כל הפוסטים מאת Tal_Michels

ביקורת, "פרא"- הכל, ובגדול

השנה היא 1998. טל מיכלס בן ה10 מבקר לראשונה בלונה-פארק תל אביב. כאשר הוא נכנס לחדר משחקי הארקייד הוא מגלה משחק בו קינג-קונג, גודזילה ואיש זאב\עכבר ענקי מנסים להרוס בניין. בן האנוש הצעיר מתלהב, מתרגש ובזיכרונו נחרט אחד המשחקים המהנים ביותר בהם יתקל במהלך חייו.

שנים מאוחר יותר, ב- 2010. מיכלס מגלה שלמשחק קראו "רמפייג'", ושגרסה שלישית במספר עומדת לצאת לדור הקונסולות הנוכחי. הפעם, 30 מפלצות בתלת מימד "מרהיב" וצבעוני. אין צורך לומר שהילד, בגוף בחור צעיר, צהל מאושר. חמש שנים מאוחר יותר, ביוני 2015, לאחר שאתר האינטרנט "מולטיוורס" עולה לרשת, בו כותב מיכלס (בן ה26) ביקורות להנאתם של חובבי קולנוע, אנימציה וקומיקס, מתפרסמת ידיעה כי אולפני וורנר ליהקו את דווין "דה- רוק" ג'ונסון לתפקיד ראשי בסרט המבוסס על משחק הארקייד המדובר. מדובר באחת הידיעות הראשונות (והמרגשות) שפרסם מיכלס באתר. אפריל, 2018. מיכלס מוזמן להקרנה ראשונית של הסרט. מה שקרה אחר כך, ניתן לכנות בלא פחות ממדהים.

המשך הקריאה כולל ספויילרים לסרט:


בואו נפסיק עם הדיבור בגוף שלישי ונתחיל לדבר על אחד הסרטים שחיכיתי להם המון זמן, נכנסתי בתחושה שהולך להיות מאוד דבילי, ויצאתי מופתע (לטובה, מאוד לטובה). כשמדובר במשחק מחשב כמו "רמפייג'", שהסיפור שבו, מבחינת תוכן, הוא מאוד דל ומסתכם ב "אתה מפלצת. לך תהרוס את הבניין", קשה שלא לחשוב על כמה אדפטציה קולנועית לדבר שכזה יכולה להיות מאוד מאולצת, מוזרה ומיותרת. במשחק "רמפייג'"השחקן בוחר לגלם אחת מתוך שלוש מפלצות: ג'ורג' הקוף, ליזי הדינוזאור או ראלף הזאב. המטרה היא להשמיד כמה שיותר מהר את העיר, לזלול כמה שיותר אוכל ובני אדם, ולהשתדל לא למות. עלילתית, מדובר בשלוש שורות טקסט. סרט דורש יותר.

למשל, "פיקסלים" של אדם סנדלר ניסה לפני כמה שנים לתקוף את ז'אנר משחקי הארקייד ונכשל בצורה מזעזעת. הבדיחה שרצה בקרב מבקרים כבר שנים, אודות אפשרות לסרט המבוסס על "טטריס" הפכה כמעט לעובדה מוחלטת- סרטי משחקי מחשב הם גרועים. סרטי ארקייד הם זוועה מצולמת ובזבוז פילם.

Rampage 017

כששמעתי שג'ונסון חובר לפרויקט הבנתי שכנראה יהיה מדובר בהגזמה פרועה ומוזרה. כשהוכרז כי בראד פייטון יביים, הבנתי שמדובר בחלק נוסף בסדרת "הרפתקאות דה-רוק המהולל". עכשיו, מאחר ונהניתי מאוד מ"ג'ומנג'י: שורדים את הג'ונגל" בכיכובו של ג'ונסון, האמנתי שהאיש מסוגל לבצע רצף של להיט-נפילה-נפילה- נפילה- להיט. "פרא" הגיע ישירות אחרי הלהיט "ג'ומנג'י", כך שהחששות היו גדולות. כמעט גדולות כמו המפלצות עצמן. ואז התחיל הסרט.

דייוויס אוקוייה (ג'ונסון) איש צבא לשעבר ומומחה לקופי אדם בהווה, מגדל את ג'ורג', גורילה לבקן גדול אך חביב בצורה מדהימה. כאשר ניסוי מדעי סודי פוגע בג'ורג' וגורם לו לגדול למימדי ענק ול"מצבי רוח", כמו גם לזאב הרים ותנין, דייוויס מאחד כוחות עם קייט קודוול (נעמי האריס) מדענית גנטיקה, וראסל (ג'פרי דין מורגן) סוכן ממשלתי, כדי להציל את חברו השעיר וגם את העיר שיקאגו מחורבן מוחלט. כמו משחק הארקייד, גם עלילת הסרט נשמעת די פשוטה.

RPG202_166.tif

אחת הבעיות של הסרט היא כשמתחילים למלא את החורים. בכל זאת, מדובר בכמעט שעתיים של סרט. יש לנו כאן את הסיפור המרכזי, בתוספת הקשר המיוחד של דייוויס וג'ורג'. מכניסים קצת סיפור רקע לדמות של קייט, כמה סצנות אקשן של המפלצות הענקיות, ועדיין נשארים עם ים של זמן אוויר. איך נמלא אותו? בהמון, בלבולי מוח מדעיים בהם המוח של הצופה פשוט אומר לעצמו "מה? טוב תעירו אותי כשנגיע לחלק המעניין". המדע של הסרט, במקרה הטוב, יושב על גבול הגיחוך. בין עם קייט או זוג הנבלים של הסרט (מלין אקרמן וג'ק לייסי) מנסה להסביר דברים במהלך הסרט, כל מה שאני קלטתי זה רעש סטטי.

בנוסף, חלק מהתסריט גובל בטמטום מוחלט, ומרגיש כמו עבודת בית ספר של כיתה ו'. לדוגמא: איך נביא את כל שלוש המפלצות אל המעבדה הסודית (במרכז שיקאגו)? נשרוק להם! הם ירוצו דרך עיר שלמה מלאת אדם! אבל זה בסדר כי אנחנו אנשים רעים! אנחנו רוצים כסף! (כן. זה נראה ונשמע טיפשי כמו שקוראים את זה). המון החלטות סיפוריות בסרט הזה מרגישות כמו הבחירה הראשונה, המוזרה והילדותית ביותר שאפשר לחשוב עליה מבחינת נרטיב.

RPG202_173.tif

אבל! (והאבל הוא ענק!) זו גם נקודת החוזקה העיקרית של הסרט! "פרא" מודע לעצמו. הסרט מודע לעובדה שהוא מטופש! והולך עם זה עד הסוף! ג'ונסון לא משחק דמות, הוא משחק את עצמו! מתנהג כאילו הוא משתעשע על הסט, מוציא צחוק מכל סיטואציה אפשרית, משתמש ברפרנסים מאוד ברורים לתפקידים אחרים שלו. שאר הדמויות גם הן משתמשות ברפרנסים לסרטים אחרים במצבים מאוד מדויקים. דין-מורגן מתנהג כמעט אחד לאחד כמו הדמות המזוהה איתו ביותר לאחרונה- ניגן מ"המתים המהלכים". ג'ו מנג'יליאנו (שמעט מבוזבז כאן) לוהק לאחרונה להיות דת'סטרוק? אז גם כאן הוא משחק קומנדו קשוח וכמעט בלתי פגיע. אפילו המפלצות תורמות פה ושם לשטותיות של הסרט.

כמובן שאין לדבר על סרט מבוסס ארקייד, בלי להתייחס להשוואה לחומר המקור. קיימת כאן מחווה מדויקת ביותר למשחק המקורי. והרי זה כל כך פשוט! משחק פשוט שלא דורש המון חשיבה כשזה מגיע לשימוש במחוות, וכמעט כל סצנת אקשן בסרט מכילה משהו (אפילו קטן כמו תנועה) מהמשחק. המפלצות מטפסות, טורפות אנשים וזורעות הרס באופן ובכוריאוגרפיה זהה כמעט למשחק הדו מימדי. קיימת אפילו שנייה בודדה, בה ג'ורג', ממש ברקע, מכניס יד דרך חלון בניין ואוכל משהו. בלי צל של ספק, נאמן למקור לחלוטין (כולל הופעת אורח נסתרת של אחת המפלצות ממשחקי ההמשך).

Rampage trailer 1 - Header

דרך ארוכה עברתי עם "פרא". גם בחיי האישיים עם המשחק, וגם בשעתיים של לפני ואחרי הצפייה בסרט. ציפיתי, חשבתי, פחדתי, טעיתי ונהנתי. אם אתם מחפשים כיף טהור, לכו לראות את "פרא".

ציון: 5
ratings-film-5

ביקורת, "סוכני ש.י.ל.ד." עונה 5, פרק 15- עורו קומו

מה שאנו חוזים בו בשבועות האחרונים עם "סוכני ש.י.ל.ד." הוא לא פחות מעדר מטאפורי של קרנפי הנאה שועטים בכל הכוח לעבר קהל הצופים והאוהדים. העונה החמישית של הסדרה עד כה לא עוצרת באף רמזור וממשיכה להשתמש בנוסטלגיה כדי לייצר מומנטום ועניין.

אחרי שקולסון מחליט ללכת עם הגנרלית הייל ולברר יותר מקרוב מה מתרחש מתחת לפני השטח, אנחנו זוכים להצצה (מאוד רחבה) על עברה של הייל. זוכרים שלפני שתי ביקורות תהיתי לגבי משמעות השם הייל? אז דייזי עוזרת לנו עם קצת האכלה בכפית כאן. כן כן, הייל היא הידרה (גיחי גיחי). אך לא הידרה במונחים שלמדנו לאהוב.

המשך הקריאה כולל ספויילרים לפרק:

להמשיך לקרוא ביקורת, "סוכני ש.י.ל.ד." עונה 5, פרק 15- עורו קומו

ביקורת, "יחידת המתאבדים – הדרך לגיהינום" – רצופה בכוונות טובות

פלאשפוינט משנת 2013 היה סרט האנימציה האחרון של די.סי. שהיה טוב בעיניי. כל מה שהגיע אחריו ("ליגת הצדק-מלחמה", "כס אטלנטיס" ,"ליגת הצדק נגד הטיטאנים" ועוד) החווירו, אפילו נתפסו כבזבוז זמן. הבודדים שהצליחו לגרום לי למעט עניין היו "אלים ומפלצות" של ברוס טים (שהיה נהדר ואז הוא חטף טמטמת עם "בטמן והארלי קווין") ו"התקיפה על ארקאם" (שנעשה לפני שהיחידה קבלה סרט לייב, והיה מבוסס על סדרת משחקי המחשב). מעבר לזה, ראיתי נפילה נוספת של וורנר ודי.סי, ולא אהבתי את זה בכלל, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר באותם צוותי ההפקה שהביאו לנו את סדרת המופת "ליגת הצדק הדור הבא" (אני עדיין מחכה לעונה 3…)

ואז הגיע הטריילר של "יחידת המתאבדים-הדרך לגהינום". עיצוב דמויות חלבי ומשעמם, עלילה שמרגישה קצת כמו זו של הסרט של אייר, וזהו בערך. שום דבר עם עניין או פואנטה. אבל, היה לי קצת זמן לשרוף, אז צפיתי בכל זאת. שוב אותם אנימטורים ואותו במאי שמביים את כל שאר סרטי "היקום המצוייר של די.סי." (תבעתי כרגע מושג?) אבל! (וזה אבל גדול) משהו כאן היה שונה. משהו שעד עכשיו, שבוע אחרי צפייה בזמן כתיבת ביקורת זו, עדיין לא ברור לי.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

להמשיך לקרוא ביקורת, "יחידת המתאבדים – הדרך לגיהינום" – רצופה בכוונות טובות

ביקורת, "פסיפיק רים- המרד"- מטופש יותר, מהנה יותר

לפני שכולכם אומרים: "נו, טל משוחד. הוא חולה על סרטי מפלצות. הביקורת הזו צפויה מראש", אעצור אתכם ואומר שכן, נכון, אהבתי מאוד את הסרט, אבל לא בגלל שיש בו מפלצות ורובוטים.

כן, אני סאקר אמיתי בכל מה שקשור במפלצות ענקיות. אהבתי מאוד את "פסיפיק רים" הראשון של דל טורו. אהבתי אותו כל כך עד שבעיני הוא סרט במעמד קאלט. כמעט כל אדם שני שראה את הסרט סיפר לי "זה סרט מטופש להחריד…" אך תמיד נהנתי לשמוע את אותם אנשים ממשיכים את המשפט ב-"אבל הוא כייפי בטירוף". הסרט מדבר אקשן, עושה אקשן בצורה הטובה ביותר שאפשר- אם אפקטים ממחושבים מוגזמים לרמה הנכונה.

המשך הקריאה כולל קצת ספויילרים לסרט החדש:

להמשיך לקרוא ביקורת, "פסיפיק רים- המרד"- מטופש יותר, מהנה יותר

ביקורת, "ג'סיקה ג'ונס", עונה 2 – More of the Same

גילוי נאות- העונה הראשונה של "ג'סיקה ג'ונס", הייתה  בעיניי לא יותר מ"בסדר". לא הכרתי את הדמות יותר מדי קודם, כך שהנוסטלגיה לא הייתה שם, קריסטן ריטר שיחקה בצורה מאוד סבירה, דייוויד טננט כנבל התורן קילגרייב (אותו הכרתי בפרק זניח של סדרת האנימציה של "האקסן מן" משנות התשעים וסליחה שאני לא צופה אדוק של "דוקטור הו") היה נבל מצוין וכנראה נקודת אור מרכזית ביותר בסדרה כולה, וזהו. פשוט זהו.

אם לדרג את ארבעת הדיפנדרז בסולם האיכויות- ג'ונס הייתה נכנסת במקום שלישי אחרי דרדוויל ולוק קייג' (אין מה לעשות, "איירון פיסט" הייתה סדרה גרועה מאוד). אבל היי, הסדרה בנויה על גב חתך אוכלוסין מאוד רציני ותוקפת נושאים של אותו חתך אוכלוסין, אז אני מניח שהפידבק החיובי מוצדק.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לעונה השנייה:

להמשיך לקרוא ביקורת, "ג'סיקה ג'ונס", עונה 2 – More of the Same