ב21.11 יוצא להקרנות מסודרות בישראל הסרט (או כפי שנקרא במקור – "החומר", "The Substance"), שהו אחד הסרטים המדוברים של שנת 2024, אחרי סיבוב בלא מעט פסטיבלים, שם גרף לא מעט שבחים. אם אתם זריזים מספיק ותספיקו לשריין כרטיסים, תוכלו גם לצפות בו בהקרנת בכורה בסינמטק חולון ב-14.11.

קודם כל, אני רוצה לציין שאת סרטה הקודם של הבמאית הצרפתיה קוראלי פרג'ה, מותחן הנקמה הפמיניסטי להפליא "Revenge" חיבבתי למדי. היו שם כמה בחירות מעניינות שגרמו לי לרצות לראות מה היא תעשה בהמשך. והנה"The Substance" הוא בהחלט תשובה מוחצת – תאהבו אותו או שלא.

סוגת ה –Body Horror תמיד היתה כלי להעברת משל ואלגוריה בידי הבמאים שאימצו אותם, בראשם כמובן דיוויד קרוננברג, כמעט על כל גוף העבודות שלו (מתנצל על משחק המילים) מ"הסורקים", "וידאודרום", דרך "הזבוב" כמובן ועד "פשעי העתיד".

פרג'ה קופצת עם הראש קדימה בחדווה לז'אנר הזה, כאשר היא כמובן משתמשת באלמנטים שלו כדי להעביר ביקורת על הערצת הנעורים והיופי, סקסיסטיות, שוביניזם וכל השאר. אין פה שום דבר מתחת לפני השטח – הכל מוחצן ובענק, אז אל תצפו לסאבטקסט מרומז. כמו בסרטה הקודם, פרג'ה כתבה את התסריט וגם היתה עורכת שותפה, בנוסף להיותה מפיקה.

החלק הראשון של עלילת הסרט מציג לנו את אליזבת' ספארקל (דמי מור באחד התפקידים המרשימים של הקריירה שלה), שחקנית הוליוודית מזדקנת שמאבדת גם את העבודה היחידה שנשארה לה – מגישת רצועת כושר בטלוויזיה של שעות הבוקר, והכל בגלל שהמפיק הסליזי שלה (דניס קווייד שמתענג על כל רגע מרושע שלו) רוצה "דם חדש וצעיר" כדי להעלות את הרייטינג.

בשעת צרתה, אליזבת' נתקלת בהצעה מסתורית הכוללת חומר מסתורי לא פחות שיעזור לה לחדש את נעוריה, כביכול. קול עלום בטלפון מדריך אותה איך לקבל ערכה רפואית משוכללת שכל מטרתה ליצור כפילה צעירה של עצמה.

כל החלק המדעי כאן הוא כמובן ממבו-ג'מבו פסאודו רפואי, שנועד רק להעלות את הרתיעה והבחילה של הצופה ממה שאליזבת' מוכנה לגרום לעצמה כדי להצליח שוב. נדרשת פה כמות גדולה מאוד של "השעית אי האמון" מצידנו כדי לקבל גם את הבבל"ת של התהליך וגם את הקלות בה חלק מהדברים פשוט קורים במהלך הסרט, אבל זה חלק מובנה בתסריט.

בסיום התהליך נוצרת לה סו (מרגרט קוואלי המרשימה לא פחות) גרסת בימבו חטובה ויפה שמוכנה לטרוף את העולם מחדש ובתור התחלה מתקבלת לתפקיד הקודם של אליזבת'.

אין צורך לעסוק בניחושים – למרות שהוזהרו מראש שהם בעצם גוף אחד שחולק משאבים מוגבלים, הרצונות של אליזבת' ושל סו לא יעלו בקנה אחד, דבר שיגרור תוצאות הרסניות לשתיהן.

החלק המרשים של הסרט, בעיקר במערכות הראשונות שלו, הוא הצילום המוקפד ועיצוב התפאורה הסטייליסטי והנוצץ, שניכרת בו טביעת עין אירופאית, המושפע והנותן מחוות בעיקר לקיובריק וגם היצ'קוק – בצבעוניותוגם בצורניות.
החלק הראשון של הסרט משופע בלוק מתקתק וצעקני שכאילו לקוח משנות השמונים המתירניות, כולל הטקסטורות הבמריקות מדי והבוהק של העדשה, מעין אנכרוניזם בולט המעניק ניתוק מהזמן הממשי ומכאן תחושה של סוריאליזם.

כן, במערכה האחרונה הסרט זונח את הלוק המעוצב ויחד איתו כל עכבה כלשהי ומדלג בעליצות היישר לז'אנר האימה הסלפסטיקית, עם סצינות סיום שמאזכרת באופן מודע קצת את "הטוקסיק אוונג'ר" של לויד קאופמן והרבה יותר "קארי" של בריאן דה-פלמה, עם אותו חוסר עידון של הסרטים הנ"ל. אני אנחש שיש לא מעט אנשים שלא ישרדו את סיום הסרט וזה לא יהיה מפתיע. הצלם בנג'מין קרסון (מקווה שרשמתי את השם הנכון) עושה פה עבודה שראויה לכל פרס אפשרי. המוזיקה האלקטרונית של היוצר הבריטי ראפרטי היא מהסוג המנסר שאני פחות מחבב, אך משתלבת ביצירת חוסר הנוחות של תהליך הצפייה.

הנקודה החשובה שמרימה את "The Substance" מעלה ולמעלה היא כמובן תצוגת המשחק של דמי מור ומרגרט קוואלי – השתיים האלו מתאבדות על התפקידים שלהם באופן טוטלי, גם כשהדבר כולל עירום מלא במהלך דקות ארוכות של הסרט, ושאפו גדול במיוחד למור בת ה-62, הסבתא שחושפת כאן את הכל (אם כי יהיו מי שיגידו שאת מה שיש למור, יש צעירות לא מעטות שהיו רוצות להשיג). קוואלי נעלמת כולה לתוך דמות הכלבה הצעירה חסרת העכבות ואין ספק שהתפקיד הזה יקפיץ אותה לסטרטוספרה של השחקניות המבוקשות.

אז, האם לראות את "The Substance"?
התשובה היא כן. נכון שהוא לא מקורי במיוחד ובטוח לא מעודן במיוחד, אבל גם סרט קיצוני כזה עדיף על 100 סרטים נוסחתיים ומשעממים.

ציון סופי: 4 (מתוך 5)