כדי ליישר הדורים כבר בהתחלה, אפשר להגיד בבטחון שלא עפתי על הסרט הקודם של הבמאי אוסגור פרקינס, למרות שכולם התייחסו ל"לונגלגס" כאילו מדובר בבשורה החדשה של ז'אנר האימה. לכן שאלתי את עצמי – האם הסרט החדש של פרקינס יהיה סוג של כפרה עבורי? (כי הרי ברור שפרקינס קרא את הביקורת שלי ומשתוקק לפצות אותי…).

אני שמח לבשר שלפחות עבורי מדובר בפיצוי הולם: "הקוף" הוא קומדית סלפסטיק מטורללת משולבת בהמון ליטרים של דם ואיברים שלא מחוברים למקומם, עם רוטב של ניהיליזם וקורט דטרמיניזם. "הקוף" הוא הדבר הכי רחוק מ"לונגלגס" הקודר וחסר ההומור.

כמו שהיח"צ של הסרט טורח להדגיש בכל מקום אפשרי, "הקוף" מבוסס (איך לא) על סיפור קצר של סופר האימה סטיבן קינג. לסיפור המקורי נחשפתי לפני שנים רבות כחלק מהאנתולוגיה המוקדמת של הסופר "Skeleton Crew".
אני חייב לציין שדווקא הסיפור הזה לא נחרט אצלי בזיכרון (למרות שהקוף מופיע על העטיפה), במיוחד שיש באוסף ההוא שני סיפורים מצמררים לחלוטין ( "The Jaunt" וגם "Survivor's Type"), שלא להזכיר שהאוסף נפתח עם "הערפל", סיפור שזכה כבר לכמה עיבודים, האחרון שבהם של פרנק דראבונט, עיבוד שזכה בדיעבד למעמד פולחן בזכות סיום אלטרנטיבי ששינה את המקור.

היה זה דראבונט בעצמו שרצה לעבד גם את "הקוף" לסרט, אולם זה לא יצא לפועל והזכויות מצאו את דרכן לחברת הפקה שגייסה את ג'יימס וואן ("המסור","לזמן את הרוע") כמפיק ואת אוסגוד פרקינס ככותב וכבמאי, ובנוסף למספר שינויים שערך בסיפור המקורי, פרקינס לקח את הסיפור הרציני במקור למחוזות אבסורדיים וגרוטסקיים לחלוטין.
בדיוק כמו ב"לונגלגס", פרקינס נמנע לחלוטין מעידון ומסרים סמויים: הכל מתפוצץ בפרצוף, בגלוי ובדרך שהיא כמה שיותר ברוטלית ומהדהדת.

הסיפור בקצרה – זוג אחים תאומים שמתעבים אחד את השני ומוצאים בין החפצים של אביהם הנעדר בובת קוף על קפיץ. מאחר ומדובר בסיפור של קינג – שום דבר טוב לא יכול לקרות מכך שהקפיץ של הבובה יסובב והקוף יחל להכות בתוף…
בלי הרבה ספויילרים – זה אומר הרבה אנשים מתים ובדרכים יצירתיות במיוחד.
עכשיו נשאלת השאלה – איך לעזאזל נפטרים מהחפץ השטני?

כדי לענות על השאלה, "הקוף" יוצא למסע של טירוף מוחלט ואני לא יכול להגיד שלא נהניתי כמעט מכל רגע. יותר מכל, "הקוף" מזכיר את קומדיות האימה הגדולות של האייטיז – נוסח "פחד עד מוות", "מוות אכזרי", "טעם רע" ואני נשבע שגיליתי בו רפרנס ל"גרמלינס" (אין אוכל אחרי חצות). רפרנס אחר הוא למאסטר קינג בעצמו, כאשר אחת הדמויות השוליות נקראת אנני ווילקס, כשם האחות המופרעת ב"מיזרי".
אני מניח שיש עוד כמה שפספסתי.

כפי שציינתי יש תימה מרכזית בסרט שהיא פחות או יותר "חרא קורה ואז מתים", רוצה לומר – החיים הם רק ההקדמה למוות, שהוא בעצמו תופעה אקראית לגמרי.
התפיסה המורבידית הזו הוכנסה לסרט בידי פרקינס עצמו שטוען כי המוטיב הזה נובע מהטרגדיות האישיות שלו: אביו, השחקן אנתוני פרקינס (שהתפרסם כנורמן בייטס ב"פסיכו") נפטר מסיבוכים של מחלת האיידס לאחר שהסתיר במשך שנים את היותו גיי ונשא HIV. אמו הדוגמנית והשחקנית ברי ברנסון, היתה אחת הנוסעות על מטוס אמריקן איירליינס שנחטף והתרסק על מגדלי התאומים ב 9/11. לא קל.

אוסגוד עצמו מקצין את השימוש שלו בדמויות ביזאריות נוסח "לונגלגס" עצמו, אבל ב"הקוף" נראה כאילו אף דמות לא מחוברת לפלנטה הזו – כל אחד הזוי בדרכו שלו, אבל אם יש משהו אחד משותף : כל אחת מהדמויות מרוכזת בעיקר בעצמה ובעולמה הצר. פרקינס עצמו מגלם בסרט את אחת מהדמויות האלה ואולי זה לא מפתיע.

בתפקיד הראשי מופיע השחקן הבריטי ת'או ג'יימס (סרטי "מפוצלים" וגם "הלוטוס הלבן"), טטיאנה מסלאני ("שי האלק", שגם תככב בסרט הבא של פרקינס), קולין אובריאן ("וונקה") ובתפקידי אורח מחופפים לא פחות גם תוכלו לראות את אלייג'ה ווד ("שר הטבעות") ואדם סקוט ("ניתוק" המופלאה).
לא שאפשר לתת לאף אחד מהם ציון מיוחד לשבח על תצוגת משחק, אבל נראה שכולם נהנו לקחת את כישורי המשחק שלהם למחוזות הכי מוטרפים האפשריים.
ציון לשבח אפשר דווקא לתת לצלם המקסיקני ניקו אגילר שמצליח לתת לסרט לוק מאוד יחודי שנותן ביטוי לאווירה הסוריאליסטית והמקאברית של הסרט.
חשוב מכך, בשום שלב לא מרגישים ש"הקוף" הסתפק בתקציב המאוד צנוע של כ-10 מיליון דולר, והוא מרגיש כמו הפקה יקרה הרבה יותר.

אז מי שמחפש סרט שיעביר לו שעה וחצי של פאן שהוא פחות סרט אימה, אלא יותר פרודיה המשופעת בהומור שחור משחור – "הקוף" הוא הסרט עבורו.