השנה – 1996. אני בן 7. המוח שלי מלא בעלילות הלוני טונס ששודרו כקטעים קצרים בערוץ 6 (ערוץ הילדים בשבילכם). ולפתע, אני מגלה שהולך לצאת סרט קולנוע בכיכובם של הלוני טונס! ולא רק זה, הם הולכים להתערבב עם אנשים אמיתיים! הקונספט הזה ריתק כל ילד שלא גדל על “שירת הדרום” או על “מי הפליל רוג’ר ראביט?”. הדבר הכי מגניב שיכול לקרות בסרט מצויר זו אנטראקציה עם בני אדם אמיתיים, מדוע? כי זה נתן לנו תקווה, כילדים, שזה יכול לקרות גם לנו. שיום אחד נלך ברחוב, חזרה מבית-הספר ונפגוש את באגס באני הולך באופן אגבי ממש לידינו.

בטלוויזיה פמפמו פרסומות של הסרט בתדירות גבוהה ביותר ואפילו שידרו ספיישל מאחורי הקלעים מתורגם לעברית (משהו שלא היה מקובל כל כך לפני 20 שנה), עוד לפני שצפיתי בסרט בקולנוע. תאמינו לי שאם היה אינטרנט בזמנו, פרסומת לסרט הייתה מופיעה לפני כל סרטון ביוטיוב, באגס באני היה פותח חשבון טוויטר ועמוד הפייסבוק של “ספייס ג’אם” היה משתלט על הרשת כולה.

חזרתי לסרט שהיה כל משמעותי עבורי בתקופת הילדות עם חשש קל והשאלה הגדולה, האם היום, 20 שנים אחרי, הסרט הזה מחזיק מים? התשובה היא: הרבה יותר מלפני 10 שנים.

“ספייס ג’אם” הוא פרסומת בת שעה וחצי. הוא לא מתיימר להיות משהו אחר, הוא מסחרי בטירוף והוא מודע לזה. באופן אישי, לקח לי שנים להבין את זה. “ספייס ג’אם” תמיד היה זיכרון של סרט נוסטלגי עם פינה חמה בלב. אבל עם התפתחות האינטרנט הבנתי שלא כל האנשים הרגישו כלפיו את מה שאני הרגשתי. ובהסתכלות אחורה התחלתי להבין למה. יחד עם זאת, גיליתי שהיו לא מעט אנשים כמוני, שזוכרים את הסרט לטובה. אז מה הסוד בעצם? האם מדובר בסרט טוב או גרוע?

ובכן, באופן אובייקטיבי ועובדתי לא מדובר בסרט איכותי. אלו שזוכרים אותו לטובה פשוט היו בדיוק בגיל הנכון ובדיוק קהל היעד של הסרט. אחרי שנים של צפייה בסרטונים בני כמה עשורים, לפתע הלוני טונס מופיעים על המסך הגדול… בסרט חדש… בעולם האמיתי… עם מייקל ג’ורדן… נגד חייזרים מצוירים! ההייפ היה אמיתי, התחיל לפני הסרט והמשיך גם אחריו (היו לי בובות מהסרט וחוברת מדבקות שמעולם לא הצלחתי להשלים). אני יכול להבין את הציניות כלפיו. אבל בשביל ילדים כמוני – הסרט היה בדיוק נכון.

גם אותם ציניקנים רואים את הסרט באור יותר סלחן אחרי כל השנים האלו. לפני שניגשתי לכתוב את הכתבה הזו פניתי לצפות בביקורת של ה-Nostalgia Critic (אחד ממבקרי הקולנוע היותר מוערכים ביוטיוב). התברר לי שהוא אחד האנשים הידועים בשנאתם כלפי הסרט הזה. יש לו ביקורת אחת מלאה על הסרט, שהוא העלה ב-2009, בה הוא לא מפסיק להתעצבן ולצעוק על כמה הסרט הזה מטופש. אך יש לו עוד סרטון שהעלה לפני מספר חודשים, בו הוא מדבר על “ספייס ג’אם” באופן יותר סלחני וכראיה מרתקת לשנות ה-90.

עם ההנחה הזו אני מסכים. “ספייס ג’אם” הוא פרסומת בת שעה וחצי לניינטיז. למרות שהלוני טונס כבר אז היו דמויות בנות יובל, הפופולריות שלהן הייתה עצומה בשנות ה-90. תוסיפו לזה את  מייקל ג’ורדן, בנוסף לעוד כמה מכוכבי ה-NBA הגדולים של אותה תקופה, ביל מוריי בתפקיד אורח, הקול של דני דה-ויטו בתפקיד הנבל ואפילו ניומן מסיינפלד (ויין נייט) שמופיע בתפקיד מרכזי בסרט, ביג מק, נייק, קוקה-קולה, טלוויזיות מרובעות ובדיחה שמרמזת על כמה מדונה מושכת. אפילו אנשים כמו הנוסטלגיה קריטיק יודו: מדובר במוצר של זמנו, ראייה ארכיאולוגית מרתקת לשנות ה-90, סיכום של הניינטיז בשעה וחצי.

את ההנחה הזו מחזקת העובדה שאת הסרט ביים ג’ו פייטקה, שמוכר בעיקר כבמאי פורץ דרך של קליפים ופרסומות. את הקליפים של פייטה אתם כנראה מכירים, הוא עבד לא מעט עם מייקל ג’קסון וביים את הקליפים לשירים The Way You Make Me Feel משנת 1987 שאורכו 7 דקות כמעט, Dirty Diana בשנת 1989 ואחד הקליפים היותר מוכרים מתחילת שנות התשעים, Heal the World משנת 1991. פייטקה עשה סרט קולנוע אחד בלבד לפני “ספייס ג’אם” קומדיה בכיכובם של ריצ’ארד דרייפוס ג’ניפר טילי וטרי גאר בשם Let it Ride משנת 1989 שלא השאירה הרבה רושם. אחרי “ספייס ג’אם” פייטקה לא ביים אף סרט קולנוע וחזר לעבוד בעולם הפרסומות והקליפים.

אם הזכרנו מוסיקה. שיר אחד מהפסקול של הסרט יחזיר אתכם תוך שנייה אחורה בזמן לתקופה בה הייתם צופים ב-MTV בערוץ 7 בכבלים. מלבד כמה קאברים לשירים קיימים (הקאבר של הזמר סיל ל-Fly Like an Eagle שבוצע במיוחד בשביל פסקול הסרט, זכור להרבה אנשים כשיר מהניינטיז, למרות היותו במקור שיר משנות ה-70 השייך ללהקת “סטיב מילר בנד”). לא מעט שירים מקוריים שנוצרו במיוחד בשביל “ספייס ג’אם” ומוכרים עד היום אפילו אם אתם לא יודעים שהיו חלק ממנו: I Believe I Can Fly של ר. קלי. והשירים Hit ’em High ו-Space Jam (שיר הנושא) נשמעים כאילו ידעו כבר אז שהם מייצגים את הניינטיז.

למרות שהסרט משחק בעיקר על דברים מוכרים כדי למשוך את הצופים, מוצגים בסרט מספר דמויות חדשות שלא נראו לפני זה (ולמען האמת, רובן גם לא נראו אחרי זה). האנטגוניסטים בסרט הזה הם דמויות חדשות. חייזרים מצוירים שעובדים בלונה-פארק בחלל שלא מצליח להביא קהל, אז הם משחקים מול הלוני טונס משחק כדורסל. בו, אם ינצחו – הלוני טונס יהיו אסירים כאטרקציה חדשה בלונה-פארק. כדי לנצח את המשחק הם גונבים את הכישרון (ליטרלי) של 5 משחקני NBA מוכרים ובכך הופכים מחייזרים קטנטנים למפלצות ענקיות שנראות כמו קריקטורות של השחקנים מהם גנבו את הכישרון. וכדי שיהיה להם סיכוי לנצח, הלוני טונס פשוט חוטפים את מייקל ג’ורדן. כן, זו העלילה של הסרט, לא המצאתי את זה הרגע, אני לא על סמים, זו באמת העלילה של הסרט. ולזכותו יאמר שהסרט בעצמו צוחק על הקונספט של העלילה פעמיים במהלכו.

בצד של הטובים, דמות חדשה שמצטרפת לקאסט היא לולה באני. כזיכרון נוסטלגי, זכרתי שזה היה משהו מגניב, דמות חדשה מצטרפת ללוני טונס. ובצפייה חוזרת… אני מגלה שהתפקיד שלה היה הרבה יותר קטן משזכרתי. היא מופיעה באמצע הסרט בדיוק ל-2 דקות ואז חוזרת למשחק הכדורסל עצמו רק בשביל להיראות מגניבה + מושא אהבתו של באגס. בתור ילד, היא נראתה בעיניי כתוספת מגניבה. היום אגב, היא הייתה נתפסת כמינית מדי לסרט ילדים ובצדק.

על כל החסרונות הבולטים של הסרט, יש יתרון אחד בולט במיוחד: הנראות שלו. ואם להיות ספציפי, האנימציה והשילוב שלה עם השחקנים בשר ודם. דמויות הלוני טונס נראות ממש מעולה ונראה שנעשתה השקעה מהבחינה הזו. השילוב שלהם עם הלייב-אקשן קרוב למושלם. הדמויות אכן מופיעות לקצרה בעולם האמיתי. אבל לרוב מדובר על שחקנים רגילים שמופיעים בעולם המצויר. הדוגמה הכי טובה להדגיש כמה טוב זה נראה היא כשרואים את ויין נייט מנהל אינטראקציה עם בקבוק מים מצויר, לא פחות. החיבור ממש seamless וחלק. ובכלל, כל השילוב הזה נראה ממש טבעי לעין.

גרסת הבלוריי של הסרט, כלומר ההמרה ל-HD, רק עושה איתו חסד ומדגישה כמה השקעה הפקתית נעשתה בו. די מרשים שדווקא הוויזואליות החזיקה מעמד אחרי שני עשורים. לרוב, ההמרה ל-HD עם סרטים ישנים יכולה להדגיש את הפגמים (ב”בחזרה לעתיד” לדוגמה, רואים בבירור את האיפור שאמור לגרום למנהל בית הספר להיראות זקן יותר).

במרוצת השנים, גיליתי עובדה נוספת על הסרט, הרעיון לשלב בין מייקל ג’ורדן לבאגס באני נוצר כרעיון לסדרת פרסומות לנעלי “אייר ג’ורדן” (ליין נעלי ספורט של “נייק” בשיתוף עם מייקל) שהוקרנו בטלוויזיה רק מספר שנים קודם לכן ונחשבו להצלחה בתחום הפרסום:

לא מכבר יצאה פרסומת שמהווה מחווה גם לפרסומות הנ”ל וגם לספייס ג’אם. גם זו פרסומת לנעליים, הפעם בהשתתפות ה-Monstars (החייזרים מהסרט המקורי), שנראים לראשונה מאז הסרט. באופן מאכזב מדובר באותו פוטג’ מהסרט, אז אין חדש תחת השמש. הפעם, עם באגס באני משתף פעולה הכדורסלן בלייק גריפין שעושה מחווה לפרסומות בהשתתפות מייקל ג’ורדן בכך שחוזר על המשפט: “למי ציפיתם, לאלמר פאד?”

הדבר שהכי משעשע בפרסומות האלו בהשתתפות מייקל ג’ורדן הוא שבאופן אירוני המשחק שלו בהן הרבה יותר משכנע וחי מאשר המשחק שלו ב”ספייס ג’אם”. כן, ג’ורדן הוא לא שחקן קולנוע. אבל הוא עם אותה הבעת פנים במהלך כל הסרט. העובדה שהוא אמור, מבחינת התסריט והבימוי, להיות נונשלנט לעובדת קיומן של דמויות מצוירות, למרות שהוא רעיון חביב בפני עצמו ומוסיף לאישיות של הסרט, לא עוזרת לעובדה שהמשחק של ג’ורדן בסרט הזה מאוד מוגבל מבחינת קשת הרגשות שהוא… לא מביע. אם להשוות את זה לשחקן אחר שהגיע מתחום הספורט וקיפץ לסרט קולנוע שובר קופות, אז דייב בטיסטה מרשים הרבה יותר במשחק הקומי שלו ב”שומרי הגלקסיה”, למרות חוסר הניסיון שלו, מאשר מייקל ג’ורדן בספייס ג’אם.

אין מה לעשות, מייקל ג’ורדן הוא 50% מהגימיק של הסרט הזה. והגימיקיות היא 99% מכלל הסרט. מה שמוביל אותי לשמועות לגבי “ספייס ג’אם 2” בכיכובו של לברון ג’יימס. לדעתי, סרט כזה לעולם לא יצליח, לפחות לא באותה רמה של ספייס ג’אם. ממגוון סיבות, אחת מהן היא חוסר הרלוונטיות של הלוני טונס היום, אבל בעיקר כי מאז מייקל ג’ורדן ועד היום לא היה עוד מישהו כמוהו. גם לא לברון ג’יימס. ג’ורדן הוא מסוג האנשים האלו שהם כ”כ גדולים בתחומם, שגם אנשים שאין להם שום עניין בתחום הזה, מכירים אותו ומכירים אותו טוב. בתור אחד שאין לו חצי עניין בכדורסל אני יכול להצהיר שמהצד, ג’ורדן הוא הרבה יותר מוכר מלברון ג’יימס. ובסופו של דבר סרט שכזה צריך לפנות לקהל רחב ולא רק לחובבי כדורסל.

נכון, “ספייס ג’אם” רחוק מלהיות “מלך האריות”, או “אלאדין” או כל אחד מסרטי הילדים הגדולים של אותה תקופה. אין לו מסר עמוק, אין לו עומק רגשי וסיפור שמביא איתו מוסר השכל. נכון, הוא באמת פרסומת, אבל פרסומת מעולה. לא קרה לכם מעולם שהייתה פרסומת שבוצעה באופן כזה שפשוט רציתם לצפות בה שוב ושוב? למרות שידעתם מה המטרה שלה? אז זה “ספייס ג’אם”, רק בשעה וחצי. פרסומת מוצלחת ומושקעת מאין כמוה.

בתור ילד, הסרט גרם לי להאמין שהלוני טונס באמת נמצאים במעמקי האדמה ושכל מה שצריך כדי להגיע אליהם זה למצוא את המערה התת-קרקעית שבסופה נמצא לוגו ענק של WB. ולא רק זה, כמו שמייקל מגלה ברגע האחרון של המשחק, אם אתה נמצא בארץ הלוני-טונס אתה יכול להתנהג ולהשתנות פיזית בדיוק כמו דמות מצוירת! וזה פשוט הטריף לי את הדמיון.

ישנה סצנה בה באגס באני ודאפי דאק מגיעים לבית של ג’ורדן בלילה ובתו הקטנה מצליחה לתפוס הצצה לצללים שלהם כשהם יוצאים מהחדר שלה. הקטע הקטנטן הזה עשוי בצורה כל-כך מעולה, שאפשר ממש להאמין שהם שם. בתור ילד זה היה קטע שהדהים אותי. באגס באני יכול פתאום להופיע בחדר שלי! יש משהו בזה שמחזיר לי התמימות ומזכיר לי כמה כיף היה פעם להאמין שכל הדברים הכי מדהימים יכולים לקרות. וספייס ג’אם היה הדבר הכי קרוב בשביל לקבל תחושה של איך זה יהיה באמת.

התחושה המרה היחידה שהסרט הזה משאיר, היא העובדה שספייס ג’אם היה שיא הקריירה של הלוני טונס. משום מה, הם מעולם לא הצליחו להיות רלוונטיים שוב. אפילו שניסו לשחזר את ההצלחה של הסרט ב-2003 עם ה”לוני טונס: חוזרים לאקשן” (שהיה יותר נאמן בווייב שלו לסרטונים הקלאסיים של החבורה), זה לא צלח והסרט נחשב להרבה פחות מוצלח מספייס ג’אם.

מספר אנקדוטות אישיות לסיום:

-ברגע שביל מוריי מופיע בסוף המשחק להציל את המצב, מנהיג החייזרים, מר שווקהאמר, בקולו של דני דה-ויטו אומר: “היי, לא ידעתי שדן אקרויד מופיע בסרט הזה”. ובתור ילד בן 7 לא הבנתי את הבדיחה הזו ובמשך שנים חשבתי שביל מוריי זה דן אקרויד.

-רק לפני כמה שנים ספורות גיליתי שיש סצנת פוסט קרדיטס לסרט. יותר מ-15 שנים לא הייתי מודע אליה.

-כשהסרט יצא, נפתח עבורו אתר אינטרנט רשמי. האתר הזה לא השתנה מהיום שבו הוא נוצר ועד לרגע זה. הוא עדיין נגיש וקיים והוא הדבר הכי ניינטיז שיש בכל הכתבה הזו.

מקווה שנהניתם מהנסיעה הקצרה הזו אחורה בזמן, ועד הפעם הבאה:
That’s All, Folks!