ביקורת, "שלגיה" (2025) – סבבה של סרט שלא חף מבעיות

נתחיל מהשורה התחתונה – "שלגיה" של דיסני, הסרט, באמת סבבה.

בניגוד להייפ השלילי שנלווה אליו מאז שהוכרז הקאסט ובטח בארצנו הקטנטונת עם אמירותיה של רייצ'ל זגלר בנוגע למלחמה, הסרט מצליח לספק את הסחורה כסרט נסיכות דיסני ומעניק חוויה הולמת. זה לא אומר שהוא חף מכשלים – רחוק מכך – אבל בניגוד לרוב הרימייקים הלייב-אקשן האחרים שדיסני הוציאו בעשור האחרון, הוא מצליח להיות חידוש משמעותי.

במרבית חידושי הלייב-אקשן של דיסני, המהלך נראה מיותר: או שהסרטים המקוריים מודרניים מדי כדי להצדיק חידוש (אני מסתכל עלייך, "מואנה"), או שהם אייקוניים מדי בשביל שמישהו יעז לגעת בהם (אני מסתכל עליך, "מלך האריות"). "שלגיה" הוא מקרה מיוחד: מצד אחד, הוא הסרט המצויר הראשון באורך מלא של דיסני שיצא אי שם בשנת 1937, ומצד שני, הוא ותיק מספיק כדי להיות פחות רלוונטי לדור של היום. הסרט המקורי אנכרוניסטי כמעט בכל היבטיו, למעט דמויותיהם של שבעת הגמדים והמלכה המרשעת, שתמיד היו דמויות משמעותיות בפנתיאון של דיסני. לעומת זאת, שלגיה והנסיך? פרווה לחלוטין, חסרי אישיות. זה בדיוק מה שהחידוש של דיסני מנסה לפתור, יחד עם עלילה דלילה למדי.

להמשיך לקרוא ביקורת, "שלגיה" (2025) – סבבה של סרט שלא חף מבעיות

ביקורת, "חסין כאב" – כאב זה לחלשים

בתוך פרק זמן של קצת יותר מחודש, זהו הסרט השני (אחרי "חברה מושלמת") שבו מככב ג'ק קווייד שמצליח להפתיע אותי לטובה. כן ובכן, אף אחד מהם הוא לא יצירת מופת, אבל שניהם מבדרים בדרכם ובהחלט נראה כי קווייד די השתקע בנוחות בטייפקאסט של הנעבעך הלבן והחנון, משל הוא עדיין מגלם את יואי ב"דה בויז".
אבל כמו שאמר וודי ב"צעצוע של סיפור" – If the show fits" וכל זה…

ב"חסין כאב" קווייד מגלם את ניית'ן קיין, סגן מנהל בנק ביישן הסובל מהפרעה פיזיולוגית נדירה (CIP) הגורמת לגוף שלו לא להרגיש כלל כאב. מדובר בהפרעה אמיתית ומסוכנת לגמרי, בה במציאות רוב בלוקים בה לא מגיעים לבגרות עקב הקושי שלהם להרגיש ולדווח על כאב בזמן אמת כדי לטפל בו. כמובן שבסרט שלפנינו, המום הזה של קיין, המכונה "נובוקיין" (כשם חומר מאלחש ידוע, והתרגום לעברית חוטא כמובן גם בחוסר היכולת לא להוות ספויילר לעלילה) מנוצל בתסריט לאינספור מצבים קומיים קיצוניים (וטרגיים בכל נקודת מבט אחרת…).

להמשיך לקרוא ביקורת, "חסין כאב" – כאב זה לחלשים

ביקורת, "מיקי 17" – הו מיקי, היי מיקי!

מאז ומתמיד, ז'אנר המדע הבדיוני, מתוקף הגדרתו, לא רק עסק בנושאים טכנולוגיים ובניסיון לחזות את ההתפתחות בהתאם למאפייני התקופה, אלא גם חקר שאלות פילוסופיות קיומיות על מהות האנושיות אל מול היקום ותעלומותיו. בספרות נתקלנו ביצירות כמו אלה של אייזק אסימוב, שהתכתבו עם הנושא החם של תקופתנו – בינה מלאכותית, "אודיסיאה בחלל" שחקרה את מקורותיו והתפתחותו של המין האנושי, "חולית" שהציבה דילמות תיאולוגיות, ו"המשחק של אנדר" שעסק הן בפן התיאולוגי והן באתי. גם בקולנוע מצאנו יצירות ששאלו את אותן שאלות, כמו "המטריקס", "מסע בין כוכבים" ו-"אקזיסטנז".

"מיקי 17", סרטו החדש של הבמאי זוכה האוסקר בונג ג'ון הו ("פרזיטים", "רכבת הקרח") עוקבת אחר דמותו של מיקי (רוברט פטינסון ששוב מצליח להתחמק מתדמית הערפד המנצנץ), כלומניק שבורח מחוב ענק או מגורל גרוע מכך, ומצטרף למשלחת חלל המתיישבת בכוכב הקרח "ניפלהיים". הוא נרשם לתפקיד "המיותר" מבלי להבין את השלכותיו – תפקיד המיועד לניסויים מסוכנים שעלולים להוביל למותו פעם אחר פעם, כאשר כל מוות שלו מסתיים בהדפסת שיבוט חדש עם זכרונותיו.
בדרך, מיקי מתאהב בנאשה (נעמי אקי, הזכורה מתפקידה כוויטני יוסטון), והשניים הופכים לזוג. בהמשך, נחשפים תושבי הכוכב – יצורים דמויי "אורי כדורי" בגודל מכונית – שהם כנראה קריצה ל"המשחק של אנדר" או ל"גברים בחלל", אך הקליימקס שמתרחש סביבם פשוט לא מספק.

להמשיך לקרוא ביקורת, "מיקי 17" – הו מיקי, היי מיקי!