ארכיון הקטגוריה: ביקורות קולנוע

בין המבעית למצחיק, "הצילו" מחזיר את סם ריימי למגרש המשחקים המוכר שלו

"הצילו" ( או "Send Help" במקור) הוא מהסרטים האלה שאתה יודע מה תקבל עוד לפני שהאורות באולם כבים. בדרך כלל זה נאמר לרעה, אבל כשמדובר בסם ריימי, זו חתיכת מחמאה
ריימי הוא מסוג הבמאים שאתה לא צריך לראות את שמם בכותרות הפתיחה כדי לזהות אותם: מספיק זום אגרסיבי אחד לעיניים, איזה ג’אמפ סקייר שמגיע חצי שנייה לפני שאתה מוכן אליו או הרגע הזה שבו האימה הופכת לכל כך גרוטסקית שהיא כבר מצחיקה. סם ריימי כאן, והוא לא מתנצל.

פוסטר לסרט אימה בשם 'הצילו', עם דמות מרכזית מחזיקה בסכין, לבושה בבגדים מלוכלכים, רקע של עצי דקל ואדום, מסביב נוזלים כהים.

סגנון הבימוי המוקצן שלו התחבב עלי כמעט מיד, אותו מפגש ראשון עם קלטת וידאו מחו"ל של "Evil Dead 2" בתיכון – ההומור הביזארי, האלימות המוגזמת והתחושה שאיזה סטודנט לקולנוע מאחורי המצלמה נהנה מכל שנייה עם החברים הטובים שלו -זה משהו שקנה אותי אז וקונה אותי גם היום.
אם יש משהו שריימי יודע לעשות, זה אימה קומית גרוטסקית. הוא כמעט המציא את הז'אנר עם "Evil Dead" , שכלל את המתכון את זה ב‑"Evil Dead 2", המשיך לשחק עם המינונים ב‑"Darkman", וגם כשהוא הפך לבמאי "מיינסטרים" ועבר לביים בז'אנר גיבורי העל, המוטיב הזה מעולם לא באמת נעלם.
ריימי קצת להטט עם האימה בטרילוגיית"ספיידרמן", ואז העלה את הרף ב"דוקטור סטריינג’ ומימדי הטירוף", שם הוא קיבל שוב רישיון להשתולל (כן, בתוצאה מעורבת) .


כשראיתי את הטריילר של "הצילו", הרגשתי את זה מיד. זה נראה בול הסרט בשבילי. סרט שמבין את הז’אנר, אבל גם מבין את עצמו. סרט שלא מנסה להיות “אימה יוקרתית” או אלגוריה כבדה על טראומה קולקטיבית, אלא פשוט רוצה להפחיד, להצחיק ולשחק עם הציפיות שלך.

העלילה, בלי צורך מיותר בספוילרים, מציבה שתי דמויות במצב הישרדות קיצוני ומבודד. דמותה שלרייצ’ל מקאדמס ("דוקטור סטריינג'") ודמותו של דילן אובריאן ("אהבה ומפלצות") נאלצות להתמודד לא רק עם תנאים פיזיים בלתי אפשריים, אלא גם אחת עם השנייה. מה שמתחיל כמאבק הישרדותי בסיסי, מתפתח בהדרגה למאבק פסיכולוגי טעון, שבו שאלות של אמון, אשמה ושליטה עולות על פני השטח. זה בסיס עלילתי פשוט יחסית, אבל כזה שמאפשר לריימי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב -למתוח את החבל בין אימה לקומדיה עד שהוא כמעט נקרע.
אני חושב שהפיץ' של הסרט היה פשוט – "יש לי רעיון! מה דעתכם על סרט שהוא שילוב בין להתחיל מחדש ביחד עם מיזרי?!"

אישה במראה דרמטי מחזיקה במוט ועומדת בג'ונגל עם צמחייה רבת עוצמה מסביבה.

הגדולה של הסרט היא הדיסוננס. רגע אחד אתה בתוך סצנת גור (Gore) מוקצנת שנראית כמו קריקטורה אלימה, וברגע הבא – עצירה חדה לרגע רגשי מפתיע, וזה קורה בעיקר דרך מקאדמס המדהימה, שמצליחה להכניס לסרט לב אמיתי. זה לא רק עוד תירוץ לצרחות ודם; יש כאן ניסיון כן לגרום לך להרגיש משהו כלפי הדמויות (המאוד פגומות), וגם אם לא כל רגע עובד במאה אחוז, עצם הניסיון ראוי להערכה.

הכימיה בין מקאדמס לאובריאן היא אחת מנקודות החוזק הברורות של הסרט: שניהם מוכיחים שאפשר לשלב משחק דרמטי אמיתי עם תזמון קומי מדויק. מקאדמס מביאה איתה עומק רגשי ורצינות שמאזנים את הטירוף, בעוד אובריאן יודע מתי להיות פגיע ומתי להיות מצחיק, בלי לגלוש לפארודיה עצמית. השילוב ביניהם מחזיק את הסרט גם ברגעים שבהם העלילה עצמה קצת נמתחת.

שני אנשים יושבים בחוף ליד מסגרת עץ עם גג עלים. האיש מחזיק מקל ונראה מחויך, והאישה יושבת ברגליים חשופות ולובשת שמלת בד פשוטה.

כפי שציינתי קודם, ריימי לא מנסה להסתיר את הטריקים והשטיקים המוכרים שלו, אלא להפך: הוא מנופף בהם מולך בגאווה, ומזמין אותך ליהנות מהמסיבה הפרועה שלו.
יש בזה משהו מאוד משחרר בעידן שבו הרבה סרטי אימה מנסיםלהעביר אג'נדה או להיות “חשובים” ויותר ממה שהם באמת (ראו סרט מסוים עם המון מועמדויות לאוסקר השנה)

טכנית, הסרט הזה הוא תענוג לחובבי קולנוע: ביל פופ, הצלם המיתולוגי של "המטריקס", הופך את הג'ונגל הפסטורלי למקום הכי קלסטרופובי שראיתם לאחרונה. ומה לגבי הפסקול? דני אלפמן מפתיע כאן לטובה. במקום המניירות המוכרות שלו, הוא מספק פסקול נקי שמשרת את המתח והאווירה בלי להשתלט על המסך.

גבר צעיר עם Expression של פחד בעיניים, לוחש בכאב ובעל פניו מים זורמים, נמצא בסביבה טבעית.

אחד הדברים היותר מפתיעים ב"הצילו" הוא התסריט: על הנייר, מארק סוויפט ודמיאן שאנון הם לא בדיוק שמות שמעוררים ביטחון. הסרטים שהם חתומים עליהם עד עכשיו היו, במקרה הטוב, בינוניים, ובמקרה הרע – פשוט גרועים. לכן קשה שלא לתהות מאיפה הגיעה ההברקה הזו. התסריט של "הצילו" חכם, מודע לעצמו, ובעיקר יודע מתי לעצור. הוא לא מנסה להסביר יותר מדי, לא נופל לאקספוזיציה מיותרת או מטיף לאג'נדות מיותרות ופשוט נותן לבימוי ולשחקנים לעשות את שלהם.
בעידן קולנועי שמוצף בהמשכים, חידושים, ריבוטים ומותגי-על שמוצצים כל טיפת רעננות מהקהל, "הצילו "מרגיש כמו משהו אחר: לא סרט מושלם, לא יצירת מופת שתשנה את הז’אנר, אבל כן סרט מרענן, מקורי במידה הנכונה, ובעיקר כזה שמזכיר למה התאהבנו מלכתחילה בסרטי אימה עם אישיות.

החיסרון היחיד, ואי אפשר שלא להזכיר אותו, הוא היעדרו של האיש והלסת ברוס קמפבל. ריימי בלי קמפבל זה קצת מוזר, אבל רק חדי העין יגלו כי ריימי אכן הכניס אותו לסרט לשבריר שניה, אבל ממש חבל שהוא לא קיבל כמה שורות דיאלוג.
את מכונית האולדסמוביל החבוטה של ריימי שגם תמיד דופקת הופעת אורח כנראה פספסתי, אבל אני מניח שגם היא שם.

בשורה התחתונה, "הצילו" הוא סרט שעובד בדיוק בגלל שהוא לא מתנצל על מי שהוא. הוא מצחיק, הוא מגעיל, הוא לפעמים מרגש, ובעיקר – הוא עושה כיף. בעולם שבו הקולנוע הז’אנרי לפעמים שוכח להיות כיף, זה לא מעט.

רכב בצבע לבן, מצויר בצורה פשוטה, ארבעה רכבים מוטבעים מעל ורכב נוסף בצד שמאל.


אגדת ילדים בתחפושת מצמררת ומאתגרת – ביקורת על "שעת הנעלמים"

"ברברי" של הבמאי\תסריטאי\שחקן ז'ק קרגר, היה סרט אימה מרענן, ששינה כיוון מספר פעמים במהלך התסריט והשאיר אותי במתח עד הסיום. "ברברי" היה רחוק מאוד מהשטיקים הרגילים של סרטי האימה האמריקאים השבלוניים להחריד ולכן הותיר אותי מסוקרן לדברים שקרגר יספק בהמשך.
חלפו 3 שנים לערך והנה ב-2025 קרגר חתום כמפיק על "חברה מושלמת" (שגם הוא הצליח להיות מותחן קטן אך מספק) וגם על "שעת הנעלמים" (במקור Weapons) שמגיע למסכים ממש עתה, מלווה בהרבה מאוד ביקורות חיוביות מוקדמות.
האם קרגר עומד בציפיות ובלחץ של סרט הבכורה שלו?

סקיצה של ילדים עם צקרים לראשיהם, חלקם עם פנים מעוטרות באיקס, על דף מחברת עם כותרת 'Weapons' ותאריך שחרור הסרט 'August 8'.

ובכן, הדרך להתייחס ל"שעת הנעלמים" הוא כמעין אגדת ילדים מודרנית, גרסה עכשווית לאגדות האחים גרים, אשר במקום להתרחש ביער השחור בימי הביניים מתרחשת ב- American suburbia.
קרגר לא מסתיר זאת משום שהמאפיין המסגיר ביותר לכך שזו "אגדה" נמצא כבר בפתיחת הסרט, כאשר קול של ילד מקריין לנו בעצם את האקפסוזיציה:
בלילה אחד נעלמים בעיירה מנומנמת כל הילדים של כיתה שלמה, כולם מלבד אחד. לאן הם נעלמו? אף אחד לא יודע.

המשך הסרט הוא בעצם שילוב אלמנטים מ"עמי ותמי", "החלילן מהמלין" עם נרטיב "ראשומון" של קורוסאווה – העלילה מסופרת מתוך מספר נקודות מבט, וחוזרת קדימה ואחורה בזמן כדי לחשוף לנו הצופים את המסתורין שאופף את ההעלמות.
בראיון, קרגר הודה כי ההשראה שלו לתסריט היא "מגנוליה" של פול תומאס אנדרסון, תסריט שנכתב לאחר שטרוור מור, חברו ושותפו הקורב ליצירה של קרגור, נפל אל מותו בשנת 2021.

בהתאם לכך, הסרט עוסק בנושא של ההתמודדות עם כאב, אובדן ולדעתי עוד יותר מכך: הוא מדבר על אי היכולת של בני האדם להתמודד עם ארועים אשר נבצרים מבינתם בצורה רציונלית.

שחקנית עם שיער מתולתל ונראה במתח, אוחזת בהגה ברכב, עם דמעות בעיניה.

הגיבורה המרכזית של הסרט היא ג'סטין (ג'וליה גארנר, אשר ממש עכשיו ראינו אותה כגולשת הכסופה ב"ארבעת המופלאים") המורה שבכיתה שלה נעלמו כל התלמידים, שנאלצת להתמודד עם המאורע הטראומטי וגם עם הסביבה שמאשימה אותה במה שקרה. בהמשך הסרט נחשף גם לארצ'ר (ג'וש ברולין, "חולית"), אב אשר בנו נעלם והוא לא מוכן לוותר על הניסיון למצוא אותו גם כאשר נראה שרשויות החוק מיצו כל קצה חוט אפשרי.
קווי העלילה שלהם יפגשו לבסוף, אבל לא לפני שיוצגו בפנינו גם השוטר פול (אלדן ארנרייך, "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים") שמנהל רומן מחוץ לנישואין עם ג'סטין, אנדרו (בנדיקט וונג ,"דוקטור סטריינג'") מנהל בית הספר שמנסה להתמודד גם הוא עם צרכי הקהילה הפגועה, וגם את ג'יימס (אוסטין אברהמס, "אופוריה"), נרקומן הומלס שמחפש את המכה הבאה שלו. כפי שרשמתי, נקודות הבמט השונות שלהם על המתרחש יחשפו לאט לאט את התמונה המלאה של האימה שהגיעה והשתכנה לה בעיר מייברוק שבפנסילבניה. כל פרט נוסף מכאן יהיה כבר ספוילר מטורף, לכן לא נעשה זאת.
שוב, חשוב לציין כי "שעת הנעלמים" הסרט הוא לגמרי slow burner , מותחן שלוקח באיטיות רבה את הזמן שלו, כאשר קרגור בונה לאט את המתח תוך כדי שהוא מעמיק את סיפורי הרקע של הדמויות השונות. הסרט לחלוטין לא יתאים לחובבי הז'אנר שמחפשים סרט אימה "סטנדרטי" עם ריגושים זולים ומיידיים.

תמונה מתוך סרט האימה 'שעת הנעלמים', מציגה ילד בכיתה עם מבע מפחיד ומשפטים על קירות בדמות ציורים צבעוניים של ילדים בחליפות חלל.

נקודת החוזקה העיקרית של הסרט הי השחקנים ובראשם גארנר וברולין שמציגים משחק מדהים ועוצמתי במיוחד, שהופך את "שעת הנעלמים" לעוד יותר יוצא דופן בז'אנר בו הוא לכאורה לוקח חלק. הדמות של גארנר חושפת את הלב שלה שכל ניוואנס ותנועת פנים קלה בפנים שלה: ברגע אחד היא שבורה ומדוכאת, בסצינה אחרת היא מאוהבת ומסוחררת מעל לראשה.
ברולין נהדר בתפקיד האב שנשאר קשוח מבחוץ אך מרוסק מבפנים ושאר השחקנים מצטיינים כל אחד בדרכו, גם אלו עם התפקידים הקטנים יותר.
ראויה לאזכור השחקנית הוותיקה איימי מדיגן ("שדה החלומות") שעושה פה תפקיד קטן אך קריפי במיוחד, אבל באופן מפתיע הבימוי של קרגר מצליח לגרום לנו לאמפתיה כלפי הדמות המעוותת והמרושעת שלה.

יש לציין כי עיכוב בלוחות הזמנים בהפקה גרם להחלפת של כמעט כל הקאסט המקורי של הסרט שכלל במקור את פדרו פסקל ורנטה רינסבה בתפקידים הראשיים.
אני חושב שביש המזל הזה היה לטובת הסרט- חוששני שהשנה אף אחד לא יכול לראות יותר את פסקל בתפקיד כלשהו.

סצנה מתוך הסרט "שעת הנעלמים" שבה ג'סטין ואביה של דמות נעלמת נמצאים ברכב, מביעים מתח ועצב.

הופתעתי לגלות שבין שאר תפקידיו, קרגר גם על הפסקול המעולה שמלווה את הסרט לצד צמד האחים ריאן והייז הלאלדיי. המוזיקה המינימליסטית לא משתלטת על הנעשה במסך, ורק מוסיפה לאווירת המסתורין שאופפת את ההתרחשות.

חלק מהעמיתים שלי לצפיה סברו שהיה אפשר לקצץ באורכו של הסרט (שעתיים וקצת) אך אני דווקא נשאבתי אל תוך הסיוט בפרפברים שקרגר בנה בצורה מחושבת ולא הרגשתי את הזמן מתקתק.

"שעת הנעלמים" הוא מותחן אימה מאוד שונה בנוף ההוליוודי המלא בסלאשרים גנריים ומשעממים ומאתגר את הצופה עם תסריט הבנוי בצורה יחודית ונושאים מאתגרים לא פחות.

שלט דרכים עם דימוי של נעליים בחלקו התחתון, עם קווים המייצגים סמלים ודירוגים.

טוב האחד מן השניים -ביקורת על "צמודים"

לאחר שקיבל ביקורות חיוביות בפסטיבל "סאנדאנס" בחילת השנה, סרט האימה החדש "צמודים" יוצא עכשיו להפצה עולמית בתקווה לייצר את אותו הבאז החיובי שקבל בפסטיבל. לצערי, יש ל"צמודים" בעיה מרכזית אחת, והיא עצם קיומו של סרט אימה בשם "יופי מסוכן" שהפך לשיחת השנה הקודמת.

פוסטר הסרט 'צמודים' עם אור בעיניים של זוג המראה את המורכבות של מערכת היחסים ביניהם.

מדוע זו בעיה? שני הסרטים שייכים לתת-סוגת "אימת הגוף" (באדי-הורור) ויותר מכך, שניהם מתרכזים במוטיב שבו שתי זהויות נפרדות מבקשות לאכלס גוף בודד. אמנם כל אחדמהסרטים מגיע לכך מתוך עיסוק בנושאים שונים, אך קשה להתעלם מהדמיון על פני השטח.
אני מניח שההצלחה (היחסית) של "יופי מסוכן" יכולה לקדם או להאפיל על סרט כמו "צמודים", אבל הרשו לי לנסות לשפוט את התוצאה הסופית בפני עצמה.

"צמודים" (במקור Together) עוסק בזוג צעיר בשם מילי (אליסון ברי, "קומיוניטי") וטים (דייב פרנקו, "האשליה") אשר מחליטים לעבור מהעיר הגדולה אל חיי הכפר לאחר שמילי מקבלת הצעת עבודה בבית הספר המקומי.
היחסים הזוגיים שהיו מתוחים עוד לפני המעבר, נקלעים למשבר נוסף כאשר טים מרגיש שהוא "ויתר" על הקריירה (הכושלת) שלו כמוזיקאי כאשר עברו לבית הכפרי.

מילי וטים רבים ללא הרף, אך גם מנסים דרכים שונות לאחות את הקרע, כאשר באחד הניסינות האלו הם יוצאים לטיול משותף ביער שמסביב לביתם.
כעכברי עיר, הם כמובן מאבדים את הדרך ומוצאים את עצמם מבלים את הלילה בתוך מערה עמוקה אליה נפלו, אשר יש בתוכה שרידי כנסיה ישנה ומעיין עמוק של מים,ממנו הם מרווים את צמאונם.https://www.youtube.com/watch?v=LEJP0N_JaUQ

שני דמויות צעירות עומדות בתוך מערה חשוכה עם אור מדליק ביד, מוקפות בסלעים ורוויה בטיפות מים.

מאחר ואנו במותחן אימה, ברור שדברים הולכים להשתנות אחרי לילה שכזה:
מילי וטים מגלים שהמשיכה הפיזית ביניהם, שגם היא היתה במשבר עמוק, התחדשה, אך בהחלט לא בדרך בה הם רצו – נראה כאילו הגופים שלהם נמשכים פיזית אחת לשני ומבקשים להתחבר בשלל דרכים ולא תמיד בדרך ביולוגית מקובלת.

מילי וטים יגלו שהקשר ביניהם הופך ליותר ויותר מאתגר, כאשר המשיכה הפיזית לא מיישרת קו עם המשיכה הרוחנית.
ובכן, אם זה נשמע לכם כמו תרגיל קולנועי אינטלקטואלי של חוג לקולנוע, זה אכן מרגיש כאילו לבמאי והתסריטאי מייקל שאנקס היה רצון עז להגיד אמירה ברורה ונחרצת על אהבה, זוגיות וכל מה שבין לבין, בסרטו הראשון באורך מלא.
אך למרות ש"צמודים" יחסית קצר (102 דקות) יש בו לא מעט רגעים בהם נדמה כי הוא הוא מיצה את הפוטנמציאל שלו והוא מושך את האלגוריה שלא לצורך.

אחד הדברים שהפריעו לי יתר על המידה היה השימוש ביותר מדי Jump Scares- קצת מעבר למה שאני מצפה מסרט שהוא "באדי הורור" ולא "סלאשר" פשוט.
בתת-הסוגה של "אימת הגוף" המתח נבנה לאורך זמן ובשקט, כאשר הקהל אמור להתפתל בחוסר נוחות בכיסא כאשר הוא מבין לאן הסרט לוקח אותו.
אין צורך לגשת אל הטריק הזול של ההפחדות כדי להקפיץ מהכיסא בסרט כזה, לטעמי.

דמות גברית עם הבעה של פחד ומתיחה, אוחזת ביד של דמות נוספת מתוך מים חוש暗ים ודחוסים.

החלקים הטובים של הסרט נשענים בעיקר על האינטראקציה בין הצמד שהוא גם זוג בחיים האמיתיים, ברי ופרנקו .השניים גם חתומים כמפיקי הסרט ונראה שזה באמת פרויקט תשוקה שלהם (כנראה משחק המילים הזה ממש במקום).
מודבר בשחקנים טובים מספיק כדי להחזיק כמעט לבד את הסרט המאוד קאמרי ואינטימי הזה על כתפיהם, כאשר ברוב דקות הסרט אין כמעט שחקנים אחרים בסביבה.
הקשיים המוכרים לכולנו של חיים במשותף מקבלים ביטוי גם בעקיצות המילוליות וגם במימיקות הקטנות בפרצופי השחקנים.
למרות שלא חפצתי בכך, אני נאלץ לחזור ולהשוות את הסרט הזה ל"יופי מסוכן" – בעוד שבסרט ההוא קורלי פרג'ה לא עצרה בשום תמרור והמשיכה עד הסוף עם קיצוניות ה"בודי הורור", שאנקס הרבה יותר מאופק, וחבל שכך.
היו לא מעט סצחינות שבהם חשבתי "מה היה קורה אילו הסרט היה ביידיים של פרג'ה או אחד ממשפחת קרוננברג"? לאלו סיוטים הייתי מכניס את עצמי?"
נראה כאילו שאנקס עצר את עצמו בנקודות בהם היה אפשר לצלול לגרוטסקות האמיתיות של הז'אנר, להתעמק ביסורי הגוף האנושי והנוזלים שבתוכו.
זה לא שאין ב"צמודים" קטעים מצמררים אך הם מועטים יחסית, לפחות עבור מי שציפה לסיוט ויזואלי מתמשך כמו "יופי מסוכן".

תקריב של זוג בתנוחה אינטימית, עם הבעות דאגה או פחד בפניו, המציגים מתח ואי נוחות בסיטואציה.

ולמרות כל זאת, "צמודים" הוא סרט שלא הייתי לוקח אליו בת זוג או מישהו מתחת לגיל 18, לפחות בגלל סצינה אחת שהיתה עבור הגברים בקהל מייסרת יותר מסצנה מסוימת מתוך "משתגעים על מרי".
ברי ידועה בתור אחת שלא מתביישת בגוף שלה ולמרות שניכר שזוג השחקנים באמת אוהב אחד את השני, המחשבה שבאמת קיננה לי בראש בסיום הסרט היתה "בעוד כך וכך שנים, מה יקרה שהילדים של ברי ופרנקו יחשפו בטעות לסרט הזה?"
אבל אולי אני פשוט מקובע מדי בדרך המחשבה שלי.

בעמודה של הדברים החיוביים, לצד המשחק, אפשר לציין את ההומור הקליל (גם אם הוא שחור ועוקצני) שהסרט משופע בו, צילום סולידי ובטוח של ג'רמיין מקמיקינג ולמרות שיש בו מגרעות- עבור סרט בכורה , שאנקס עושה כאן עבודה לא רעה בכלל, שהוא מצליח ליצור איזון נכון בין האימה לדרמה האנושית, גם אם העלילה צפויה במידה רבה מתחילת הסרט ועד סופו.

בשקלול הסופי של הדברים "צמודים" הוא סרט שבהחלט הייתי ממליץ לצפות בו, הכולל שחקנים טובים ותסריט שמנסה לאתגר את הצופים ולצאת מגבולות הנוחות, גם אם הוא לא תמיד קולע במדויק.

תמונה של זוג צעיר, מילי וטים, בשטח פתוח של יער. הם נראים כמתווכחים עם הבעות פנים שונות, backdrop של טבע והעצים מסביבם.

ביקורת: "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" – המשפחה שכל כך חיכינו לה

יש סרטים שאתה מחכה להם, יש סרטים שאתה חושש מהם, ויש את "ארבעת המופלאים". סוג של חיה קולנועית שהצליחה לשלב את שני הרגשות האלו לכל אורכם של שלושה עשורים של ניסיונות, כישלונות, תקוות ושיברונות לב. והנה, אחרי שנים של התגלגלות מיוסרת בין אולפנים, גרסאות חצי אפויות, סכסוכים, ריבוטים ותחפושות מזעזעות, מארוול עושה את הבלתי ייאמן ונותנת ליקום הקולנועי שלה את הדבר שהוא הכי היה צריך, מבלי לדעת את זה: משפחה (תרגע מר טורטו)

לא סתם קוראים להם "המשפחה הראשונה של מארוול". מדובר בקבוצה שלא נולדה מתוך צורך מסחרי גרידא, אלא מתוך חדוות יצירה אמיתית של שני אייקונים ששמם סטן לי וג’ק קירבי שיצרו סיפור על מדע, מסירות, כוחות בלתי מוסברים וקשר משפחתי שעמד במבחני זמן, יקום וגלקסיות שלמות.

להמשיך לקרוא ביקורת: "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" – המשפחה שכל כך חיכינו לה

ביקורת: סופרמן (2025) – חידוש והתחלה חדשה

למען האמת, הצדק והיקום של ג’יימס גאן

כשהוכרז שג'יימס גאן יכתוב ויביים את הגרסה הקולנועית החדשה של סופרמן, הרשת עשתה את מה שהיא עושה הכי טוב ורעשה. מצד אחד, תקווה עצומה שהתעוררה לאחר קריסת היקום הקולנועי של זאק סניידר, שניסה בכל מאודו להפוך את סופרמן לדמות טראגית אפלה יותר, לעיתים אפלה מדי. ומצד שני מחנה קולני במיוחד של מעריצים הידועים כ"סניידריסטים", שלא מיהרו לוותר על האביר העגום והכבד שיצר סניידר, גם אם רוב העולם כבר התקדם הלאה. בין לבין עמד ג'יימס גאן, עם חיוך ערמומי וניסיון להחזיר עטרה ליושנה.

אז הנה מבזק חדשות – זה הצליח ובגדול.

סופרמן של גאן הוא לא רק סרט טוב, הוא הצהרת כוונות ברורה ועמוקה לגבי הדמות הכי אייקונית בז'אנר.

להמשיך לקרוא ביקורת: סופרמן (2025) – חידוש והתחלה חדשה