חמש שנים עברו מאז הסרט האחרון בסדרת סרטי ספיידרמן בכיכובו של טום הולנד. חמש שנים שעשו טוב למותג, עשו טוב להולנד, ובעיקר עשו טוב לאוהדים שמקבלים סרט בוגר יותר, איכותי יותר, מרשים יותר, אם כי גם ארוך יותר ומבולגן לא מעט.

פיטר פארקר נשכח, ספיידרמן מעולם לא היה טוב יותר

יש משהו מעט משעשע בשם "יום חדש" שנבחר לסרט החדש של ספיידרמן. הרי פיטר פארקר הוא אולי הדמות היחידה בעולם שיום חדש עבורה הוא בדרך כלל רק הזדמנות לעוד אסון, עוד חשבון שלא שולם, עוד מערכת יחסים שהתפרקה ועוד נבל שהחליט להרוס את ניו יורק בדיוק כשהוא מנסה להגיע בזמן לעבודה. האדם הממוצע מתעורר בבוקר, מכין קפה ומתלונן על הפקקים. פיטר פארקר מתעורר בבוקר ומגלה שאיזה מדען הפך את עצמו ללטאה בגובה שלושה מטרים ושוב האחריות להציל את כולם נפלה עליו.

אבל הפעם, השם "יום חדש" מקבל משמעות מעט שונה. הסרט החדש אמנם פותח, לפחות על פי התכנון, טרילוגיה חדשה בכיכובו של טום הולנד, אבל הוא לא באמת מציע התחלה נקייה. להפך. הוא מתחיל מתוך ההריסות שהותיר אחריו הסרט הקודם, כשהגיבור שלנו שילם את המחיר הכבד ביותר שאפשר לשלם בלי למות. כולם שכחו את פיטר פארקר.

לא רק את זהותו של ספיידרמן, לא רק את הקשר שלו לאירועים הקודמים, אלא את עצם קיומו. אמ. ג'יי לא מכירה אותו, נד לא זוכר את החברות ביניהם, דודה מיי איננה, ולמעשה אין עוד אדם בעולם שיכול להביט בו ולומר שהוא מכיר את האדם שמתחת למסכה. פיטר פארקר כבר לא קיים. נשאר רק ספיידרמן.

ספיידרמן מתחיל מחדש

"ספיידרמן: יום חדש" אמור לפתוח פרק חדש בחייו של הגיבור, והפעם מאחורי המצלמה לא עומד ג'ון ווטס, שביים את שלושת סרטיו הקודמים של הולנד. את המושכות קיבל דאסטין דניאל קרטון, שכבר הוכיח ב"שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" שהוא יודע לביים אקשן מוצלח, לעבוד עם מערכות יחסים משפחתיות מורכבות ולשלב קרבות פיזיים בלי להפוך אותם לעוד רצף של דמויות ממוחשבות שיורות אורות צבעוניים זו על זו. השינוי בבמאי אינו רק עניין טכני. ניתן להרגיש כבר מהדקות הראשונות שהסרט מבקש להיפרד מהטון של הטרילוגיה הקודמת ולהעביר את ספיידרמן לשלב אחר בחייו.

שלושת הסרטים הראשונים עסקו בעיקר בנער מתבגר שניסה להבין כיצד לשלב בין לימודים, חברים, אהבה והחיים כגיבור על. פיטר של אותם סרטים רצה לצאת לטיול שנתי, להזמין את הבחורה שהוא אוהב לדייט ולהרשים את טוני סטארק. הוא אמנם נלחם בנבלים מסוכנים, הגיע לחלל וסייע להציל את היקום, אבל מתחת לחליפה הוא עדיין היה תלמיד תיכון מודאג שרצה שמישהו מבוגר יאמר לו שהוא עושה עבודה טובה.

כאן אין יותר מבוגרים אחראים. אין טוני סטארק, אין דודה מיי, אין חברים, אין מערכת תמיכה ואין אפילו מישהו שיבחין אם פיטר לא חזר הביתה בסוף הלילה. הוא כבר לא ילד שמנסה לג'נגל בין שני חלקים של חייו. עכשיו הוא אדם צעיר שחלק אחד בזהותו בלע כמעט לחלוטין את החלק האחר.

ההפרדה בין פיטר פארקר לבין ספיידרמן הולכת ומיטשטשת. ככל שהסרט מתקדם, עולה השאלה האם פיטר לובש מסכה כדי להפוך לספיידרמן, או שהמסכה היא הדבר היחיד שמאפשר לו להסתיר את העובדה שפיטר פארקר כבר אינו יודע מי הוא. זו בחירה מעניינת ובוגרת הרבה יותר מכל מה שנעשה עם הגרסה הזו של הדמות עד כה.

כשהאדם והעכביש מאבדים שליטה

מבלי להיכנס לספוילרים (מעבר למה שנחשף בקדימונים), הסרט פוגש את פיטר כשהוא חי לבדו ומקדיש כמעט את כל זמנו לפעילות בתור ספיידרמן. אף אחד אינו יודע מיהו, ואף אחד גם לא מחפש אותו כשהוא נעלם. היעדר העוגנים בחייו גורם לכך שהאיזון בין האדם לבין הגיבור מתחיל להתערער. הכוחות של ספיידרמן יוצאים משליטה, החושים שלו נעשים חדים ואגרסיביים יותר, וגם ההתנהגות שלו משתנה. הגבול בין האדם לעכביש, שהיה תמיד מרכיב חשוב בדמות, הופך כאן ללב הקונפליקט.

במקביל, ספיידרמן משתף פעולה עם ארגון "בקרת נזקים", אותו גוף ממשלתי שהופיע כבר בסרט הראשון ונועד במקור לטפל בהשלכות של הקרבות בין גיבורי העל. הארגון נמצא תחת מתקפות מתוכננות מצד יריב שאיש אינו מצליח לזהות, וספיידרמן מנסה לסייע להם לחשוף מי עומד מאחוריהן.

השאלה, כיצד העלילה הזאת קשורה לאובדן השליטה בכוחותיו של פיטר, ומה הקשר בינה לבין ההתפרקות הנפשית והזהותית שהוא עובר. התשובה מורכבת, אולי אפילו מורכבת מעט יותר מכפי שהסרט מסוגל להכיל, אבל הדרך אליה כוללת כמה מהרגעים הטובים ביותר שקיבלנו בסרט ספיידרמן עד היום.

בחזרה אל הרחוב

אחת ההחלטות הטובות ביותר של הסרט היא להחזיר את ספיידרמן אל המקום שבו הוא תמיד עובד בצורה הטובה ביותר, הרחובות של ניו יורק. בשנים האחרונות ספיידרמן נשלח לחלל, נלחם לצד הנוקמים, התמודד מול תאנוס, קפץ בין יקומים ופגש גרסאות חלופיות של עצמו. כל זה היה מרשים, מרגש ולעיתים אפילו נהדר, אבל בשלב מסוים היה קשה לזכור שמדובר בגיבור שנולד כדי לעזור לאנשים הפשוטים ברחוב.

ספיידרמן אינו תור. הוא אינו אל שמגיע מממלכה קסומה ואינו קפטן מארוול שחוצה גלקסיות. הוא הילד מהשכונה שמחזיר לאישה מבוגרת את התיק שנגנב ממנה, מונע שוד במכולת ועוצר כדי לתת הוראות לתיירים, בדרך כלל בזמן שהוא כבר מאחר למקום אחר. הסרט החדש מבין זאת.

למרות שעדיין יש כאן כוחות על, קרבות גדולים ואיומים שמסוגלים לגרום נזק משמעותי, נקודת המבט נשארת קרובה לרחוב. הקרבות מתרחשים בין בניינים, בסמטאות, על גגות ובתוך מרחבים עירוניים צפופים. ההשלכות אינן נמדדות במספר היקומים שעומדים להיעלם, אלא באנשים שעלולים להיפגע. לא במקרה צורף לסרט הפאנישר.

פרנק קאסל הוא אולי דמות האנטי גיבור המקורקעת ביותר ביקום של מארוול. אין לו שריון שנבנה בידי טכנולוגיה חייזרית, אין לו פטיש קסום ואין לו יכולת לפתוח שערים בין ממדים. יש לו עבר טראומטי, ארסנל גדול מדי ועמדה מוסרית שאפשר לסכם בערך במילים: האדם הזה פגע בחפים מפשע ולכן הוא לא צריך להמשיך לנשום. הפער בין ספיידרמן לפאנישר הוא עצום. פיטר מאמין שכל אדם ראוי להזדמנות נוספת. פרנק מאמין שהזדמנות נוספת היא פשוט דרך מנומסת לאפשר לפושע לפגוע במישהו שוב. אחד מהם מנסה להציל את כולם. השני מחליט מי כבר אינו ראוי להצלה. דווקא משום שההבדל ביניהם כל כך גדול, החיבור עובד בצורה יוצאת מן הכלל.

העכביש והמעניש

הכימיה בין טום הולנד לג'ון ברנת'ל היא אחד הדברים הטובים ביותר בסרט. כל סצנה משותפת שלהם מייצרת מתח, הומור ואיום אמיתי, גם כאשר אף אחד מהם אינו נלחם. ברנת'ל חוזר אל דמותו של פרנק קאסל כאילו מעולם לא עזב אותה. הוא מביא איתו את אותה נוכחות מאיימת, את הכעס הכבוש ואת התחושה שהדמות נמצאת תמיד שנייה אחת לפני התפרצות. הפאנישר שלו אינו עוד גיבור אורח שמגיע כדי לקבל מחיאות כפיים מהמעריצים. הוא משמש כמראה אפלה לפיטר.

פרנק רואה מולו אדם שאיבד את כל מי שאהב, בדיוק כמוהו. מבחינתו, ההבדל ביניהם אינו מה שקרה להם אלא מה שהם בחרו לעשות עם הכאב. פיטר הפך את האובדן למניע להציל אנשים. פרנק הפך אותו לאישור להרוג אותם. הסרט אינו מנסה להעמיד פנים שהשניים יכולים להפוך לחברים הכי טובים ולצאת יחד לאכול שווארמה אחרי הקרב. הקשר ביניהם בנוי על חוסר אמון, על מחלוקת מוסרית ועל הכרה מסוימת בכך שכל אחד מהם מבין את האחר טוב יותר מכפי שהיה רוצה להודות.

הולנד וברנת'ל משתפים פעולה גם ב"האודיסיאה" של כריסטופר נולאן, כך שמי שמעוניין לראות אותם ביחד שוב יכול פשוט לעבור לאולם האיימקס הסמוך, בתקווה שנותר שם כיסא פנוי שאינו בשורה הראשונה ומצריך טיפול אצל אורתופד לאחר ההקרנה. כאן, בתוך העולם של ספיידרמן, הכימיה ביניהם שוברת שיאים. כל רגע שלהם יחד הוא לא פחות ממעולה.

טום הולנד סוף סוף הופך לפיטר פארקר

אני מודה שלאורך השנים הערכתי את טום הולנד בתפקיד, אבל לא תמיד הייתי משוכנע שהוא מגלם את פיטר פארקר המלא. הוא היה ספיידרמן מצוין, אתלטי, מצחיק, נלהב ומלא קסם, אבל במקרים רבים הרגיש יותר כמו בן חסותו של איירון מן מאשר כמו הדמות שהכרנו מהקומיקס. הסרט החדש משנה את זה. לראשונה, הולנד משכנע אותי לחלוטין בתור פיטר פארקר.

ניתן להרגיש שגם השחקן וגם הדמות התבגרו. הולנד כבר אינו אותו נער שנכנס ליקום של מארוול לפני עשור (כן, כן, רבותי) ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (2016). הפנים שלו בוגרות יותר, שפת הגוף שלו כבדה יותר וההומור שלו אינו מגיע רק ממבוכה ילדותית. הוא מגלם אדם צעיר שנאלץ לשאת משקל רגשי עצום מבלי שאיש סביבו יודע בכלל שהוא סוחב אותו.

פיטר אפילו אומר בשלב מסוים שהוא כבר לא תלמיד תיכון, קריצה ברורה לצופים שעדיין מצפים לראות אותו רץ במסדרונות בית הספר עם תיק על הגב. ועדיין, מתחת לבגרות הזו אפשר להרגיש את חוסר הביטחון ואת הפגיעות. הולנד אינו מנסה להפוך את פיטר לגיבור קשוח וחסר רגשות. להפך. הוא מראה לנו שהחזות הבוגרת היא עוד שכבת הגנה, כמעט מסכה נוספת. ככל שפיטר מנסה לשכנע את עצמו שאינו זקוק לאף אחד, כך הסרט מבהיר עד כמה הוא נואש לקשר אנושי.

אמ. ג'יי והאדם שאינה זוכרת

גם זנדאיה מקבלת כאן הזדמנות לעשות משהו מורכב יותר עם אמ. ג'יי. מערכת היחסים בין פיטר לבינה נמצאת במקום כמעט בלתי אפשרי. הוא מכיר אותה, זוכר את כל מה שעברו יחד ויודע שאהבו זה את זו. מבחינתה, הוא אדם זר.

הסרט נמנע, לפחות ברובו, מהדרך הקלה. אמ. ג'יי אינה נזכרת לפתע בכול בגלל מבט רומנטי או נשיקה קסומה, כאילו מדובר באגדה של דיסני שבה אהבת אמת מתקנת גם כשפים בין ממדיים. הקשר ביניהם נבנה דרך תחושות קטנות, מבטים ורגעים שבהם היא מרגישה שיש משהו מוכר באדם שמולה, גם אם אינה יודעת להסביר מה.

הכימיה בין הולנד לזנדאיה, שקיימת גם מחוץ למסך, מועברת היטב אל הדמויות. ניתן ממש להרגיש שהם מתבגרים מולנו לאורך השנים, לא רק כשחקנים אלא גם כבני אדם שהמערכת ביניהם השתנתה. הרגעים המשותפים שלהם אינם רבים כפי שחלק מהצופים אולי יקוו, אבל הם טעונים ברגש. לעיתים הם עובדים דווקא בזכות מה שלא נאמר.

פיטר יודע שהוא יכול לנסות להחזיר אותה לחייו, אבל הוא גם יודע מדוע ביקש מלכתחילה שכולם ישכחו אותו. האהבה שלו אליה מתנגשת ברצון להגן עליה, והפעם אין קוסם עם גלימה שאפשר להאשים בתוצאה.

לראות את העולם דרך עיניו של ספיידרמן

מעל לכל אלו ניצבת עבודת הצילום של בראט פאולק, שהיא פשוט יוצאת מן הכלל. יש בסרט שוטים שמסוגלים לגרום גם לאנשים שאינם סובלים מפחד גבהים להיאחז בכיסא ולשקול מחדש את מערכת היחסים שלהם עם כוח הכבידה. ואנחנו אפילו לא צפינו באיימקס. קטעים שלמים מוצגים כמעט דרך עיניו של ספיידרמן. המצלמה נעה יחד איתו בין הבניינים, צוללת מגגות, מסתובבת באוויר ונמשכת קדימה עם הקורים. לא רק רואים את ספיידרמן מתנדנד מעל ניו יורק, אלא מרגישים את התנופה, את המהירות ואת הרגע הקצר שבו הוא משחרר את הקור ונמצא בנפילה חופשית לפני שהוא יורה את הבא.

סרטים קודמים ניסו להעביר את החוויה הזו, אבל כאן היא מגיעה לרמה אחרת. העיר עצמה הופכת למגרש משחקים תלת ממדי, וכל בניין, גשר או חלון משמשים חלק מהכוריאוגרפיה. קטעי האקשן, שעליהם אחראים פאנג ז'אנג והצוות של ג'קי צ'אן, אינם מבוססים רק על פיצוצים ועל דמויות שעפות באוויר. יש בהם יצירתיות פיזית, שימוש במרחב וקצב שמאפשר להבין מה מתרחש בתוך הקרב.

ספיידרמן נלחם כפי שספיידרמן אמור להילחם. הוא משתמש בקורים, בזריזות, בסביבה וביכולת לחשוב תוך כדי תנועה. הפאנישר, מנגד, נלחם כמו אדם שהפתרון שלו לכל דלת נעולה הוא לבדוק אם יש לו מספיק תחמושת כדי להסיר את הקיר שמסביבה. ההבדל בין סגנונות הלחימה שלהם אינו רק מרשים מבחינה ויזואלית. הוא משקף את תפיסות העולם שלהם.

כשהעכביש פוגש את The Other

המאבק בין האדם לבין העכביש שבתוכו מזכיר כמובן את הסיפור The Other, שבו כוחותיו של פיטר עברו שינוי משמעותי והוא נאלץ להתמודד עם השאלה האם מקורם מדעי בלבד או שיש בהם גם ממד עמוק וקדום יותר. הסרט לוקח אלמנטים מהסיפור הזה, בעיקר את אובדן השליטה ואת התחושה שמשהו אחר מתעורר בתוך פיטר, אבל אינו מתעמק בהם כפי שהיה יכול.

יש כאן רעיון מרתק. מה קורה כאשר הכוחות של פיטר אינם רק כלי שהוא מפעיל, אלא חלק חי ובעל רצון בתוך גופו? האם ספיידרמן הוא זהות שפיטר יצר, או משהו שהיה בתוכו מאז הנשיכה ורק חיכה להזדמנות להשתלט?

לצערי, הסרט מעלה את השאלות האלו אך אינו מעניק להן מספיק זמן. הרעיון עובד היטב ברגעים מסוימים, במיוחד כאשר פיטר מגיב בצורה אגרסיבית או אינסטינקטיבית יותר מכפי שאנו רגילים לראות, אבל הוא נבלע בתוך העומס העלילתי. וזו למעשה הבעיה הגדולה ביותר של הסרט.

הרבה דברים טובים, קצת פחות סרט אחד שלם

"ספיידרמן: יום חדש" מלא בדברים שעובדים נהדר. המסע הרגשי של פיטר עובד. הקשר עם אמ. ג'יי עובד. הפאנישר עובד. האקשן עובד. הצילום עובד. אובדן השליטה בכוחות עובד. התעלומה סביב המתקפות על בקרת נזקים עובדת. ה-"רע" בסרט… די עובד בסה"כ.

כל אחד מהחלקים האלו מוצלח בפני עצמו. אבל החיבור ביניהם למשהו קוהרנטי הוא רק כמעט. סרט מנסה לספר יותר מדי סיפורים במקביל, ולכן אף אחד מהם אינו מקבל את מלוא המקום הראוי לו. הקונפליקט הפנימי של פיטר יכול היה להחזיק סרט שלם. מערכת היחסים שלו עם אמ. ג'יי יכולה הייתה להיות המרכז הרגשי של סרט אחר. החיבור עם הפאנישר והדיון המוסרי ביניהם היו יכולים לספק עלילה מצוינת בפני עצמם.

אבל מארוול, כמו אדם שנכנס למסעדה רעב מדי, החליטה להזמין הכול ואז הופתעה לגלות שאין מקום על השולחן. התוצאה אינה גרועה, רחוק מכך. רוב הזמן היא אפילו נהדרת. אבל ניתן להרגיש שהסרט נמשך לכמה כיוונים שונים ושלא תמיד התקבלה החלטה ברורה לגבי הסיפור המרכזי שלו.

ועכשיו נתחבר שוב לנוקמים

הבעיה מתחדדת כאשר הסרט מתחיל להניח חלקים לקראת סרט הנוקמים הבא. ניתן להרגיש שבמארוול רצו ש"יום חדש" יהיה גם סיפור אישי ומקורקע וגם נקודת חיבור חשובה לאירוע הגדול שמגיע בדצמבר. אלו שתי מטרות שאינן בהכרח סותרות, אבל כאן הן מושכות את הסרט לכיוונים מנוגדים.

מצד אחד, הסרט מנסה להחזיר את ספיידרמן לרחובות ולהתמקד באדם הבודד שמתחת למסכה. מצד שני, היקום הקולנועי שוב דופק בדלת ומזכיר לנו שיש לוח יציאות, סרטי המשך ותכניות עסקיות שצריכות לקבל כמה דקות מסך. בכמה רגעים הסרט מפסיק להיות סיפור על פיטר פארקר והופך לקדימון יקר מאוד לסרט הבא.

זה אינו הורס את הסרט, אבל פוגע במיקוד שלו. אחרי שכבר הצליחו לנתק את פיטר מהחיבורים הקוסמיים ולהחזיר אותו לסיפור קטן ואישי יותר, חבל לראות את מארוול מושכת אותו שוב אל לוח השרטוטים של היקום הגדול. למשל השילוב של הענק הירוק בעלילה היה מיותר לחלוטין וניתן היה לוותר עליו בקלות רבה.

יום חדש, אותה אומללות ישנה

שם הסרט לקוח כמובן מתקופת Brand New Day בקומיקס, שהגיעה לאחר אירועי One More Day, אחד הסיפורים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות ספיידרמן. באותו סיפור, פיטר מבקש להציל את חייה של דודה מיי וחותם על עסקה עם מפיסטו. בתמורה, הנישואים שלו למרי ג'יין וכל החיים המשותפים שלהם נמחקים כאילו מעולם לא התקיימו. פיטר חוזר להיות רווק, בודד ואומלל.

מבחינת מארוול, זו הייתה דרך להחזיר את הדמות למצב המוכר שלה. מבחינת מעריצים רבים, זו הייתה הוכחה לכך שהחברה אינה מסוגלת לאפשר לפיטר להתבגר ולהתקדם. בכל פעם שהוא בונה חיים, מוצא אהבה או מגיע למידה כלשהי של יציבות, יד נעלמה מגיעה ומחזירה אותו למשבצת הלוזר הנצחי.

הסרט החדש משתמש ברעיון דומה, אבל עושה איתו משהו רגשי ואפקטיבי יותר. גם כאן חייו של פיטר נמחקו והוא איבד את האישה שהוא אוהב, אבל הפעם זו תוצאה של בחירה שהוא עצמו עשה כדי להגן על אחרים. הוא אינו קורבן של החלטת מערכת שנועדה לאפס את רצף הקומיקס. הוא אדם שנאלץ לחיות עם המחיר של מעשה הרואי. זה הבדל משמעותי, וטום הולנד מוכר אותו היטב.

ארוך מדי, גם לספיידרמן

עכשיו בואו נדבר על האורך של הסרט שנמשך כשעתיים וחצי, ולאחר מכן צריך כמובן להישאר לסצנה (אחת בלבד) שאחרי הכתוביות, כי מארוול אימנה אותנו במשך שנים לשבת באולם ולבהות בשמותיהם של אלפי אנשי אפקטים בתקווה שמישהו יופיע לעשרים שניות ויגרום לאינטרנט להתפרק.

שעתיים וחצי אינן בהכרח בעיה. סרט ארוך יכול לעבור במהירות כאשר הסיפור מהודק והקצב נכון. שלוש שעות אצל כריסטופר נולאן יכולות להיעלם בלי שנרגיש. כאן, לעומת זאת, האורך מורגש. שתי המערכות הראשונות עובדות היטב, אבל במערכה השלישית מתחילה עייפות מסוימת. יש תחושה שהסרט כבר הגיע לנקודת הסיום הרגשית שלו, אבל עדיין נותרו כמה קצוות עלילתיים, חיבור לסרט הבא ועוד קרב שצריך להשלים.

הסרט אינו משעמם, אבל הוא בהחלט נמרח. עריכה מעט אגרסיבית יותר הייתה יכולה להפוך אותו לסרט טוב משמעותית.

ספיידרמן הטוב ביותר של הולנד

למרות הבעיות, מדובר בעיניי בסרט שטוב בכמה מונים מרוב הסרטים שבהם הופיעה הגרסה הזו של הדמות. זה הישג לא קטן בהתחשב בכך שטום הולנד כבר לבש את החליפה במספר מכובד מאוד של סרטים, וחלקם היו אירועים קולנועיים עצומים.

דווקא עכשיו, כשהוציאו ממנו את טוני סטארק, את הנוקמים, את הטכנולוגיה המתקדמת ואת הצורך להציל את כל הקיום, הוא סוף סוף הפך לפיטר פארקר. לא תלמיד שמנסה להרשים את הגיבורים הגדולים. לא ילד שקיבל חליפה מאיש עשיר. לא עוד דמות בתוך אנסמבל ענק. פיטר פארקר. בודד, עייף, חסר כסף, מלא אשמה ועדיין אינו מסוגל להתעלם מאדם שזקוק לעזרה.

זהו הייצוג הטוב ביותר שקיבלנו עד היום על המסך למתח שבין פיטר פארקר לספיידרמן. הסרט מבין שהטרגדיה של הדמות אינה בכך שהוא ננשך בידי עכביש, אלא בכך שהוא לעולם אינו מסוגל להפסיק לעזור לאחרים, גם כשהמחיר הוא החיים שלו עצמו. טום הולנד שכנע אותי בפעם הראשונה לחלוטין בתור הדמות.

הסרט סביבו בוגר יותר, איכותי יותר ומרשים יותר מבחינה קולנועית מהטרילוגיה הקודמת. הוא אינו מהודק מספיק, עמוס מדי וארוך יותר מכפי שהוא צריך להיות, אבל כאשר הוא עובד, הוא מספק כמה מהרגעים הטובים ביותר שקיבלנו מספיידרמן בקולנוע.

"ספיידרמן: יום חדש" אינו סרט מושלם. אבל הוא בהחלט יום חדש עבור פיטר פארקר. גם אם, כרגיל, מדובר ביום די מחורבן מבחינתו.

ציון: 4 מתוך 5