פאן בטורים גבוהים – בראד פיט חוזר למסלול עם "F1"

הבמאי ג'וזף קוזינסקי הפתיע את כולם לפני כשלוש שנים, כאשר החזיר את טום קרוז לתפקיד האייקוני של טייס הצי פיט מיטצ'ל בסרט "טופ גאן: מאבריק". מדוע אני רושם הפתיע? ובכן, בכל זאת מדובר בשחקן מאוד מצליח, אך כזה שחוזר לתפקיד מסרט פעולה מלפני כמעט 4 עשורים, וסרט בתקציב מטורף של כ 170 מיליון דולר, עם עלילה שנשמעת כמו הבדיחה הכי גדולה בתסריטאות. אני מתעקש שוב על המילה "מפתיע" מאחר והרזומה של קוזינסקי כלל כבר 2 סרטים עם תקציב מנופח שהתקשו להחזיר את ההשקעה ("טרון: המורשת" לצד "אובליוויון").

אז הנה קוזינסקי חוזר עם "F1"  – סרט בתקציב כפול מהסרט הקודם (דווח על 300 מיליון דולר, אך כנראה הרבה יותר) אשר התסריט שלו נראה כמו ה copy paste של "מאבריק".

להמשיך לקרוא פאן בטורים גבוהים – בראד פיט חוזר למסלול עם "F1"

ביקורת, "הדרקון הראשון שלי" (2025) – חידוש חווייתי לקהל חדש

אולפני "דרימוורקס" תמיד חיפשו איך להפוך למתחרים העיקריים של האחות הגדולה "דיסני" והתחרות העזה תמיד היתה בתחום סרטי האנימציה הממוחשבת. במיוחד מול התוצרים של "פיקסאר", ניכר הפער ברמת האנימציה והתסריט, אך לפעמים הכמות עדיפה על האיכות ו"דרימוורקס" הצליחו לייצר כמה מותגים חזקים ומרובי המשכים לאורך השנים, כמו "שרק", "מדגסקר" ו"קונג פו פנדה" אם להזכיר חלק. העיבוד לספר הנוער "הדרקון הראשון שלי" שיצא לפני 15 שנה, היה הצלחה כלכלית לצד פרגון המבקרים והוליד עוד 2 המשכים שזכו להצלחה לא פחותה וגרפו במצטבר בקופות מעל למיליארד וחצי דולרים.

אם בוחנים את כל עיבודי הלייב אקשן ש"דיסני" הוציאו בשנים האחרונות, זה היה ממש מפתיע ש"דרימוורקס" לא קפצו מיד על העגלה שמניבה מזומנים קלים. אפשר להניח כי בניגוד ל"דיסני", רוב המותגים שלהם עוד לא "זקנים" מספיק כדי להצדיק פניה לקהל חדש, אבל הנה מגיעה הסנונית הראשונה בדמות דרקון "חי" – גרסת הלייב אקשן לחלק הראשון של "הדרקון הראשון שלי" שגרסת האנימציה שלו יצאה ב-2010.
הבמאי דין דבואה שאחראי על כל הטרילוגיה המצוירת ביקש וקיבל מהאולפנים שליטה מלאה בסרט, וכל זאת עבור העובדה שהוא בעצם מחדש את עצמו עם שחקנים חיים.

להמשיך לקרוא ביקורת, "הדרקון הראשון שלי" (2025) – חידוש חווייתי לקהל חדש

ביקורת, "הטורף: רוצח הרוצחים" – מסע ציד מוצלח

דן טרכטנברג ממשיך לשחק עם צעצועים משנות ה80.
תנו לו. הוא בעשייה חיובית.

לא הרבה אנשים זוכרים את זה, אבל "הטורף" התחיל בתור פרודיה: הרעיון היה "רוקי נגד חייזרים", כחלק מהמחשבה נגד מי עוד יכול סילבסטר סטלון להתמודד בקרב, לאחר שכל איום ריאלי כבר בוצע בסדרת סרטי האגרוף. כאשר הבדיחה הפכה לתסריט מלא והתסריט הפך לסרט – מי שהיה מתחת לתחפושת של הטורף היה שחקן מתחיל בשם ז'אן קלוד ואן דאם. לא הוא ולא הדגם הראשוני של התחפושת שרדו לזמן רב. בזכות אולפן האפקטים של סטן ווינסטון ושחקן אחד ממש עצום בשם קווין פיטר הול קיבלנו את "הטורף" -אחת ממפלצות הסלאשרים הגדולות בכל הזמנים, האיום הרצחני על קבוצת השרירנים בהנהגת שוורצנגר בסרט האקשן הקלאסי משנת 1987.


לצער רוב המעריצים, רמת הרצינות בהפקת סרטי "הטורף" הלכה וירדה עם השנים: החלק השני עם דני גלובר היה חביב, השלישי עם אדריאן ברודי היה נחמד, הקרוס-אוברים עם "הנוסע השמיני" היו פשוט פספוס גלקטי, וההופעה האחרונה של המפלצת תחת השם "הטורף" ב2018 הייתה לא יותר ממשגל נוסטלגי.
מותג הסרטים הזה הפך ל"קומדיית מד"ב" בעיניי רבים מהצופים ואז משום מקום בא הבמאי והתסריטאי דן טרטנברג עם הסרט "טרף" (שיצא ישירות לשירות דיסני פלוס) והעיף לכולנו את המוח.

להמשיך לקרוא ביקורת, "הטורף: רוצח הרוצחים" – מסע ציד מוצלח

ביקורת, "ג'ון וויק מציג: בלרינה" – מפצחת האגוזים

אויב אקראי 1 – "זה ג'ון וויק!"
אויב אקראי 2 – "אז מה? הוא רק בן אדם אחד"
(באנג באנג!
)
שניהם מתים.

הציטוט הזה מתוך "ג'ון וויק מציג: בלרינה" הוא בגדול התמצית המזוקקת של סרטי "ג'ון וויק" – סדרת סרטים שאני בטוח שהחלה בתור בדיחה בין חברים ("הם הרגו לו את הכלב, אז הוא יצא לנקום") אבל הפכה לאחד המותגים הקולנועיים הכי חזקים של העשור האחרון, כאשר הסדרה גורפת מעל מיליארד דולר בקופות, זוכה גם באהדת המבקרים ומתרחבת גם למדיות אחרות (טלוויזיה, קומיקס, משחקי מחשב).
אין ספק שהדמות המזוהה ביותר עם הסדרה היא קיאנו ריבס כדמות הראשית.
ריבס קיבל את התסריט לידיו כאשר הקריירה שלו כבר היתה בדעיכה, אבל התחבר אליו מייד והוא זה שהמליץ למפיקים לקחת זוג מדריכי פעלולים בשם צ’אד סטלסקי (איתו עבד ב"מאטריקס") ודיוויד לייץ' לביים את הסרט. והשאר? היסטוריה, כמו שאומרים, שהזניקה את הקריירות של כל המעורבים בנושא.

להמשיך לקרוא ביקורת, "ג'ון וויק מציג: בלרינה" – מפצחת האגוזים