“רובין הוד נסיך הגנבים” הוא אחד מסרטי הילדות הראשונים שלי (ממש ילדות, הייתי בן 4 כשהסרט יצא), יחד עם סרטי דיסני השונים, “פארק היורה”, “מורטל קומבט” ורבים נוספים. דמותו של רובין הוד קסמה במשך שנים לכלל האוכלוסייה, וכאשר הגיע הקולנוע לעולם, הגיבור בטייטס (אבל בלי כוחות העל) זכה לעשרות עיבודים קולנועיים כשהראשונים שבהם היו בזמן הקולנוע האילם, אי שם בשנת 1912.

“הרפתקאות רובין הוד” שנעשה ב- 1938 בכיכובם של ארול פלין ואוליבייה דה הבילנד, נחשב לא רק לאחת הגרסאות המוצלחות של הסיפור, אלא גם לאחד הסרטים הראשונים שהופקו בצבע. גרסאות אהובות נוספות כוללות, כמובן, את הגרסה המצוירת של אולפני דיסני משנת 1973 (שהייתה השראה ל”זוטרופוליס”), שון קונרי, בתקופת פוסט ג’יימס בונד, הנציח את דמותו של רובין הוד ב”רובין ומריאן” (1976) לצידה של אודרי הפבורן. גרסה פרודית של מל ברוקס ב”רובין הוד גברים בגטקס” (1993) ולא מכבר הגרסה של  רידלי סקוט בכיכובם של ראסל קראו וקייט בלאנט. עם כל זה לא מספיק, הרי שבשנה הבאה נזכה לעיבוד נוסף, Robin Hood: Origins בכיכובו של ג’ואל אגרטון (“קינגסמן”).

לא יצא לי לראות את הסרט כבר למעלה מעשור, ואין הזדמנות טובה יותר לחזור אליו מאשר ציון 25 שנה ליציאתו (הסרט יצא ב-14 ביוני 1991). רציתי לבדוק האם אחד מסרטי הילדות שלי מצליח לשמור על הקסם של הקשת הבלתי מנוצח, מגן העניים, רובין הוד.

“רובין הוד, נסיך הגנבים” הפך להצלחה מטורפת בין לילה, כשהוא מגיע למקום השני ברשימת שוברי הקופות של אותה שנה (במקום הראשון, איך לא, “שליחות קטלנית 2”) עם הכנסות גלובליות המתקרבות ל-400 מיליון דולרים (165.5 מיליון דולר הכנסות, רק בתחומי ארצות הברית).   במאמר מוסגר, אזכיר, כי באותה שנה, ממש חודש לפני הגרסה בכיכובו של קוסטנר, הוקרנה בבתי הקולנוע בחלקים מסוימים בעולם (בהם ישראל), גרסה אחרת של “רובין הוד”, מהורהרת יותר, רצינית יותר (ובריטית), שהופקה במקור כסרט טלוויזיה שביים ג’ון אירווינג בכיכובם של פטריק ברגין כרובין הוד ואומה ת’ורמן כליידי מריאן.

את כסא הבמאי תפס קווין ריינולדס, שהעניק לקווין קוסטנר את אחד התפקידים המשמעותיים שלו בתחילת הקריירה כשליהק אותו לסרט המסע המקסים “פנדנגו”, (1985). אחרי ההצלחה של “רובין הוד” ימשיכו השניים לשתף פעולה באחד הסרטים הידועים לשמצה בהיסטוריה של הקולנוע, “עולם המים”. לצידו של קווין קוסטנר, ליהק ריינולדס שניים מהשחקנים האהובים והטובים בהוליווד: מורגן פרימן ואלן ריקמן, שעזב אותנו בשנה החולפת. כדי להשלים את מלאכת הליהוק, ניתן לראות את כריסטיאן סלייטר ומרי אליזבת מסטרנטוניו.

הסרט מתחיל בירושלים, בשיא מסעות הצלב, בהם ריצ’ארד לב הארי, מלך אנגליה, מנסה לכבוש את ירושלים ולמצוא את הגביש הקדוש. כמו שספרי ההיסטוריה מלמדים אותנו, המסע נכשל ורוב תומכיו של ריצ’ארד נעצרו ועונו על ידי תומכיו של צלאח א-דין. בין האסורים, אנו מוצאים צעיר בשם, רובין לוקסלי, בן ללורד אנגלי. כבר מההיכרות הראשונה שלנו עם רובין, הוא מצטייר כגיבור כאשר הוא מחליט להיענש על פשע שלא ביצע, גם אם זה כדי לנסות לברוח. במהלך בריחתו הוא מציל את חייו של מוסלמי בשם עזים (מורגן פרימן) אשר נשבע לשרת אותו לכל חייו.

אחרי שנים בהן היה נער מפונק, ואחרי מסע ששינה את חייו, רובין חוזר הביתה. סצנת החזרה שלו הכינה אותנו, הצופים, לגרוע מכל כי אנחנו כבר יודעים מה מחכה לו. מספר שבועות לפני חזרתו אביו נפל למלכודת שטמן לו השריף מנוטינגהם (אלן ריקמן) והואשם בעבודת השטן. טירתו נשרפה ושמו נלקח ממנו, אבל רובין לא מודע לכך. הוא מגיע לאדמת אנגליה ומתנהג כאדם שמעולם לא היה בבית, נופל על האדמה ומנשק אותה. יש משהו מאוד אמיתי ומרגש בסצינה הזאת, אדם שקיבל את כל מה שרצה אבל לא מודע שהכל הולך להילקח ממנו. כמו שאנחנו יודעים מסרטי גיבורי העל בעשר השנים האחרונות, המסלול המהיר ליצירת גיבור הוא לקיחת דמות ההורה וזריקת הגיבור לתהום נפשי.

הייתי רוצה לומר שהדבר שאהבתי ביותר בסרט היה התסריט, המשחק או הסרט כמוצר שלם אבל אם הייתי חייב לבחור דבר אחד, הייתי בוחר דווקא בעיצוב האומנותי. כיאה לתקופות פשוטות יותר, בהן המחשב לא היה הפתרון היצירתי הראשון (והיחיד בעצם) הסרט כולו צולם בלוקיישנים  אמיתיים ברחבי אנגליה וצרפת: יערות, טירות, מרתפים וכפרים ואם כן היה שימוש באולפנים הוא נעשה בצורה מושלמת שלא מותירה מקום לדימיון.

כשאנשים נלחמים הם מתלכלכים, נרטבים ונפצעים. כשדם יורד, הוא לא יורד בטיפה אחת או שתיים כדי להיראות אסתטי, הכל מלוכלך ומגעיל כמו בחיים האמיתיים. לאחרונה ראיתי את הסרט “וורקראפט” ואחד הדברים שהפריעו לי שם הוא שכולם היו יפי תואר ולא חשבתי על זה עד שחזרתי לראות את “רובין הוד”, ב”וורקראפט” אפילו הקוסמים העתיקים ורבי העוצמה היו דוגמנים. פתאום אני נחשף לדמויות משנה שלא חייבות להיראות כאילו נלקחו משער של מגזין או בילו שעות נוספות בחדרי כושר ואצל סטייליסטים ומעצבי שיער. ניצבים מכוערים, חסרי שיניים, קירחים והמכשפה היא אישה מזדקנת עם שיער לבן, עין עצלה וחיבה לדם, לא דוגמנית בעלת שיער אדום. העיצוב הכל כך ריאליסטי הזה גרם לי להתאהב בסרט, הרגשתי שאני אכן באנגליה של המאה ה-12.

בתור הילד שהייתי, ציפיתי ללא מעט קרבות: בין הרובין לשריף ובין האבירים ללוחמי יער שרווד. הצטערתי לראות שרוב האקשן שמצוי בסרט מרוכז בעיקר במערכה השלישית של הסרט ובמונטאז’ מעשי הבזיזה של רובין. לא ביקשתי רמת אלימות ולוחמה של “300” אבל בסרט של שעתיים וחצי הייתי רוצה שיהיו קצת יותר סצינות שבהן רובין מראה את קישורי הקשתות המופלאים שלו.

אם כבר בכישורי קשתות עסקינן, אין ספק שרובין היה המקור לקשתים עילאיים כמו: הוקאיי, קטניס והחץ הירוק ותיארתי לעצמי שלשלושה הנ”ל לא יזיקו כמה שיעורים מאביהם הרוחני. אבוי לי, לך תתמודד עם זיכרון ילדות, רובין לא מחזיק קשת עד לפחות אמצע הסרט וגם כשהוא מחזיק אותה, מעשיו נראים אנושיים לגמריי ולא מיוחדים בעליל. האם רובין יכול ליותר או שהוא הגיע למיצוי היכולת האנושית והקשתים של היום כבר עברו לרמת יכולות על טבעיות? זה נשמע כמו רעיון נפלא לכתבת המשך.

בשנה החולפת איבדנו את אחד ענקי הקולנוע, אלן ריקמן. למרות שראיתי את רובין הוד קודם, הוא נחרט בזכרוני בתור האנס גרובר, הנבל האירופאי המושלם מ”מת לחיות”. הפעם ריקמן כיבד אותנו בתפקיד השריף מנוטינגהם. מטרתו של השריף היא לשחד את אויביו של המלך ריצ’ארד כדי להפיל אותו מכסאו ולהשתלט על אנגליה. כדי לשחד את אויביו של המלך, השריף מטיל מיסים נוראיים על התושבים וכמו שידוע לכולנו, רובין הוד נחלץ לעזרתם.

ריקמן מבצע את תפקידו באופן מושלם, הוא שולט במבטא המרושע, בשנאה לרובין, במזימות הנוראיות וכמובן עם אחד הציטוטים המוכרים בתולדות הקולנוע: “I will cut your heart out with a spoon”. למעט חלקים בסרט נראה שהוא לוקח כיוון טיפה מגושם ובכייני אבל הוא מהול במשחק כל כך טוב ודמות בלתי נשכחת שניתן לסלוח על זה במהרה. לא לחינם זכה ריקמן בפרס ה-BAFTA בקטגוריית שחקן המשנה הטוב של השנה.

לאחר השעה הראשונה שבונה את העלילה, הסרט הופך להיות איטי להחריד. השעה השניה של הסרט בעיקר מציגה סצינות לקווי עלילה משניים ולא מספיק חשובים או לטובת סגירת קצוות לקראת סוף הסרט – רובין ודמותו של ויל סקרלט (כריסטיאן סלייטר) הם בעצם אחים למחצה, מורטיאנה המכשפה היא אמו של השריף מנוטינגהם ואני רק נותן דוגמאות.

הסרט מגיע למערכה השלישית רק בגלל שהשריף החליט לקחת את העלמה מריאן (שעליה נדבר בהמשך) לאישה בכוח ורובין רץ להצילה, כתוצאה מחיסולו של השריף, גם תוכניתו זו יורדת לטמיון. כן, רובין קודם הציל את החברה שלו ורק אחר כך את אנגליה. הסרט יכל לוותר בשקט של 45 דקות ולהגיש מוצר סופי מהנה הרבה יותר.

לא נזכיר את מורגן פרימן? דברי כפירה. חבל שלא אוכל לומר יותר, פרימן תופר את תפקידו אבל בסופו של דבר מדובר בתפקיד הסייד קיק. הוא שם לעזור לרובין ולייעץ לו כשצריך. לא הייתי מחליף את פרימן באף שחקן אחר של אותה תקופה, אבל בסרט של שעתיים וחצי היה אפשר לתת לדמות שלו קצת יותר דיאלוגים ופיתוח דמות משמעותי יותר.

הפספוס הגדול ביותר מבחינתי הוא דמותה של העלמה מריאן (מרי אליזבת’ מסטרנטוניו). מרגע הצגתה הראשון היא מוצגת כאישה חזקה, אחת שלא נותנת לגברים לומר לה מה לעשות ומסוגלת להתמודד בקרב גם מול רובין. אבל תפקידה נגמר בערך שם, שאר מטרתה בסרט מוסטת מהר מאוד לכיוון העלמה במצוקה וחבל שכך, כנראה שבשנות ה-90 עדיין היה קשה להראות נשים חזקות בקולנוע.

הסרט נגמר בחתונתם של רובין ומריאן, ואת סיום הסרט חותמת הופעתו המוצלחת והמפתיעה של ריצ’ארד לב הארי, מלך אנגליה בגילומו של האחד והיחיד שון קונרי (שכאמור, גם גילם את דמותו של רובין הוד כמה עשרות שנים קודם לכן), ממתק נחמד לסוף.

“רובין הוד: נסיך הגנבים” הוא לא סרט הילדות המושלם שזכרתי, אבל ככה זה שמתבגרים, לא כל מה שגרם לך הנאה אז יעשה זאת היום. יחד עם זאת, הוא עדיין סרט נוסטלגיה מהנה שעושה כבוד לחומר המקור ומצליח להגיש סרט מהנה אך לא חף מבעיות.

מה שכן, כאות סיום, אי אפשר לדבר על הסרט בלי להזכיר את הלהיט המוסיקלי שליווה אותו ואשר היה מועמד לפרס האוסקר, שירו של בריאן אדמס, Everything I do I do it for  שהוא כנראה אחד משירי האהבה הגדולים של כל הזמנים.