פתגם ידוע מספר משלי טוען ש"דַּי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא", רוצה לומר שלאדם חכם די ברמז קטן כדי להבין עניין ואין צורך באמירת דברים מפורשים.
בימים אלו מגיע למחוזותינו המותחן המדובר "לונגלגס" ("Longlegs") כשהוא נישא על גלי הייפ מטורפים, וכבר הוגדר במקומות מסוימים כיורש ראוי ל"שתיקת הכבשים" ועוד ועוד סופרלטיבים.

נחזור רגע ברשותכם לדַּי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא – הלוואי שכותב ובמאי "לונגלגס", אוסגוד פרקינס, היה נעזר בחוכמתו של משפט זה כאשר ניגש ליצירתו.
השטף הבלתי פוסק של הרמזים הבוטים שהוטחו בי כצופה (שכבר ראה בחייו מותחן או שניים) במהלך רבע השעה הראשונה של הסרט, גרמו לי להבין למעשה את סודות העלילה כולה, וכך השאירו אותי בהמתנה מייגעת בשאר 86 הדקות של "לונגלגס" – מקווה בליבי שאולי אתבדה והסרט יצליח להפתיע אותי באיזה טוויסט מדהים, אך לא כך היה לצערי הרב.

אנקדוטה קטנה – היוצר אוסגוד פרקינס הוא בנו של אנטוני פרקינס, השחקן שלוהק לתפקיד הרוצח נורמן בייטס ב"פסיכו" של היצ'קוק (ולמעשה זוהה עם בייטס עד יומו האחרון).

הלוואי שפרקינס הבן היה מצליח לקחת קמצוץ של הפתעה או מקוריות מקלאסיקה כמו "פסיכו", אבל כמו שאמרתי קודם – מקוריות היא לא הצד החזק של "לונגלס".
ההשוואה ל"שתיקת הכבשים" היא מאוד ברורה ואולי מכוונת מראש – העלילה מתרחשת קרוב מאוד לזמן בו התרחש הסרט ההוא, איפשהו בתחילת שנות התשעים (כשקלינטון הוא הנשיא) ועוקב אחר סוכנת FBI צעירה ולא מנוסה (מאייקה מונרו, שהתפרסמה בסרט האימה "It Follows") בשם לי הארקר, אשר מתברר כי יש לה אינטואיציה בלתי רגילה. אינטואיציה זו גורמת לסוכן המנוסה קארטר (בלייר אנדרווד, למי שזוכר אותו מ"פרקליטי LA") להכניס אותה לחקירה שנמצאת במבוי סתום, המערבת רוצח מסתורי בשם "לונגלגס" שמשאיר אחריו נתיב של משפחות שנרצחו בביתם ללא כל רמז כיצד הרצח בוצע, מלבד מכתבים מקודדים החתומים על ידיו.
לא נלאה אתכם יותר מדי, מלבד העובדה שמתגלה כי להארקר ול"לונגלגס" יש חיבור מסתורי ביניהם, המאפשר להארקר להתחקות על עקבותיו.

לטעמי, הגדולה האמיתית של "שתיקת הכבשים" כמותחן אימה ובכלל, הייתה במיקוד סביב הדמות של הסוכנת קלריס סטרלינג כאישה קטנה ודי בודדה בסביבה גברית, רעילה ומצ'ואיסטית מעיקרה, יחד עם החיבור הרגשי שג'ודי פוסטר הצליחה ליצור במשחק הפגיע שלה.
צר לי, אך מאייקה מונרו לא הצליחה בשום שלב שהוא ליצור איתי את החיבור הזה -הדמות שלה מעוקרת לגמרי, אולי מעוצבת כדמות על סף הספקטרום, עם מנעד רגשות שאינו קיים. ניתוק כזה מהדמות ומהדברים שהיא חווה, הפך אותי לאדיש לשאר ההתרחשויות על המסך.
דמות נוספת שנחשפת במהלך הסרט היא רות הארקר , אמא הלא פחות מנותקת רגשית של הסוכנת, אותה מגלמת אליסיה וויט (סוג של אייקון אימה בפני עצמה מאז שיחקה כילדה ב"חולית" ו"טווין פיקס" של לינץ'). אני מאוד מחבב את וויט והיא עושה את מירב המאמצים ליצור תוכן כלשהו במעט שניתן לה להיאחז בו.
השארתי את הגרוע ביותר (מבחינתי) לסוף – הרוצח הפסיכוטי "לונגלגס".
כן, כפי שרשום כבר בכותרות הפתיחה, מדובר בלא אחר מידידינו ניקולאס קייג', תחת שכבות מרובות של איפור ביזארי במיוחד, אשר משנות לחלוטין את המאפיינים המוכרים של פניו, ובצירוף של הופעה מטורללת אפילו יותר מהרגיל עבורו – התוצאה הסופית היא גרוטסקה כה תלושה מהמציאות שלא ממש ברור לי את מי היא אמורה להפחיד.

ברשותכם אחזור שוב ל"שתיקת הכבשים": היתרון הענק שלו היה, שלא כצפוי בז'אנר, שהוא לא נשען כלל על אלמנט העל טבעי.
מדוע לייצר רוע ממקור חיצוני עלום כאשר הדבר המפחיד יותר מכל הוא הרוע והטירוף האנושי, על כל הדרכים המזוויעות בהן הם באים לביטוי במציאות?

*מעט ספוילרים מעטים מכאן והלאה*
ב"לונגלגס", החלק האחרון של הסרט זונח לחלוטין את הריאליזם המחוספס שאפיין אותו (לכאורה) ודוהר היישר לתהום האימה העל טבעית, עם פתרון בדיוני שפשוט נראה לי מגוחך ותלוש משאר הסרט, רק כדי שיהיה אפשר לתפור יחד את כל קשתות הסיפור.
זהו השלב שבו "לונגלגס" מחליט לא להיות "שתיקת הכבשים" אלא וריאציה לא מוצלחת על "תורשתי", אבל כמובן ללא הנוואנסים הדקים , החרדה וההפתעה שהיו בסרטו של ארי אסטר.

מה בכל זאת טוב ב"לונגלגס"? ובכן, פרקינס כן מצליח ליצור סרט שמבחינה אסטתית הוא מאוד מספק. ביחד עם הצלם אנדרה ארוצ'י הוא מצליח ליצור אווירה ייחודית לסרט, תוך שימוש בתעלולים שונים כמו העמדת המצלמה בזוויות היוצרות פריימים שמטרידים את העין, מעבר מפורמט צר לפורמט רחב של פילם ושימוש בפילטר שהופך את הסרט לעמוס בצבעים מונוכרומטיים ולא "נוצצים".
על זה אפשר להוסיף את המוזיקה של (היוצר? יוצרת? יוצרים? לא מצאתי שום אזכור) "זילגי" שמוסיפה עוד נופך תת הכרתי מטריד.

אני מצאתי את "לונגלגס" כיצירה מאוד יומרנית ומתאמצת, שלא הצליחה במקום בו היא היתה אמורה להצליח יותר מכל – להפחיד אותי.