זוכרים איך… לפני כ-8 חודשים, כשרצינו לראות סרטים חדשים, היינו הולכים לקולנוע, מתיישבים באולם ומחכים שהאורות יכבו וקרן האור של המקרנה יציג את הסרט על המסך הגדול? אבל… אנחנו תחת תקופת קורונה שאולי מתחילים לראות את הסוף שלה (קדימה חברות תרופות שעובדות על חיסונים, קדימה) אבל עדיין, בתי הקולנוע רחוקים מלהיות פתוחים וכמעט כל שבוע אנחנו שומעים על עוד שובר קופות פוטנציאלי שמוצא את דרכו לשרותי סטרימינג אלו ואחרים.
הסרט “ביל וטד: בקצב המוזיקה” (או כמו שילידי שנות השמונים מכירים אותו כ”ביל ולטד 3″) הוא דוגמא מצוינת. הסרטהיה אמור לעלות לאקרנים באוגוסט 2020, נדחה מספר פעמים, עד שחברת ההפצה החליטה להפיץ אותו ישירות דרך שירות VOD. הסרט הראשון בסדרה יצא אי שם ב-1989 והפך להצלחה מפתיעה, שנתיים מאוחר יותר, ב-1991 יצא סרט ההמשך, וכעת, כ-30 שנה אחרי, אנחנו מקבלים את החלק השלישי. את ביל וטד חוזרים לגלם השחקנים המקוריים, קיאנו ריבס, שהיה אז בן 25 וכבר שיחק בלא מעט דברים, אבל עדיין לא זכה למעמד של כוכב. ואלכס וינטר (שהיום בעיקר הוא “אלכס מי?”, שלא כל כך פיתח את קריירת המשחק שלו ועבר אל מאחורי המצלמה כבמאי. ובכן, נקראתי לדגל בימים גשומים אלו כדי לבדוק אם החלק השלישי הוא סרט שיחמם לכם את הלב ואת ימי החורף הקרירים שמגיעים אלינו.
לפני מספר חודשים, כאשר צצו התמונות הראשונות מהעיבוד הטלוויזיוני החדש ל”העמדה” על פי ספרו רב המכר של סטיבן קינג, גל פלודה שלנו עשה כתבה נרחבת על הסיפור ובעיקר על הדמויות השונות שמאכלסות את היקום הקינגי. “העמדה” הוא אחד מהרומנים הגדולים הראשונים של קינג, אותו פרסם בשנת 1978 (וכעבור 12 שנים חזר לעשות בו מקצה שיפורים), הרבה לפני שנהפך לסופר רבי המכר הסדרתי שהוא כיום. מדובר במפלצת בת יותר מ-1000 עמודים (בגרסה העברית), הספר הבודד הארוך ביותר שכתב קינג.
אי אפשר להגיד שהעלילה לא מתקשרת למציאות שאנחנו חווים בימים אלו בצל נגיף הקורונה. הנחת המוצא היא כי וירוס מהונדס, זן קטלני במיוחד של שפעת שזוכה לכינוי “קפטן טריפס”, משתחרר בתאונת מעבדה ומחסל את רוב אוכלוסיית העולם בתקופה קצרה. אולם, קינג משתמש ברקע הזו כדי לחקור את רעיון הבחירה החופשית של נפש האדם, את החברה האנושית, ערבות הדדית, אומץ וחברות. השורדים מגלים כי הם נמשכים בידי חזיונות שונים לשני מקומות בארה”ב – “הטובים” מגיעים לביתה של “אמא אביגייל”, ישישה אפרו-אמריקאית בנברסקה, בעוד ש”הרעים” מתרכזים בלאס-וגאס, תחת הנהגתו של רנדל פלאג, “האיש האפל”, יישות דמונית על טבעית המבקשת לשלוט באנושות (דמות שחוזרת בעוד יצירות של קינג, כמו “המגדל האפל”).
בשנת 1978 החליט ג’ורג’ רומרו המנוח לחזור לסרט הביכורים שפרסם אותו בכל העולם עשר שנים קודם לכן, “ליל המתים החיים”, ויצר (בעזרתו של המאסטרו דריו ארג’נטו) את “שחר המתים” – אולי אחד מסרטי הזומבים הטובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, הישג מדהים בהתחשב שהסרט הראשון נמצא בראש אותה רשימה די בוודאות.
לכאן כנראה כיוון הבמאי הקוראני יון סאנג-הו כאשר החליט לחזור לעולם אותו יצר בסרט הזומבים הסופר מצליח “רכבת לבוסאן” (שלהערכת רבים נמצא באותה רשימת סרטי זומבים משובחים), ולכן בחר לכתוב ולביים את “פנינסולה”, בקוריאנית 반도 או פשוט “חצי אי” בעברית, שם המתייחס לעובדת היות קוריאה חצי אי המחובר ליבשת אסיה. גם כאן מדובר בסרט שלא ממשיך ישירות את עלילת הסרט הקודם, אלא מתרחש באותו עולם דמיוני שבו מגיפת זומבים התפשטה בחצי האי הקוריאני, דבר שעלול לבלבל במקצת צופים שלא יבינו לשם מה עליהם לצפות בסרט על חצי אי כלשהו, ולכן השיווק האמריקאי המבריק החליט שהכי טוב לכנות אותו Train to Busan Presents: Peninsula, על מנת למנוע אי הבנות כמובן.
יש לציין כי “רכבת לבוסאן” היה הפתעה של ממש גם עבור היוצר והבמאי סאנג-הו, משום שהז’אנר עצמו לא היה ממש מוכר לקהל המקומי, ולכן כולם הופתעו שהסרט, שהופק בתקציב של קצת מעל 8 מיליון דולר, הפך להצלחה מסחררת בדרום קוריאה ובעולם, כאשר הוא גורף הכנסות של כמעט 100 מיליון דולר. בראיון עימו, סאנג-הו ציין כי הוא שמח על ההזדמנות לחזור חזרה אל העולם של “בוסאן” כדי לחקור אותו יותר (למרות שזו לא הפעם הראשונה. סאנג-הו כבר יצר פריקוול באנימציה בשם “תחנת סיאול” שיצא מעט אחרי הסרט המקורי).
“פנינסולה” לא מבזבז יותר מדי זמן כאשר הוא מציג לנו את הנפשות הפועלות העיקריות: יונג סוק (גאנג דון-וונג, שיחק בתפקיד הראשי גם בעיבוד הקוריאני לאנימה “בריגדת הזאבים”) הוא קצין בחיל הנחתים הקוריאני אשר מנסה לחלץ את אחותו ומשפחתה מהתפרצות הזומבים בקוריאה, כאשר הוא מנסה להגיע לאחת מהספינות האחרונות שעוזבות את הנמל לכיוון יפן. כמובן שכוונות טובות לא עומדות בפני זומבים, וארבע שנים לאחר מכן, סוק הוא פליט חסר כל בהונג קונג, כאשר רק גיסו צ’ול-מין (קים דו-יון) נמצא איתו כדי להזכיר לו על כשלונו. גנגסטר מקומי מציע לשני הגיסים כי יחזרו, בלווית 2 פליטים דרום קוריאנים אחרים, לחצי האי שורץ הזומבים על מנת לחלץ 20 מיליון דולר שיושבים במשאית זנוחה בלב האזור המסוכן ורק מחכים שמישהו יעז להגיע לשם. בתמורה, הניצולים יזכו להחזיק ברשותם חצי מהשלל.
כמובן שהסתננות למדינה מבודדת שרוב אוכלוסייתה מורכבת מאל-מתים מורעבים היא רעיון לא בטיחותי במקרה הטוב, וסוק וחבורתו מבינים מאוחר מדי עד כמה הם טעו. הם גם מגלים שבקוריאה הסגורה והמבודדת ישנם גם שורדים מועטים שלא הספיקו לצאת בזמן מהסגר הבינלאומי שהוטל על המדינה, ביניהם השרידים של היחידה הצבאית 631, שמונהגת על ידי קפטן סאו המטורף (קו קיו-הוואן) והסמל הוואנג המופרע לא פחות (קים מין-ג’ה) שהקימו להם מבצר של “(אין) לחם אבל יש שעשועים” באמצע זומבילנד, על מנת לשמור על כוח החיילים שהפכו לפושטים\בוזזים, נאמן להם.
למזלו של סוק, הוא פוגש בצמד האחיות רבות התושיה ג’ון יי (לי רה) ויו ג’ין (לי יה-וון) שמחלצות אותו ברגע האחרון ומביאות אותו למקלט אותו הם חולקות עם אימן מינג ג’ון (השחקנית וזמרת הפופ לי ג’ונג יון) והסבא קים (קים מין-ג’ה) שמשוכנע שאחרי כל כך הרבה זמן, עדיין מישהו יבוא לחלץ את כולם. כמובן שסוק וג’ון יאלצו לשתף פעולה על מנת להיחלץ, למרות שסוק מנסה להסתיר סוד איום מג’ון, כאשר הם צריכים להתמודד גם עם עדרי הזומבים השועטים וגם עם חיילי יחידה 631 המופרעת.
כפי שאפשר לראות מהתקציר הזה, יש ב”פנינסולה” מוטיבים שהופיעו כבר ב“יום המתים” וגם “ארץ המתים” (מי חושב שעוד אפשר לחדש רעיונות בסרטי זומבים אחרי המורשת הפילמוגרפית המכובדת של רומרו?),אבל חלק ניכר מקטעי האקשן שהסרט הזה מתברך בהם, שואבים את הרעיונות הפוסט-אפוקליפטיים שלהם היישר מ”כיפת הרעם” ו”דרך הזעם” לבית “מקס הזועם”. גם פה מדובר במורשת שהועתקה בעבר, אבל אם כבר עדיף להעתיק מהטובים ביותר, לא?
“פנינסולה” מתכבד לו בלפחות שני סיקוונסים ארוכים של מרדפי מכוניות מטורללים לגמרי, אשר היו יכולים להיות ממש מעולים אלמלא התבססו בעיקרם על שימוש במסך ירוק ואפקטים ממוחשבים ולא על הדבר האמיתי, וזה קצת צורם בעין ומפחית מעוצמת החוויה. הדבר בעיקר ניכר כשהמרדפים מנסים ללכת פול-און “מהיר ועצבני” ולבחור להתעלם מאותם חוקי פיזיקה מעצבנים שיכולים לחרב מרדף הגון.
אני כבר רואה אתכם עם השאלה הבלתי נמנעת: “הכל טוב ויפה, אבל האם ההמשך/ספינאוף/מה שזה לא יהיה הנוכחי משתווה לקודמו?!”. הו. אני מניח שהתשובה הפשוטה תהיה לא, ואני בספק אם “פנינסולה” אפילו יכנס לאותה רשימה מכובדת שהוזכרה בתחילה. אך אולי זו טעות להסתכל עליו כעל סרט אימה – ספק אם המחוג הווירטואלי שמטרתו למדוד כמות איברים מרוטשים ודם המשפריץ יגיע לגבהים שצופה הז’אנר המודרני רגיל אליהם, והייתי מגדיר אותו כסרט אימה “פרווה” למדי, אפילו בהשוואה לקודמו. אז למעשה “פנינסולה” הוא אחלה סרט אקשן, שדוהר קדימה ללא ברקסים כמעט מהדקה הראשונה שלו, ולמי שמחפש בידור בכיף כדי לשרוף כמעט שעתיים זה אחלה פתרון. אני מודה שאין בסרט תובנות גדולות, אין הפתעות עלילתיות לא צפויות במיוחד, הביקורת החברתית המועטה שלו מתפוגגת אי שם בדקות הראשונות (דבר שהסרט המקורי הצליח לשמר לאורך זמן), וגם הסיום רווי השמאלץ פלוס “דאוס אקס מכינה” השקוף מראש לא הצליחו לקלקל לי את הסרט. יכול להיות שפשוט הגעתי אליו עם הציפיות הנכונות בהתאם להנחת היסוד שלו.
כמה החיים יכולים להיות אירוניים, הוא שסרט על התפרצות של מגיפה שהבכורה העולמית שלו הייתה אמורה להתקיים בפסטיבל קאן במאי 2020, לא הוקרן שם לבסוף עקב ביטול הפסטיבל בשל מגיפה אמיתית. הסרט כן זכה להפצה במדינות אסיה ולהגיע שם להכנסות נאות, אך הקורונה מנעה ממנו להפצה רחבה במערב שקיבל את הסרט הקודם בהתלהבות.
עם תקציב כפול בגודלו מהסרט הקודם, “פנינסולה” לא הצליח נכון לרגעים אלו לשחזר את הצלחת הסרט הראשון – לא מבחינת ההכנסות ובטח לא מבחינת הביקורות שהיו פושרות במקרה הטוב.
עדיין, מדובר בסרט אקשן יעיל למדי מבחינתי ועל כן יקבל “פנינסולה” את מלוא 3 הכוכבים שאני יכול להעניק לו, בעיקר על דבקות במשימה לאור פני האויב המתפוררים והנרקבים.
פעם, לפני שהתרחש הלא יאמן והעולם התמוטט, אולפני סרטים נהגו להציג סרטים במקומות שנקראו אולמות קולנוע על מנת שאנשים פשוטים יוכלו ללכת, לבלות ולהנות מהסרטים על המסכים הגדולים עם מערכות הסאונד המטורפות, ביחד עם אנשים אחרים. בחלק הגדול של השנה האחרונה הדבר הפשוט הזה הפך לבלתי אפשרי במרבית העולם, ואולפני הסרטים מנסים לצמצם נזקים ולמצוא את הפתרונות בהוצאת הסרטים ישירות לשירותי הסטרימינג בתשלום.
וגם פעם, לפני שהתרחש הלא יאמן והעולם התמוטט, ג’ואל דוסון (דילן אובריין מהסדרה “זאב צעיר” וסרטי “הרץ במבוך”) היה נער אמריקאי ממוצע שהיה מאוהב באיימי (ג’סיקה הנוויק, נימריה סאנד ב”משחקי הכס” וקולין ב”איירון פיסט”) ויחד הם עשו דברים שטינאייג’רים אמריקאיים עושים בדרך כלל, כמו להתמזמז במכונית מנקודת תצפית מעל הפרברים. אבל אז הגיעה הקורונה…סליחה. זה לא מה שקרה. אז התרסקו שברי אסטרואיד עם כימיקלים מוזרים על כדור הארץ וגרמו למוטציות מוזרות בחרקים וזוחלים שונים שהפכו אותם למפלצות ענקיות וטורפות, דבר שגורם לטרגדיה נוראית עבור ג’ואל וגם לכך שצמד האוהבים נפרד. עם יד על הלב: נכון שכל זה נשמע קצת יותר חמור מקורונה?! אבל בלי פאניקה, זו רק העלילה של “אהבה ומפלצות” (Love and Monsters) הסרט שאולפני “פארמונט” החליטו להוציא לפני חודש לרשת, למרות שהתכנון המקורי היה להוציא אותו לקולנוע בפברואר 2021.