מאז ומתמיד, ז'אנר המדע הבדיוני, מתוקף הגדרתו, לא רק עסק בנושאים טכנולוגיים ובניסיון לחזות את ההתפתחות בהתאם למאפייני התקופה, אלא גם חקר שאלות פילוסופיות קיומיות על מהות האנושיות אל מול היקום ותעלומותיו. בספרות נתקלנו ביצירות כמו אלה של אייזק אסימוב, שהתכתבו עם הנושא החם של תקופתנו – בינה מלאכותית, "אודיסיאה בחלל" שחקרה את מקורותיו והתפתחותו של המין האנושי, "חולית" שהציבה דילמות תיאולוגיות, ו"המשחק של אנדר" שעסק הן בפן התיאולוגי והן באתי. גם בקולנוע מצאנו יצירות ששאלו את אותן שאלות, כמו "המטריקס", "מסע בין כוכבים" ו-"אקזיסטנז".
"מיקי 17", סרטו החדש של הבמאי זוכה האוסקר בונג ג'ון הו ("פרזיטים", "רכבת הקרח") עוקבת אחר דמותו של מיקי (רוברט פטינסון ששוב מצליח להתחמק מתדמית הערפד המנצנץ), כלומניק שבורח מחוב ענק או מגורל גרוע מכך, ומצטרף למשלחת חלל המתיישבת בכוכב הקרח "ניפלהיים". הוא נרשם לתפקיד "המיותר" מבלי להבין את השלכותיו – תפקיד המיועד לניסויים מסוכנים שעלולים להוביל למותו פעם אחר פעם, כאשר כל מוות שלו מסתיים בהדפסת שיבוט חדש עם זכרונותיו.
בדרך, מיקי מתאהב בנאשה (נעמי אקי, הזכורה מתפקידה כוויטני יוסטון), והשניים הופכים לזוג. בהמשך, נחשפים תושבי הכוכב – יצורים דמויי "אורי כדורי" בגודל מכונית – שהם כנראה קריצה ל"המשחק של אנדר" או ל"גברים בחלל", אך הקליימקס שמתרחש סביבם פשוט לא מספק.
אחת השאלות המרכזיות שהסרט מעלה אך לא באמת מתעמק בה היא שאלת שיבוט האדם והאיסור עליו. מדובר בסוגיה ביו-אתית אמיתית, אך הסרט, שמתיימר להתמודד עמה, לא באמת מעמיק בה. סרטים שעוסקים בשאלת הזהות האנושית אל מול השכפול מעלים תמיד את אותן סוגיות:
- בעיית הזהות העצמית – האם האישיות שלנו קבועה או משתנה?
- מהות המציאות – האם היא אובייקטיבית או שכל אחד חווה אותה אחרת?
- גוף ונפש – האם זהותנו תלויה בתודעה או בגוף הפיזי?
- שפיות ונורמליות – מהם הקריטריונים לשפיות?
- חופש הרצון – האם יש לנו באמת חופש בחירה?
"מיקי 17" מנסה לג'נגל בין השאלות הללו, תוך ניסיון לשלב סאטירה חברתית ופוליטית, אך בסופו של דבר, הוא לא מצליח להתמקד באף אחת מהן.הסרט אמנם אינו רע לחלוטין, אך גם אי אפשר להגדיר אותו כטוב. הוא מרגיש כמו החלק האחרון ש קיבלנו מ"קפטן אמריקה" – פשוט Meh. בניגוד לקפטן, לפחות שם הסרט היה קצר יותר ולא נגרר כמו "מיקי 17".
ג'ון הו, שביקש להרים יצירה פילוסופית, פשוט מפיל את כל הכדורים:
הוא מעלה שאלות על ייחודיות אנושית, אך לא מצליח להתמודד איתן. למשל, הפילוסוף ג'ון לוק טען כי הזיכרון מגדיר את הזהות, אך לעומתו תומאס ריד טען כי זהו רק חלק מהותי בזהות, אך לא המרכיב היחיד שלה.
הסרט מנסה לגעת בדילמה הזו, אך עושה זאת באופן שטחי, ופטינסון, שמנסה להפגין יכולות משחק בסגנון ג'יימס מקאבוי ב"ספליט", מספק הופעה חלשה שמזכירה יותר את "גברת דאוטפייר".
בפן הסאטירי, מארק רופאלו מציג דמות טראמפית כל כך שקופה ולא מתוחכמת, עד שהמסר נהיה מתיש ומאבד כל עידון. זהו סרט שיכול היה להפוך לקאלט בזכות פוקוס נכון על נושא אחד וטון אחיד, אך במקום זאת, הוא הופך להטפה פוליטית עייפה.
הבעיה המרכזית היא שהמדע הבדיוני כאן משמש בעיקר כתפאורה לביקורת על הימין הפוליטי בכלל וטראמפ בפרט, מה שמוביל לתחושה שהמסר דוחף את עצמו בכוח אל הצופה.
למרות קיומו של קאסט מרשים, הסרט נשען יותר מדי על פטינסון, שנכשל להחזיק אותו. התוצאה הסופית: סרט ארוך מדי, מפוזר מדי, ומאכזב מדי.
