אויב אקראי 1 – "זה ג'ון וויק!"
אויב אקראי 2 – "אז מה? הוא רק בן אדם אחד"
(באנג באנג!)
שניהם מתים.

הציטוט הזה מתוך "ג'ון וויק מציג: בלרינה" הוא בגדול התמצית המזוקקת של סרטי "ג'ון וויק" – סדרת סרטים שאני בטוח שהחלה בתור בדיחה בין חברים ("הם הרגו לו את הכלב, אז הוא יצא לנקום") אבל הפכה לאחד המותגים הקולנועיים הכי חזקים של העשור האחרון, כאשר הסדרה גורפת מעל מיליארד דולר בקופות, זוכה גם באהדת המבקרים ומתרחבת גם למדיות אחרות (טלוויזיה, קומיקס, משחקי מחשב).
אין ספק שהדמות המזוהה ביותר עם הסדרה היא קיאנו ריבס כדמות הראשית.
ריבס קיבל את התסריט לידיו כאשר הקריירה שלו כבר היתה בדעיכה, אבל התחבר אליו מייד והוא זה שהמליץ למפיקים לקחת זוג מדריכי פעלולים בשם צ’אד סטלסקי (איתו עבד ב"מאטריקס") ודיוויד לייץ' לביים את הסרט. והשאר? היסטוריה, כמו שאומרים, שהזניקה את הקריירות של כל המעורבים בנושא.

לכן, כאשר הוכרז על סרט ספין אוף לסדרה, הרמתי גבה בתמיהה, ואני בטוח שלא הייתי היחיד . כיצד אפשר להמשיך מותג (במיוחד לאור מאורעות הסרט הרביעי) ללא הנציג המוכר ביותר שלה? (מן הסתם, זו אחת הסיבות לכך שהסדרה "הקונטיננטל" לא זכתה להצלחה מסחררת). כמובן שהמפיקים רגישים למה שהמעריצים רוצים, אז הפלא ופלא: ה"באבא יאגה" חוזר, גם אם להופעת אורח קצרה בתוך "ג'ון וויק מציג: בלרינה".

תכירו בבקשה את איב (אנה דה ארמאס), נערה צעירה שגדלה תחת חסות המנהלת (אנג'ליקה יוסטון) בשבט ה"רוסקה רומא", כאשר מיודענו שידו בכל ווינסטון (יאן מקשיין) הביא אותה אליה, לאחר שהתייתמה מאביה. האב נהרג בידי מתנקשים בהנהגת דמות מסתורית בשם הקאנצלר (גבריאל ביירן) שרצה משום מה לשים את ידיו על הילדה איב.
כל האקספוזיציה הזו, שמהווה את החלק הראשון של הסרט, סובלת משלל חורים לוגיים שיכולים לגרום לכאב ראש למי שיתעמק בהם, אבל לא לשם כך התכנסנו.
התכנסנו כמובן לשלל מונטאז'ים בהם איב הופכת למוכנת הריגה משוכללת בשירות ה"רוסקה רומא", והופכת ל"קיקימורה" – המתנקש שאמור בעצם לשרת את הטוב, ממש כמו ג'ון וויק עצמו. כל זה כמובן מתחבר לכל עולם הפשע המורכב ובעל החוקים שנבנה במהלך כל הסרטים הקודמים (חוקים שהם הגיוניים בערך כמו חוקי הפיזיקה במהלך הסרטים, אבל נניח לכל זה כי למה לבאס).
במהלך חוזה הגנה על לקוחה, איב נתקלת ברוצחים מאותו שבט מתנקשים שהרג את אביה. למרות אזהרתה של המנהלת שלא תפר את הפסקת האש שיש בין ה"רוסקה רומא" לבין אותו שבט מתחרה, איב נחושה לנקום את ילדותה האבודה ופונה לעזרתו של ווינסטון במלון "הקונטיננטל". שם נזכה לראות את שוער המלון שארון, הלוא הוא לאנס רדיק המנוח בתפקיד האחרון שאליו הצטלם (לתומי הייתי בטוח שהתפקיד האחרון שצילם היה "ג'ון וויק 4" אך שמחתי לגלות שטעיתי. הלוואי ויחזירו אותו איכשהו לחלק השלישי בסדרת משחקי המחשב "Horizons", שאולי יצא ואולי לא…)
מסלול הנקמה הזה יביא אותה להתנגשות ישירה מול הקאנצלר האכזרי ושלל חייליו הנאמנים, אך גם עם נציג הקבוצה הביתית – מי אם לא "באבא יאגה" המפורסם.
אה כן, כמעט שכחתי – במהלך העלילה יופיע גם דניאל פיין (נורמן רידוס מ"המתים המהלכים") אבל הדמות שלו כל כך מיותרת שתשכחו בדיוק כמוני את העובדה שהוא הופיע בסרט.

אבל בחייכם, מה מעניין הסיפור כשיש אקשן? אני יכול לציין בפה מלא שכמות האקשן ב"בלרינה" לא נופלת מאף סרט אחר בסדרה, כולל כמובן הסיקוונס ההכרחי של קרב בתוך מועדון לילה – לדעתי היה אחד כזה בכל אחד מהסרטים בסדרה.
ניכר שהמוחות המעורבים עמלו קשה כדי להתעלות על קטעי הקרב בחלק הרביעי: -_ -שבעתם מקרבות במקום סגור עם אקדחים? אז מה דעתכם על קרבות במקום סגור עם רימוני רסס?!
אהבתם את רובה הציד שירה מעין להבות אש בסרט הקודם? אחלה. קבלו דו קרב עם להביורים שיורקים סילוני אש למרחק 10 מטרים!

כמובן שלא נפקד מקומם של האקדחים, רובי הציד , רובי הצלפים, רובי הסער האוטומטיים, סכינים מכל סוג וגודל וכמובן איך אפשר בלי גרזנים (מי לעזאזל נלחם בגרזנים?! מה זה חשוב, עזוב שטויות ותן בראש).

מה שאני כן יכול להשוות הוא הסגנון של "בלט" האלימות (סילחו לי על משחק המילים) – אין ספק שסטלסקי יצר סגנון מאוד יחוודי בסרטי "וויק": עדשת מצלמה רחבה , שוטים ארוכים כמעט ללא חיתוכים ופילטרים של צבעים בקונטרסט גבוה.
לן וייסמן, הבמאי של "בלרינה" אמנם מנסה לחקות את הסגנון, אבל התוצאה הסופית היא פחות טובה לצערי, למי שהתרגל לרף הגבוה של סטלסקי – היה לפחות סיקוונס אחד שבו הרגשתי שאם זה היה נתון בידיים של הבמאי המקורי הוא היה מבצע אותו ברמה הרבה יותר מספקת.
וייסמן כבר יצר בעבר עולם קולנועי משלו, עולם סרטי "מלחמת האופל", אבל אני לא יכול להגיד שהסרטים האלו או ההמשך שעשה ל"מת לחיות" והחידוש ל"זכרון גורלי" השאירו בי רושם שהוא לא יותר מבמאי ממוצע וחבל.
אני חושב ש"בלרינה" היתה יוצאת נשכרת מבמאי עם יותר מעוף ויזואלי.

הבחירה באנה דה ארמס הקטנטנה, היא גם סוג של אמירה, שבגדול די מוצגת במהלך החניכה שלך – את אישה זעירה בעולם של גברים בריונים, לכן תדאגי לשנות את חוקי המשחק לטובתך.
פמיניזם בשקל בצד, דה ארמס מצליחה לשאת את המשקל הפיזי והמטאפורי בהצלחה על כתפיה, ובעיקר אפשר לחגוג את העובדה שהיא שחקנית הרבה יותר וורסטילית מריבס, עם כל הרצון הטוב והכבוד.

על כל פנים, אני לא יכול להגיד שלא נהניתי ב"בלרינה" – ציפיתי לקבל עוד מהעולם הפשע האפל של הסדרה המקורית וקיבלתי בדיוק את זה.
הסרט אפילו מצליח להקליל את עצמו עם הומור פה ושם, למרות שרוב ההומור מבוסס על איברי גוף אשר לא נשארים במצב הצבירה הראוי להם עקב מפגש עם חפצים חדים או מרסקים בשלל וריאציות. אה, יש גם בדיחת "קוראים לי פרנק"…

"ג'ון וויק מציג: בלרינה" הוא עוד מוצר הוליוודי מהוקצע למדי שעונה על הצורך באקשן נטול פשרות, ובאורך של קצת יותר משעתיים – הוא מספק יותר אקשן פר דקת מסך מאשר החלק האחרון של "משימה בלתי אפשרית" למשל.