אחרי שהתרשמתי, ואף התרשמתי עד שיא, משני הפרקים הראשונים של "אקסמן 97", פרק 3 ו4 הצליחו לצנן אותי מספיק כדי לפסוח על ביקורת עבורם ועבור שאר הסדרה. מה גם שמבחינת הרמה שלהן, הסיפור על "מלכת הגובלינים" וחצי סיפור ה"לייף-דף" של סטורם, הרגישו מאוד קלילים ואפילו מעט מזורזים מבחינת תהליך היצירה שלהם. תוסיפו לזה שחצי מהפרק על סופה הוקדש למוג'ו, שלמרות שהעיצוב החדש שלו והדיבוב היו מצויינים, תמיד היה נבל פח אשפה שהייתי מדלג על הפרקים שלו בסדרה המקורית והשמיים לא נפלו. אגב נבלים חלשים, אני מכניס גם את סיניסטר לרשימה הזו (לצד מגנטו ואפוקליפס, סיניסטר הוא בדיחה). ואז… הגיע פרק 5 "זכרו את זה".

ספויילרים מטורפים למי שטרם הספיק. ראו הוזהרתם. עופו מפה. הלכתם? יופי.

"זכרו את זה", למביני עניין, הוא המשפט המפורסם של גמביט, ככה שחשדנו שיהיה לו קשר לעלילה איכשהו. אבל עוצמתו של הפרק הזה היא לא רק ברפרנסים הקטנים. התמונה הרחבה פשוט שמטה לי את הלסת והפילה לי את הלב למכנסיים (וגם בכיתי המון). בזמן שסופה בקו העלילה שלה עם פורג', וג'ובילי מבלה עם סאנספוט במשחקי מחשב, שאר האקסמן מתראיינים לסדרת כתבות ובמקביל מתחיל להתבלגן לו משלוש האהבה ציקלופ- ג'ין- וולברין. גמביט, רוג ומגנטו, נשלחים לאומת המוטנטים, גנושה, לכבוד הצטרפותה הרשמית לאומות המאוחדות.

מרגע הנחיתה בגנושה אנחנו כצופים מופצצים ברפרנסים, שלל דמויות רקע, שמאזכרות שלל סיפורים מהקומיקס, הן לפני הסדרה המקורית בשנות ה90, והן עדכניות יותר שנוצרו בשנות ה2000 המאוחרות (כולל נייט-קרולר, סבסטיין שו, אמה פרוסט, דאזלר, מולטיפול מן, פיקסי… רשימה מרשימה ביותר). מדליין פראייר, השיבוט של ג'ין, מקבלת את פניהם של האקסמן בברכה, והמועצה של גנושה מחליטה למנות את מגנטו לנשיא של אומת המוטנטים. מגנטו מסכים בתנאי אחד- שרוג תהיה האישה הראשונה.

משולש אהבה נוסף מוצג לנו כאן כאשר רוג חושפת בפני גאמביט את העבר המשותף שלה עם מגנטו (שהופך את העניין לקצת פחות… מגעיל) וגמביט מצידו מקל על החלטותיה של רוג ומוכן לוותר על אהבתה אליו, לטובת עתיד המוטנטים. ערב הכרזתו של מגנטו כנשיא מציג לשאר אזרחי גנושה את הקשר הנסתר של רוג ומגנטו, האקסמנית ו"הטרוריסט המוטנטי" רוקדים יחד, מרחפים באוויר, כמו שני אלים רבי עוצמה שמסוגלים להכיל את הכוחות והמכאובים זה של זו. באותו רגע עוצר נשימה של אנימציה מרגיעה ונוגה, רוג מקבלת החלטה ללכת אחרי ליבה ולחזור לזרועותיו של גמביט. ואז כל הדרמה העדינה ולכאורה משעממת הזו, שהמשיכה רצף של פרקים די קלילים, מתהפכת 180 מעלות.

קייבל מופיע משום מקום, צועק "הבריטים באים!", חושף שהוא הבן של מדליין וסקוט, נייתן, (טל מזיל דמעה ראשונה וגם כנראה הווצ'ר שנצפה בשמיים), וכל גנושה מופגזת לפתע ע"י צבא עצום של זקיפים, שברושם "זקיף פרא" תלת ראשי עצום!

החלק הבא, כנראה עורר טריגרים מסויימים לקהל הישראלי, ולאחרים הוא פשוט הפך את הבטן. זקיף הפרא פשוט משמיד כל דבר שנקרה בדרכו. באנשי ומארו שעפו בסביבה הם הראשונים להישרף חיים, רוג עפה באוויר, נייט קרולר נפצע אנושות, המון מוטנטים מונחים פצועים וגוססים בעניין של שניות. מגנטו מקפיץ ישירות את רוג וגמביט בנסיון לחלץ כמה שיותר, תוך כדי שהוא מצטט את אוסקר שינדלר "לא נהרהר אם יכולנו להציל יותר". במהלך העימות עם הזקיף הפראי, מגנטו נזרק באוויר, מפיל בטעות פסל ענק של צ'ארלס אקסבייר שמוחץ למוות עוד מאות אזרחים!

בשנייה הזו, הטראומה של מגנטו מהשואה מתפרצת, באחד מסיקוונסיי האנימציה הכי דרמתיים שראיתי בחיי (יותר מאשר בפרקי הסיום של "מתקפת הטיטאנים"! וזה היה קשה לעיכול), זועק את נקמתו, ומתחיל להצליף בזקיף העצום עם רכבת! ניצול שואה, מצליף בצורר שלו, עם רכבת! זה שקע לכם? לי זה עוד לא שקע!

בינתיים, רוג וגמביט מצליחים לחלץ חלק מהתושבים, לא לפני שהזקיף העצום מכתר את מגנטו ואת המורלוקים, אותה קבוצת מוטנטים ענייה ומסכנה. מגנטו מכסה את המורלוקים בשכבת הגנה, מחליף מבט אחד אחרון עם רוג (טל מזיל עוד כמה דמעות), ואז מקריב את עצמו. רוג הזועמת מסתערת על הזקיף, אך גמביט דוחף אותה מנתיב ההרס, נפצע אנושות ע"י הזקיף, טל צועק על המסך "אלוהים אדירים מה הולך פה?!", ושניות לפני הסוף, גמביט משתמש בכל הכוח שלו ומשמיד את הזקיף. טל נותר ללא אוויר. גם שאר חברי האקסמן.

בקומיקס, האירוע הזה מוכר כ"טבח בגנושה". זקיף הפרא נשלח ע"י אחותו (בערך) התאומה של אקסבייר, קסנדרה נובה (שתהיה הנבל המרכזי בסרט "דדפול וולברין") שרוצה להשמיד את מפעל חייו של אקסבייר. לפני הטבח היו בגנושה מעל 60 מליון אזרחים מוטנטיים. אחרי הטבח, בודדים שרדו. כן. עד כדי כך. הפרק נחתם ברוג, ממררת בבכי, ואומרת "אני לא מרגישה אותך" (משפט זהה לזה של וונדה בסדרה "וונדוויז'ן", בעל קונטקסט זהה לחלוטין). הלסת של כאמור, על הרצפה, הזעם הסמוי שלי טרם בוקע מאחר ואני משוכנע שיעשו פה מסע בזמן (בכל זאת… קייבל) וכל מבקר אפשרי באינטרנט החל לסעוד סרטים רגשיים.

מדובר באחד הרגעים המטורפים ביותר לסדרת אנימציה, זה 30 שנה! בכל פרקיה של הסדרה, הן בעבר והן עכשיו, לא היה שילוב כל כך מטורף של כתיבה, אנימציה ומשחק. הפרק כנראה היה כל כך חריף, שאפילו הופעת אורח של היוצרים עצמם נזרקה פנימה, שניות לפני שהדמויות שלהם נשרפו קליל (אירוני קצת לגבי בו דמיו, היוצר הראשי). הפרק הזה היה כל כך טוב, שפשוט צפיתי בו באותו יום עוד פעמיים. דבר שקורה רק בסרטים ממש טובים.

אז כן, בלי לשים לב פרסתי בפניכם בעיקר עלילה ודיברתי מעט מאוד על כל המכאניקה של הפרק כי פשוט צריך לראות את הכל כדי לקבל את התחושה שאני קיבלתי. "זכרו את זה" הם לא רק הססמה ומילותיו האחרונות של גמביט, הדמות עצמה כאילו מצווה עלינו לחרוט במוח את הפרק הזה לנצח נצחים. כפי שמגנטו, ניצול רצח עם, אותו הוא חווה בשנית, מוצף בזיכרונות, כך גם על הצופה לזכור לאן יכולה להביא שנאת חינם המבוססת על שונות.

עבור הצופה הישראלי והיהודי, הפרק הזה מקבל עוד שכבת אמוציה, שכן לא מדובר רק בניצול שואה פוסט טראומתי, מדובר באומה שלמה בעלת פוסט טראומה. "זכרו את זה" הוא מסר, הוא לא עוד סתם פרק בסדרה מצויירת. העולם יראה, העולם ירגיש, העולם יפנים ויבין. ואולי סוף סוף, המסר שלשמו כתבו את "האקסמן" אי שם בשנות ה60, יצליח סוף סוף לשנות משהו.

ציון סופי: 5