותר מאתגר, כאשר המשיכה הפיזית לא מיישרת קו עם המשיכה הרוחנית.
ובכן, אם זה נשמע לכם כמו תרגיל קולנועי אינטלקטואלי של חוג לקולנוע, זה אכן מרגיש כאילו לבמאי והתסריטאי מייקל שאנקס היה רצון עז להגיד אמירה ברורה ונחרצת על אהבה, זוגיות וכל מה שבין לבין, בסרטו הראשון באורך מלא.
אך למרות ש"צמודים" יחסית קצר (102 דקות) יש בו לא מעט רגעים בהם נדמה כי הוא הוא מיצה את הפוטנמציאל שלו והוא מושך את האלגוריה שלא לצורך.

אחד הדברים שהפריעו לי יתר על המידה היה השימוש ביותר מדי Jump Scares- קצת מעבר למה שאני מצפה מסרט שהוא "באדי הורור" ולא "סלאשר" פשוט.
בתת-הסוגה של "אימת הגוף" המתח נבנה לאורך זמן ובשקט, כאשר הקהל אמור להתפתל בחוסר נוחות בכיסא כאשר הוא מבין לאן הסרט לוקח אותו.
אין צורך לגשת אל הטריק הזול של ההפחדות כדי להקפיץ מהכיסא בסרט כזה, לטעמי.

דמות גברית עם הבעה של פחד ומתיחה, אוחזת ביד של דמות נוספת מתוך מים חוש暗ים ודחוסים.

החלקים הטובים של הסרט נשענים בעיקר על האינטראקציה בין הצמד שהוא גם זוג בחיים האמיתיים, ברי ופרנקו .השניים גם חתומים כמפיקי הסרט ונראה שזה באמת פרויקט תשוקה שלהם (כנראה משחק המילים הזה ממש במקום).
מודבר בשחקנים טובים מספיק כדי להחזיק כמעט לבד את הסרט המאוד קאמרי ואינטימי הזה על כתפיהם, כאשר ברוב דקות הסרט אין כמעט שחקנים אחרים בסביבה.
הקשיים המוכרים לכולנו של חיים במשותף מקבלים ביטוי גם בעקיצות המילוליות וגם במימיקות הקטנות בפרצופי השחקנים.
למרות שלא חפצתי בכך, אני נאלץ לחזור ולהשוות את הסרט הזה ל"יופי מסוכן" – בעוד שבסרט ההוא קורלי פרג'ה לא עצרה בשום תמרור והמשיכה עד הסוף עם קיצוניות ה"בודי הורור", שאנקס הרבה יותר מאופק, וחבל שכך.
היו לא מעט סצחינות שבהם חשבתי "מה היה קורה אילו הסרט היה ביידיים של פרג'ה או אחד ממשפחת קרוננברג"? לאלו סיוטים הייתי מכניס את עצמי?"
נראה כאילו שאנקס עצר את עצמו בנקודות בהם היה אפשר לצלול לגרוטסקות האמיתיות של הז'אנר, להתעמק ביסורי הגוף האנושי והנוזלים שבתוכו.
זה לא שאין ב"צמודים" קטעים מצמררים אך הם מועטים יחסית, לפחות עבור מי שציפה לסיוט ויזואלי מתמשך כמו "יופי מסוכן".

תקריב של זוג בתנוחה אינטימית, עם הבעות דאגה או פחד בפניו, המציגים מתח ואי נוחות בסיטואציה.

ולמרות כל זאת, "צמודים" הוא סרט שלא הייתי לוקח אליו בת זוג או מישהו מתחת לגיל 18, לפחות בגלל סצינה אחת שהיתה עבור הגברים בקהל מייסרת יותר מסצנה מסוימת מתוך "משתגעים על מרי".
ברי ידועה בתור אחת שלא מתביישת בגוף שלה ולמרות שניכר שזוג השחקנים באמת אוהב אחד את השני, המחשבה שבאמת קיננה לי בראש בסיום הסרט היתה "בעוד כך וכך שנים, מה יקרה שהילדים של ברי ופרנקו יחשפו בטעות לסרט הזה?"
אבל אולי אני פשוט מקובע מדי בדרך המחשבה שלי.

בעמודה של הדברים החיוביים, לצד המשחק, אפשר לציין את ההומור הקליל (גם אם הוא שחור ועוקצני) שהסרט משופע בו, צילום סולידי ובטוח של ג'רמיין מקמיקינג ולמרות שיש בו מגרעות- עבור סרט בכורה , שאנקס עושה כאן עבודה לא רעה בכלל, שהוא מצליח ליצור איזון נכון בין האימה לדרמה האנושית, גם אם העלילה צפויה במידה רבה מתחילת הסרט ועד סופו.

בשקלול הסופי של הדברים "צמודים" הוא סרט שבהחלט הייתי ממליץ לצפות בו, הכולל שחקנים טובים ותסריט שמנסה לאתגר את הצופים ולצאת מגבולות הנוחות, גם אם הוא לא תמיד קולע במדויק.

תמונה של זוג צעיר, מילי וטים, בשטח פתוח של יער. הם נראים כמתווכחים עם הבעות פנים שונות, backdrop של טבע והעצים מסביבם.

ביקורת, "איירונהארט" – לטוני סטארק היה לב, לסדרה הזו אין

יש האומרים שאולפני "מארוול" לא בשיאם. יש מי שאומרים שהם "מתים" ולא הצליחו להתרומם מאז "הנוקמים סוף המשחק". ויש מי שכמוני, נאחזים בתקווה שעוד נחזור להנות מהתוכן של קווין פייגי ועושי דברו. פרוייקטים כמו "איירונהרט" יורים לתקווה הזו כדור ברקה.

להמשיך לקרוא ביקורת, "איירונהארט" – לטוני סטארק היה לב, לסדרה הזו אין

פאן בטורים גבוהים – בראד פיט חוזר למסלול עם "F1"

הבמאי ג'וזף קוזינסקי הפתיע את כולם לפני כשלוש שנים, כאשר החזיר את טום קרוז לתפקיד האייקוני של טייס הצי פיט מיטצ'ל בסרט "טופ גאן: מאבריק". מדוע אני רושם הפתיע? ובכן, בכל זאת מדובר בשחקן מאוד מצליח, אך כזה שחוזר לתפקיד מסרט פעולה מלפני כמעט 4 עשורים, וסרט בתקציב מטורף של כ 170 מיליון דולר, עם עלילה שנשמעת כמו הבדיחה הכי גדולה בתסריטאות. אני מתעקש שוב על המילה "מפתיע" מאחר והרזומה של קוזינסקי כלל כבר 2 סרטים עם תקציב מנופח שהתקשו להחזיר את ההשקעה ("טרון: המורשת" לצד "אובליוויון").

אז הנה קוזינסקי חוזר עם "F1"  – סרט בתקציב כפול מהסרט הקודם (דווח על 300 מיליון דולר, אך כנראה הרבה יותר) אשר התסריט שלו נראה כמו ה copy paste של "מאבריק".

להמשיך לקרוא פאן בטורים גבוהים – בראד פיט חוזר למסלול עם "F1"

ביקורת, "הדרקון הראשון שלי" (2025) – חידוש חווייתי לקהל חדש

אולפני "דרימוורקס" תמיד חיפשו איך להפוך למתחרים העיקריים של האחות הגדולה "דיסני" והתחרות העזה תמיד היתה בתחום סרטי האנימציה הממוחשבת. במיוחד מול התוצרים של "פיקסאר", ניכר הפער ברמת האנימציה והתסריט, אך לפעמים הכמות עדיפה על האיכות ו"דרימוורקס" הצליחו לייצר כמה מותגים חזקים ומרובי המשכים לאורך השנים, כמו "שרק", "מדגסקר" ו"קונג פו פנדה" אם להזכיר חלק. העיבוד לספר הנוער "הדרקון הראשון שלי" שיצא לפני 15 שנה, היה הצלחה כלכלית לצד פרגון המבקרים והוליד עוד 2 המשכים שזכו להצלחה לא פחותה וגרפו במצטבר בקופות מעל למיליארד וחצי דולרים.

אם בוחנים את כל עיבודי הלייב אקשן ש"דיסני" הוציאו בשנים האחרונות, זה היה ממש מפתיע ש"דרימוורקס" לא קפצו מיד על העגלה שמניבה מזומנים קלים. אפשר להניח כי בניגוד ל"דיסני", רוב המותגים שלהם עוד לא "זקנים" מספיק כדי להצדיק פניה לקהל חדש, אבל הנה מגיעה הסנונית הראשונה בדמות דרקון "חי" – גרסת הלייב אקשן לחלק הראשון של "הדרקון הראשון שלי" שגרסת האנימציה שלו יצאה ב-2010.
הבמאי דין דבואה שאחראי על כל הטרילוגיה המצוירת ביקש וקיבל מהאולפנים שליטה מלאה בסרט, וכל זאת עבור העובדה שהוא בעצם מחדש את עצמו עם שחקנים חיים.

להמשיך לקרוא ביקורת, "הדרקון הראשון שלי" (2025) – חידוש חווייתי לקהל חדש

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות