ב-30 בנובמבר 1990 יצא לבתי הקולנוע ברחבי ארצות הברית הסרט “מיזרי” המבוסס על ספרו של אחד, סטיבן קינג, והפך אחת, קייטי בייטס, לכוכבת (וזוכת אוסקר) בין לילה. גל פלודה, שצפה בסרט בשעתו על כסאות העץ של קולנוע “כוכב” ברמת השרון, חוזר ליצירה הייחודית הזו, האומנם מוערכת – אך לא מספיק.
גילוי נאות: אני די שפוט של סטיבן קינג. לא יכול להימנע מזה.
מצידי שיקראו לו “מלך ספרות הזבל” עד מחר, אבל עבורי יש משהו בכתיבה של קינג שמצליח לדבר אליי ברמה הבסיסית ביותר שבין סופר לקורא. נכון שהיו לו תקופות שפל (כמעט כל מה שהוציא מאמצע הניינטיז היה סתמי), אבל כשהוא בשיאו אין לו מתחרים. ואל תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מעריץ של הז’אנר; אדגר אלן פו וה. פ. לאבקראפט ארכאיים מדי לטעמי, בעוד דין קונץ, פיטר שטראוב וקלייב בארקר לא הצליחו להותיר עליי חותם.
קינג מבחינתי הוא משהו אחר ו”מיזרי” מתברג אצלי בקלות לראש רשימת יצירות המופת שלו, דווקא בשל העובדה שלא מדובר ביצירה המכילה אלמנטים על-טבעיים (בניגוד לרוב ספריו), אלא מותחן פסיכולוגי על נפש האדם השברירית (בדומה ליצירה יוצאת דופן אחרת שלו, “המשחקים של ג’רלד”).
הספר פורסם בשנת 1987 והזכויות לעיבוד הקולנועי נרכשו מיד לאחר מכן. קינג בתחילה התנגד למכור את הזכויות, מאחר וחש כי רוב הסרטים שהתבססו על ספריו עשו להם עוול, ודי בצדק – מרבית העיבודים היו סרטים סוג ב’ עם שחקנים דרג ג’ והפקה סוג ז’. אפילו העיבוד של קובריק לספרו “הניצוץ”, בכיכוב ניקולסון שאין שני לו, לא נשא חן בעיני קינג, שחשב כי קובריק עיוות את דמותו ומניעיו של ג’ק טורנס (ניקולסון).
בנוגע לעיבוד של “מיזרי”, קינג התרצה כאשר הבין כי הבמאי המיועד הוא לא אחר מאשר רוב ריינר, הבמאי שהפך בשנת 1986 נובלה קצרה שלו בשם “הגופה” (מתוך האוסף “עונות מתחלפות”) לסרט “אני והח’ברה”, שהיה ונשאר – ללא ספק – אחד מסרטי ההתבגרות הטובים והנוגעים ללב של כל הזמנים.
הרזומה של ריינר, בנו של הקומיקאי הוותיק קארל ריינר, כלל עד אז את עובדת היותו שחקן קומי בעצמו (“ראש כרוב” בסיטקום הקלאסי “הכל נשאר במשפחה”) ובימוי שלושה סרטים מפורסמים לא פחות מ”אני והח’ברה”: “ספיינל טאפ”, “הנסיכה הקסומה” וכמובן “כשהארי פגש את סאלי”. המשותף? כל הסרטים הללו הם קלילים וקומיים בעיקרם, אבל חשוב מכך – אלה סרטים שנשענים על תסריט המורכב מדיאלוגים שנונים, והעובדה כי ריינר הוא במאי של שחקנים, שגורם להם לשנן את הדיאלוגים הללו באופן מושלם.
איך ריינר התכוון להתמודד עם עיבוד של ספר לא קליל בעליל כמו “מיזרי”? לשם כך הוא פנה לעזרתו של הסופר והתסריטאי וויליאם גולדמן, האחראי ליצירת “הנסיכה הקסומה”. על הצילום הופקד בארי זוננפלד, צלם שבלט בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים, שעבד עם ריינר גם על “כשהארי פגש את סאלי” וברזומה שלו כצלם ראשי היו גם שני סרטים של האחים כהן, “רציחות פשוטות” ו”בייבי אריזונה”. אותו זוננפלד, מיד לאחר צילומי “מיזרי”, הפך לבמאי נחשב בזכות עצמו כשהוא מביים סרטים כמו “משפחת אדאמס” ו”גברים בשחור”. לתפקיד הסופר פול שלדון נשקלו מספר שחקנים – ביניהם רוברט דה נירו, אל פאצ’ינו, מייקל דאגלאס, האריסון פורד ועוד – אך הבחירה הסופית נפלה דווקא על ג’יימס קאן.
לתפקיד אנני ווילקס נבחרה השחקנית האלמונית עד אז קאתי בייטס. תפקיד זה יעניק לה את פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, כאמור. זו גם הפעם היחידה שעיבוד של קינג זכה בפרס אוסקר כלשהו. בנוסף, הקאסט המצומצם כלל גם את כוכבת הוליווד הקלאסית לורן באקול בתפקיד קטנטן כסוכנת של שלדון, והשחקן הותיק ריצ’רד פרנסוורת’ בתפקיד השריף המקומי.
אחד הדברים שהיכו בי בצפייה בסרט – ואני מדבר על אולם הקולנוע של “כוכב” ומושבי העץ שלו – הוא ההפתעה בלראות את ג’יימס קאן, המאצ’ו הקולנועי המסוקס, סאני קורליאונה בכבודו ובעצמו, ג’ונתן מ”רולרבול” האלים והבלש הקשוח סייקס מ”אומת החייזרים” – שוכב חסר אונים מול בייטס העגלגלה. כמו הספר, “מיזרי” הוא לא סרט אימה מז’אנר הסלאשרים, אלא מותחן פסיכולוגי שנשען על היפוך תפקידים מגדרי וזו נקודת החוזק העיקרית שלו.
באופן מפתיע כאשר מדובר בעיבודים קולנועיים, הסרט נשאר נאמן למדי לחומר המקור מלבד כמה הבדלים קטנים: יש פחות דגש על ההתמוטטות הפסיכולוגית ששלדון חווה עקב ההתעמרות של אנני, והחלקים המדממים באמת רוככו או קוצצו עקב התערבותו של ריינר בתסריט. בספר המקורי, לדוגמה, ווילקס חותכת את כפות רגליו של שלדון ולא שוברת אותן, אחר כך היא קוצצת ממנו איברים נוספים.
מאחר וביצעתי גם קריאה חוזרת בחומר המקור הנהדר, ציפיתי להתאכזב מהגרסה הקולנועית; בכל זאת, עברו 25 שנה מאז יצאה והרבה סרטים לא עומדים במבחן הזמן. הסרט נפתח באימאג’ים שאמורים לסמל עבורנו את דמותו של פול שלדון, הסופר המצליח והנהנתן, במקום לחשוף את שלדון עצמו – הסיגריה והבקבוק אותם הוא שומר לסיום כתיבת הספר החדש בבית המלון בו הוא מתאכסן. רק לאחר שההקלדה במכונת הכתיבה תסתיים, המצלמה תתרחק כדי לגלות לנו את דמותו. שלדון מוגדר עבורנו באמצעות הכתיבה והקיבעון של הטקסים הקבועים שלו; בסיום הסרט נבין כי ההתעמרות של ווילקס גרמה לפירוק והרכבה מחדש של הסופר פול שלדון. לאחר שהוא מסיים, שלדון עוזב את המלון ברכבו ונוסע בדרכים המושלגות בזמן שהכותרות עולות על המסך. בחלק זה מתנגנת מוזיקת פופ עליזה שעומדת בניגוד גמור לציפייה שלנו מהסרט.
רואים כי שלדון שולח יד מגוננת אל הספר העטוף בתיק עור במושב לידו. הספר הזה חשוב לו מאוד, וכפי שנגלה מאוחר יותר מהווה את הסיפור הראשון שכתב מזה שנים שאינו רומן למשרתות. אם מתייחסים למקור הספרותי, אפשר לפרש זאת כביקורת של קינג על הסופר\אמן שהופך להיות מזוהה מדי עם יצירתו\עבודתו. זו התבוננות פנימית כנה וחשופה מצידו של קינג, שתמיד מכניס משהו מחוויותיו האישיות לספריו. המוזיקה השמחה נקטעת במפתיע כאשר שלדון מאבד שליטה על הרכב ומתרסק לשולי הדרך, ונקבר בשלג (בסרט מוצנעת העובדה שהיה שיכור לפני כן). שלדון מאבד את הכרתו, אבל בסצנה הבאה רואים גוש חסר צורה שמחלץ אותו ומבצע פעולות החייאה בשלדון הפצוע. דמותה של אנני ווילקס תיחשף לעיני הצופים רק כאשר שלדון מונח על המיטה בביתה.
היא כמובן “המעריצה מס’ 1 שלו”, כפי שהיא ממהרת לחשוף באוזניו (הבדל נוסף מהספר: דמותה של ווילקס מתוארת כהרבה יותר דוחה ומכוערת מאשר בייטס אי פעם נראתה בסרט; זה לא פוגם במאום במשחק האדיר שלה.) ככל שהדקות חולפות, אנו כצופים מגלים יחד עם שלדון את עומק הצרה אליה נקלע. האימה מתגלה טיפין טיפין ובמנות מדודות, כאשר “האחות הרחמנייה” אנני הופכת ל”אשת הדרקון” ווילקס. זה מתחיל בהתפרצות ראשונה שלה לגבי הקללות בהן משתמש שלדון בספר החדש שלו, אותו מצאה, ויסתיים בהתפרצות חמורה יותר כאשר היא תגלה כי שלדון “הרג” את הדמות החביבה עליה, מיזרי, בספר החדש שבדיוק יצא לאור. הניתוק של אנני מהמציאות יגרום לה להכריח את שלדון לשנות את המציאות במיוחד עבורה.
המתח בסרט משולב בהרבה הומור שחור, ששובר אותו מדי פעם, והתזמון הקומי של ריינר בהחלט בא כאן לידי ביטוי. אין ספק כי הסיקוונס הטוב ביותר בסרט הוא הקטע בו שלדון מנסה בפעם הראשונה לצאת מחדרו ולהימלט מביתה של ווילקס. זהו קטע סולו לשחקן שבנוי בצורה מושלמת וכל האלמנטים בו משתלבים באופן נהדר – המשחק של קאן, הבימוי, העריכה, הצילום והמוזיקה. ההוכחה? בדיוק בקטע הזה אשתי, העזר כנגדי (אשתי… אוהב אותך) חזרה הביתה ופשוט נתקעה מול הטלוויזיה. בסיומו היא הסתובבה ואמרה כך:”לא משנה כמה פעמים ראיתי את הסרט הזה, זה עדיין מותח, לעזאזל”. מילים שלה, לא שלי.
ממרחק של 25 שנים, ובאורך סביר של קצת מעל לשעה וחצי, “מיזרי” הוא עדיין אחד מהמותחנים האפקטיביים ביותר שנוצרו. אם צריך להסביר מדוע, העניין פשוט למדי: תסריטאי חד ומדויק, שחקנים נטמעים בתפקידיהם ובמאי אומן בתזמון.
נותר לי רק לתהות מדוע, בהתחשב כל התכונות המצוינות הללו, נראה שהסרט די נשכח מהתודעה עם השנים (שלא כמו “הניצוץ”, למשל). בתחום הצפייה הביתית הסרט זכה לגרסת DVD “לאספנים” יחידה למיטב ידיעתי, הכוללת עטיפה בצורת ספר שיצאה ב-2007 עם וידאו ואודיו משופרים, ובונוסים שלא הופיעו בגרסת ה-DVD הפשוטה המוקדמת. בבלו-ריי הסרט זכה לעדנה בשנה האחרונה, כאשר בגרמניה יצאה לפני כחצי שנה מהדורת ספר נוספת ובבריטניה לפני כחודשיים שוחררה מהדורה מוגבלת של כ-2,000 עותקים לגרסת Steelbook (עטיפת מתכת) יפהפייה.
לסיכום, מי שטרם ראה את “מיזרי”, שיתבייש לו ושישלים את החסך הזה במהירות. הציון שאני מעניק לסרט הוא חמש מכוניות, גם אם הן סובארו מודל 90′.
ציון: 5
