הערת העורך:  לאור ההצלחה, אנחנו חוזרים שוב לפורמט הביקורת המשותפת, ועתה טל מיכלס יתאר את תחושותיו לאחר הביקור בממדי הטירוף וגל פלודה יוסיף את דעתו בעניין.

ובכן, אולפני מארוול ממשיכים לשחק עם יקומים מקבילים. הכל יכול לקרות והכל הולך.אבל האם גם הכל טוב? בואו נבדוק לעומק את הנושא.

טל מיכלס: מאז שהגיע לקולנוע לראשונה בשנת 2016, דוקטור סטריינג’ (בנדיקט קאמברבאץ’) ביסס לעצמו מעמד מאוד גבוהה בקרב גיבורי היקום הקולנועי של מארוול, ואפילו קווין פייגי התייחס אליו כאל “העוגן החדש של הסיפור הכללי” של היקום הקולנועי. נכון לכתיבת שורות אלו, מדובר בדמות החזקה ביותר בעולם, לא רק בגלל שיש ברשותו שלל קסמים ואביזרים רבי עוצמה (ונטולי הסבר ממשי), אלה גם בזכות השליטה המופתית שלו בכלי העלילתי המסויט שהוא הרב-יקום (מולטיוורס), אשר בכל מה שנוגע לבניית עולם רחב, ממש כמו מסע בזמן, מאפשר לכותבים והתסריטאים לעשות מה שבא להם, מאחר ואין שום חשיבות לכלום והכל ניתן לביטול\שיחזור\ תיקון.

בנוגע לכך, “דוקטור סטריינג’ במימדי הטירוף” הוא גם הסרט ה-28  ביקום מארוול(!) והמשך ישיר לעלילות המכשף השחצן כפי שהוצג ב“דוקטור סטריינג'” הראשון וכמובן ב“ספיידרמן-אין דרך הביתה”, כמו גם פיתוח של הרעיונות שהוצגו בסדרות  “וונדה-וויז’ן” וגם “לוקי” -לכל אלו היו נגיעות בעיסוק במציאות מקבילה או אשלייתית כזו או אחרת. הסרט זורק אותנו ישירות אל תוך האקשן כאשר סטריינג’ (או לפחות גרסא אחת שלו) מנסה להציל נערה בשם אמריקה צ’אבז (סוצ’י {“פרח” בשפה האצטקית} גומז) ממפלצת מסויטת המנסה לתפוס אותה באיזשהו מימד סוריאליסטי, כמו שהתרגלנו לראות כשהדוקטור מעורב. מתברר שצ’אבז מחזיקה בכוח מיוחד לפתוח פתחים בין יקומים מקבילים, ובמהלך המרדף נמלטת אל היקום המרכזי (616 לפי מספר סידורי). סטריינג יחד עם המכשף העליון’ וונג (בנדיקט וונג) של יקום MCU “המוכר” (אותו 616) מצילים אותה מידי מפלצת נוספת, ולאחר שסטריינג’ מגלה את יכולותיה של צ’אבז הוא ממהר להתייעץ עם הישות השנייה החזקה ביותר ביקום, וונדה מקסימוף (אליזבת’ אולסון).

מכאן והלאה, מעט ספויילרים, גם לאלה שראו את הטריילרים.
לטובת מי שלא צפו ב”וונדה-וויז’ן” הינה תקציר – אחרי שוויז’ן מת במלחמה מול ת’אנוס, וונדה מלאת האבל משעבדת עיירה שלמה, יוצרת לעצמה שני ילדים מגלה את הכוחות שלה כמכשפת השני ונמלטת אל הגלות. ב”מימדי הטירוף” אנחנו מגלים שוונדה היא זו ששלחה את המפלצות אחרי צ’אבז במטרה ליטול את כוחותיה ולמצוא יקום בו הילדים שלה חיים וקיימים.
אז כפי שנרמז בסיום הסדרה, לאחר שהביסה את אגת’ה הארקנס והשתלטה על ספר ה”דארקהולד”, וונדה מתקרבת יותר להיות “מכשפת השני”, מביאת החורבן והכאוס.
העצב והכעס שלה על מותו של ויז’ן מביאים את וונדה לבצע מעשה נוראי ואנוכי, אך אנושי באותה מידה, שגורם לנו גם למידת הזדהות עם האנטגוניסט של הסיפור. וונדה מקסימוף היא אמנם הנבל כאן, אך אליזבת אולסון עושה עבודה מצוינת בכל הקשור למעבר בין טירוף מוחלט לעצבות מעוררת חמלה של אם יתומה מילדים.

גל פלודה: אולסון עושה עבודה נהדרת בלהפיח אנושיות ועומק בדמות שבקלות היתה יכולה להיות עוד אחת מגלרית הנבלים הדי בנאליים של מארוול (ע”ע הנבל מ”דוקטור סטריינג'” הראשון), והייתי אפילו מרחיק לכת ואומר שסוף סוף אנחנו מקבלים דמות נבל “עגולה” ראשונה מאז ת’אנוס ז”ל.
מעניין לציין שאת התסריט כתב מייקל וולדרון, ששימש כמפיק וכותב ראשי לסדרה “לוקי”, מה שנראה הגיוני בכל ההתייחסות לעניין המולטיוורס.

טל: גם  קאמברבאץ’ מצליח שוב להפיח המון חיים, הומור ואנושיות בדמות מאוד תאטראלית עם פוטנציאל קאמפי כמו סטריינג’. במעט הרגעים שהוא נמצא בסרט, גם בנדיקט וונג תורם לפן הקומי באינטראקציה שלו מול קאמברבאץ’, לצד הצד הרציני והמעשי שלו כמכשף העליון.
סוצ’י גומז לעומת זאת, לדעתי מאוד בנאלית ודי ריקה, יחסית לדמות שגרמה לחצי עולם להחרים את הסרט עוד לפני שיצא (עבור מי שלא יודע – בשל סיפור המקור של הדמות שכולל, אוי ואבוי, זוג אמהות…) אבל אפקט הוואו הכי גדול, מגיע בצורת ספויילר ענק. שנדבר עליו אחרי שנדבר על הבימוי, העיצוב והפסקול:
סם ריימי גבירותי ורבותי. לא רק האיש שביים את שלושת סרטי הספיידרמן הראשונים. מדובר באחד מבמאי האימה הכי אייקונים של ה- 20 שנים האחרונות אם לא מעבר. האיש יודע לייצר אימה ויודע ליצור מספיק מתח שגורם ללב לקפוץ מחוץ לחזה, גם כשאתה יודע במאה אחוז מה הולך להגיע. הדופק שלי היה כמעט לאורך כל הסרט על 200!

האפקטים הם ברמה הכי גבוהה כפי שאפשר לצפות מסרט של מארוול\דיסני. היקומים השונים בהם סטריינג’ מבקר (בסיקוונס אחד מבריק של כמה שניות) יחד עם שלל המפלצות, השדים, הזומבים, והקסמים – הכל נעשה בצורה מושלמת בחסות מיטב האפקטים שמחשב יכול לספק.
דני אלפמן, האחד והיחיד, אחראי על גזרת הפסקול, דבר שמשתלב מעולה באווירה הכללית של סרט אימה מסויט ופשוט מעלה את איכות הסרט לשמיים. וכשאפקטים ופסקול מתחברים יחד בסצנה הכוללת דו קרב של קסמים המכיל תווי נגינה, פשוט שילוב של ויזואליות טובה עם סאונד מצויין.

גל: אני מוכרח לציין שלטעמי לאלפמן היו פסקולים משמעותיים יותר, אבל אותה סצנה שעליה עתה מדבר נראית כלקוחה ישר מהסרט “פנטזיה”  של דיסני, אולי מעין מחווה פנימית של ריימי ופייגי לאולפנים שמעליהם. אני ממש נהניתי מהסצנה הזו, אם כי אני בהחלט יבין את אלו שיחשבו שמדובר בקטע מעט ילדותי. מה לעשות – אני די סאקר לכל מה שקשור לעירוב סינתזי בין מוזיקה לויזואל.
לגבי ריימי? מה יש לי להגיד? מדובר באחד הבמאים שאני הכי מעריך, לפחות לגבי מה שנוגע לדברים שהוא עשה בסוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים, הווה אומר סרטי “Evil Dead” וגם סרט הקומיקס\אימה הנשכח “Darkman”.
אני חושב שהסרטים האלה לימדו אותי יותר מכל מהו שימוש חכם במצלמה ותנועות מצלמה מטורפות, כדי ליצור אפקט והשפעה על הצופה יותר מכל פעלול מורכב אחר, שעולה הרבה הרבה יותר, ורובם המכריע של הסרטים הראשונים של ריימי נעשו בתקציב מגוחך.
באופן גורף, אני חושב ש “Evil Dead 2” הוא בית ספר לקולנוען המתחיל. הסרט  הזה יכול ללמד כל אחד שרק רוצה ללמוד על השימוש בכל הארסנל הקיים לבמאי לא פחות מסרט של היצ’קוק או קיובריק.
אז אמנם בשעה הראשונה של הסרט, “דוקטור סטריינג’ במימדי הטירוף” נראה ברובו כמו עוד מוצר גנרי של מארוול, אבל מתישהו במהלך השעה השנייה ריימי משתחרר לגמרי מהדוגמה הזו וצולל בחדווה רבה לתוך כל אותם שטיקים וטריקים שהפכו אותו למפורסם: קלוז-אפים מופרכים? יש.
מצלמה שנופלת על הציר לתוך Dutch angle? יש.
שימוש יצירתי בתמונה בתוך תמונה? יש.
יד של זומבי פורצת מתוך קבר ואז כל הגיהנום מתפרץ? Hell Yeah!

זה הרגע לציין שבשל העובדה שריימי הלך פה כמעט על “פול ריימי”, הופכת את דוקטור סטריינג’ במימדי הטירוף” לסרט הכי לא מתאים לילדים שמארוול עשו בכל ההיסטוריה שלהם עד היום.
רמת הגור וההפחדות כאן אמנם לא מתקרבת לסרטי אימה “פרופר”, אבל זה כנראה הכי קרוב לסרט אימה שתקבלו תחת דיסני. האם אהבתי את הכיוון הזה? בהחלט כן.
אסור לנו לשכוח את השותף הקבוע שלו לפשע – ברוס קמפבל, האיש והסנטר הבלתי אפשרי. גם כאן  השחקן הוותיק של ריימי מקבל תפקיד קמאו קטן ממש על ההתחלה, אבל חכו לסוף הכתוביות. בדיחה פנימית שתדבר ישירות למעריצי אש מ Evil Dead והצרות שהיו לו עם היד שלו.
כמעט ציפיתי שהוא יגיד “קלאאטו בראדה ניקטו”!
ואם כבר נקודות השראה מתוך Evil Dead, ספר הכשפים המרושע “דארקהולד” נראה כאן דומה באופן חשוד ביותר ל”נקרונומיקון” האהוב על כולנו.
הצלם ג’ון מתיאסון, שעבד בעבר עם רידלי סקוט על “גלדיאטור” ו”ממלכת גם עדן”, כמו גם עם ג’יימס מנגולד על “לוגאן”, עושה כאן עבודה מעולה במיוחד ביצירת הנופים המסויטים והסוריאליסטיים של המולטיוורס, במיוחד כאשר סטריינג’ מגיע ליקום שבו קיים וריאנט מרושע שלו (כמו שרואים בטריילר). הכניסה לסנקטום ביקום המתפורר הזה נראה כמו שילוב בין ציורים של רנה מגריט ואיב טאנגי שהתעוררו לחיים.

טל: טוב.. מאחר ובטח ראיתם את הטריילר האחרון, מה שנכתוב כאן כרגע הוא לא ממש ספויילר, אבל מי שלא ראה – שיעצור כאן.

אז אחרי שהעלילה מעבירה את הדוקטור והחברה החדשה שלו שלנו בין כמה יקומים, סטריינג’ וצ’אבז נוחתים ביקום 838 (לא שזה משנה) שם הם נכלאים ע”י מאסטר מורדו (צ’יוואטל אגיאפור) המתפקד בתור המכשף העליון לאחר שזה מת בקרב נגד ת’אנוס. אחד הדברים בהם הסרט נופל, הוא חוסר הסבר או הצדקה לחורי עלילה כמו זה של מורדו. נזכיר כי בסרט המקורי, מורדו הופך מהמנטור והעמית של סטריינג’ למעין אויב של סטריינג’ מאחר ולא הסכים עם הפעולות שלו.
כאן, סטריינג’ מסביר בחצי משפט לצאבז’ שמורדו של 616 רודף אחריו ומנסה להרוג אותו כבר שנים. מתי זה בדיוק קרה? מעולם לא ממש ראינו או אפילו שמענו על זה עד עתה, אבל נסלח על כך למנהלי מארוול על חור העלילה הזה מאחר שמורדו לא משרת שום תפקיד מעניין בסרט, פרט לאותו פרט מעניין\ספויילר שהוזכר כאמור בטריילר – מורדו, כך מסתבר הוא חלק מהאילומינטי!
בקומיקס זו אותה קבוצה סודית של גיבורי על שהקים טוני סטארק בעקבות מלחמת הקרי והסקראל, כדי שקבוצות הגיבורים השונות יוכלו לחלוק ביניהם מידע חשוב להגנת העולם. הקבוצה כוללת גם את סטריינג’, נאמור, בלאק בולט, ריד ריצ’רדס ופרופסור אקס.
חלק מפעולות הקבוצה בקומיקס כללו גם את הגלייתו של הענק הירוק שיצא משליטה, וחלק מהסיפור שהתפתח מעובדה זו, Planet Hulk, שימש בסיס לאלמנטים מסוימים שראינו ב”ת’ור: ראגנרוק”.
מרגע שדלף שהאילומינטי יקחו חלק בסרט הנוכחי, המרשתת הוצפה בשמועות משמועות שונות.
לא נרצה לעשות לכם ספוילר לכל מה שקורה בסרט הזה (בשביל זה יש אתרים אחרים שיקלקלו לכם הכל), אבל נוכל רק להגיד שמדובר בפאן סרוויס על גבי פאן סרוויס, כמו  ש MCU יודעים לעשות היטב. החלק הזה בסרט נועד לרצות גם את מי שראה את סדרות האנימציה בשנות ה-90, את מי שראה את סרטי מארוול שלא בהכרח היו חלק מה MCU, את מי שראה את הסדרות שקווין פייגי מעדיף שנשכח וכמובן את מי שראה השנה את פרקי “What If” בדיסני פלוס.

בהנחה שנשים את הפרט הקטנטן-ענק הזה בצד, אחרי ש “דוקטור סטריינג’ במימדי הטירוף”  נגמר, וגם סצנות סיום הכתוביות ההכרחיות נגמרות,  די קל להגיד שמדובר בסרט מהנה לגמרי אך בסכמה הגדולה של הדברים די חסר משמעות – לא נראה שמתפתח קשר משמעותי לסרטים אחרים של שלב 4 ולא נרמז שום דבר על “התוכנית הגדולה”  שעליה פייגי רמז (למעט סרט המשך לסטריינג’ עצמו כמובן). 
יותר מכל נראה שבעיסוק המתמשך עם אלמנט המולטיוורס, מארוול מנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. בינתיים זה אולי עוד נסלח, אבל מעריצי MCU הכבדים ירצו לראות משהו קצת יותר משמעותי שמתפתח, משהו בסדר גודל של “סאגת האינסוף”.

גל: זה מפתיע לחלוטין ששנינו הצלחנו להסכים על הסרט הזה.
כן, הוא לא חף מבעיות, אבל הוא אחלה בידור שמצליח קצת לחרוג מגבולות הנוסחה לכל המשפחה של ה MCU ומצליח להתפרע לגמרי בחלק האחרון שלו ורק בגלל זה אני מסכים עם ציון 4 הכוכבים שטל העניק לו.