ביקורת, "מטריקס: התחייה" – יותר כמו "מטריקס: האשכבה"

פעם בתקופה, מגיע סרט שמגדיר מחדש חויה קולנועית מהי. בשנת 1999, שנייה לפני סוף האלף הקודם והיסטריית באג 2000, נחת בבתי הקולנוע בעולם "המטריקס" שעשה את זה באופן סוחף – יצירה פוסט מודרניסטית במהותה. סרט האקשן מד"ב של האחים (אז) וואשאבסקי ניכס חלקים שלמים מערב רב של מקורות – יצירות פילוסופיות ("סימולציה וסימולקרה" של בודריאר), יצירות ספרותיות ("אליס בארץ הפלאות / המראה"), סרטי אנימה ("אקירה" ו"הרוח במעטפת", אלא מה),סרטי קונג פו ("היו זמנים בסין", "המאסטר השתוי") , הצהרה אופנתית שמבוססת על פטיש מיני ועוד.

הסרט (והאחים, אז) לקח את כל זה, חתך דק דק, ערבב הכל ויצר מחדש משהו מיוחד וסוחף שענה על ההגדרה, סרט שלא ראו כמוהו לפניו, בייחוד לאור האפקטים המיוחדים, שאז היו פורצי דרך. מי שיצא מהקולנוע אז, בסוף ה"מטריקס" המקורי, הרגיש שהוא חלק מהיסטוריה קולנועית, הרגיש שהוא רואה משהו כל כך טהור וראשוני, כזה שבוודאי ידברו עליו עוד שנים רבות. הצילום הפנטסטי של ביל פופ וכוריאגרפיית הקרבות המדהימה של יואן וו-פינג ("נמר דרקון") השאירו חותם שיצר אינספור חיקויים בקולנוע בשנים שבאו אחר כך.

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסדרת סרטי המטריקס:

להמשיך לקרוא ביקורת, "מטריקס: התחייה" – יותר כמו "מטריקס: האשכבה"

ביקורת, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" – סרט ספיידרמן מושלם

בזמן כתיבת שורות אלו, אני עדיין מתקשה לעכל את "אין דרך הביתה". עשיתי כל שביכולתי כדי להימנע מספויילרים למקסום החוויה, ועדיין אני חצוי כל כך:

ספיידרמן עבור "מארוול" הוא כמו מיקי מאוס לדיסני, או פיקאצ'ו לפוקימון. מדובר בפנים, בקמע, בסמל של המותג. במשך יותר מ- 50 שנים אם הייתם אומרים "מארוול", האסוציאציה הראשונה הייתה ספיידרמן. בשנות השישים הוא כיכב לראשונה בקומיקס, כמה שנים לאחר מכן בסדרות מצויירות, בשנות התשעים פרץ לתודעה הישראלית בסדרת האנימציה המדובבת עם טל מוסרי, ומשם לסרט הלייב אקשן הראשון בכיכובו של טובי מגווייאר ב-2002 שפתח יחד עם סרטי האקס-מן את עידן הרנסנס של גיבורי העל בקולנוע הכלל וגיבורי העל של מרוול בפרט (כן, אני יודע שסופרמן ובטמן היו קודם…אבל בחייכם).

אחרי שלושה סרטים מגוואייר הוחלף באנדרו גארפילד עם "ספיידרמן המופלא" ב-2012, וכאשר העניינים התחממו ומארוול עלו על הסוס, איש העכביש חזר הביתה בדמותו הנוכחית של טום הולנד כשחקן חיזוק לנוקמים ב"קפטן אמריקה- מלחמת האזרחים" ב2016.
"ספיידרמן- אין דרך הביתה" לא רק חותם את שלושת סרטי הסולו של הולנד כספיידרמן, אלא גם מסכם את הדרך שעברה הדמות בשלושת העשורים האחרונים (בהם גם "מימד העכביש" הנפלא).

המשך הקריאה כולל מעט ספויילרים לסרט (למי שלא ראה טריילרים) בחיינו שהשתדלנו לא לחשוף יותר מדי:

להמשיך לקרוא ביקורת, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" – סרט ספיידרמן מושלם

ביקורת, "הוקאיי", חצי עונה (פרקים 1-3) – הסדרה עושה כבוד גדול לדמות

קלינט בארטון, הידוע יותר בכינוי הגיבור 'הוקאיי', מעולם לא היה הנוקם הפופולארי ביותר בסרטי מארוול. לצד גיבורים כמו ת'ור, קפטן אמריקה איירון מן והאלק, הוא פשוט נראה הדמות הפחות "מאיימת" בזמן שהוא מניף חץ וקשת נגד חייזרים מפלצתיים ורובוטים רוצחים, בזמן שעמיתיו יורים לייזר מהידיים או פשוט מרסקים כל דבר העומד מולם. גם השחקן המגלם אותו, ג'רמי ראנר, רחוק מלהיות פצצת כריזמה מהלכת השואבת עדת מעריצים ומעריצות כדוגמת רוברט דאוני ג'וניור, כריס אוונס או כריס המסוורת' (שלא לדבר על ההאשמות שפורסמו נגדו בעבר על ידי אשתו לשעבר).

זו בדיוק הסיבה לכך שפלטפורמת הסדרות של מארוול, בדיסני פלוס, היא המקום המושלם להרחיב מעט על הדמות הזו. בדיוק כמו במקרים של וונדה והפלקון, הפלטפורמה הזו נותנת לדמות מקום להתבטא בנפרד מעמיתיו הנוצצים יותר, משחררת אותו מהצל שלהם, ונותנת הזדמנות לספר סיפור הרחק מאיומי חייזרים אימתניים הרוצים להשתלט שוב ושוב על כוכבנו, או מעלילות של יקומים מקבילים ומאיימים.

המשך הקריאה כוללת מעט ספויילרים לסדרה וליקום הסינמטי של מרוול:

להמשיך לקרוא ביקורת, "הוקאיי", חצי עונה (פרקים 1-3) – הסדרה עושה כבוד גדול לדמות