האחים ג'ואל ואיתן כהן ישובו לשתף פעולה בסרט חדש בשם Jack of Spades.
הפעם האחרונה בה האחים עבדו יחד היתה ב 2018 ב"בלדה על באסטר סקראגס" שהפיקה נטפליקס.
מאז הספיק ג'ואל לביים את דנזל בתור מקבת', בעוד שאיתן ביים דוקומנטרי אחד ועוד 2 סרטי פשע קטנים שלא ממש השאירו חותם עם מרגרט קוואלי.
הסרט החדש מתואר בתור סרט מסתורין גותי תקופתי המתרחש בסקוטלנד של המאה ה - 19.
סיקרנתם, אחים שלי

לפוסט המקורי בקבוצת הפייסבוק

במאי הסרט "היט" מייקל מאן, בן 83, אושפז לאחר שירה בטעות ברגלו במטווח ירי בלוס אנג'לס ופונה לבית החולים במצב יציב.
אתר Entertainment Weekly דיווח כי הבמאי ניסה להכניס כלי ירייה לנרתיק כשפלט יריה שפגעה ברגלו, למרות שמאן ידוע כיורה מיומן מזה שנים רבות.
"בשבת, במטווח ירי, נפלט נשק בטעות בעת הכנסתו לנרתיק, מה שגרם לפציעה שטחית לבמאי הקולנוע מייקל מן," נמסר מטעם נציגו של מן. "הוא טופל ומשוחרר לביתו."
לפי הדיווח המשטרתי פציעתו תוארה כתת-עורית וקלה.
מן הוא אחד הקולנוענים המוערכים והאהובים ביותר בהוליווד, הזוכה להערצה על עבודותיו בסרטים כמו "המוהיקני האחרון"," המקור" ו"פרארי". מאן גם עזר לעצב את המראה האייקוני והמשפיע של "מיאמי וייס" כמפיק בפועל של הסדרה המצליחה משנות ה-80.
מן עובד כעת על "היט 2", ההמשך המיוחל לדרמת הפשע שלו משנת 1995 בכיכובם של אל פצ'ינו ורוברט דה נירו.

לפוסט המקורי בקבוצת הפייסבוק

הדוגמנית היידי קלום הפציצה גם בהאלווין עם תחפושת משוגעת לחלוטין, הפעם של יד כרותה ענקית,, אך בתיעוד מאחורי הקלעים שפורסם מתהליך היצירה של התחפושת, נחשפו ברקע גם פרטים הקשורים לסרט "באטמן 2" - עליו עובד אותו צוות מאפרים.
(מי שלא מעוניין, שלא ימשיך לקרוא):
.
.
.
מי שהגדיל את הפרטים שנמצאים ברקע יכל להבין:
בריאן טיירי הנרי כנראה מגלם את הנבל טו-פייס.
ויקטור זאס מופיע כחלק מהסרט.
יש אזכור גם למסדר הינשופים (Court of Owls).
האם זה מתאים למה שכבר חשבתם על הסרט?

לפוסט המקורי בקבוצת הפייסבוק

בשבוע אחד איבדנו שתי אגדות של מסע בין כוכבים.
סר פטריק סטיוארט נפטר בגיל 86 אחרי מאבק קצר באלצהיימר.

לפוסט המקורי בקבוצת הפייסבוק

בפוסטר הרשמי, "דיגר" מוצג בגאווה כ"קומדיה בקנה מידה קטסטרופלי".
האמינו לי, מדובר באחת ההבטחות היחידות בהיסטוריה של הקולנוע שקוימה במלואה, רק שהייתי רחוק מאוד מצחוק לאורך כל 128 הדקות הארוכות, הארוכות מאוד שלו.

בבסיסו, "דיגר" הוא אחד המפגשים המסקרנים ביותר שהוליווד יכולה לייצר על הנייר: שיתוף הפעולה הראשון בין כוכב העל האולטימטיבי וזוכה האוסקר טום קרוז לבין הבמאי המקסיקני המוערך אלחנדרו גונסלס איניאריטו - אחד שגם לו יש אוסקרים בארון על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש".
לפחות על הנייר, מדובר ב"הום-ראן" ודאי, הימור בטוח לחלוטין שכל אולפן הוליוודי היה חותם עליו בעיניים עצומות, על אחת כמה וכמה כאשר אל קרוז מצטרפים שחקני חיזוק בקליבר של ג'ון גודמן, ג'סי פלמונס, סנדרה הולר וריז אחמד. שמות כאלו בדרך כלל מבטיחים יצירת מופת שוברת קופות ועתירת פרסים, או לפחות חוויה קולנועית מרתקת.

התוצאה הסופית, לעומת זאת, מרגישה כמו תאונת שרשרת מרובת משתתפים שאי אפשר להסיר ממנה את המבט, גם כשרוצים לצעוק הצילו.
ללא ספק מדובר בסרט מתעתע, אבל לא מהסוג הטוב של המילה: לאורך משהו כמו שעה תמימה, הסרט הוא סאטירה אנטי-קפיטליסטית ומערבית מוקצנת עד האינסוף, המשופעת בקריקטורות גרוטסקיות שמנסות לצעוק אמירה חברתית, אך בפועל מדובר בסאטירה מהסוג הבלתי נסבל שמחליט להכות אותך על הגולגולת בפטיש 10 ק"ג ללא מנוח, הסוג שאין בו רגע דל, אין רגע אחד לנשימה, כזה שלא חושב לעצור לרגע כדי להתעניין בשלומך או לשאול האם הבנת כצופה את כל המשלים והסאבטקסטים ההו-כה-לא-סמויים שהוא דוחף לגרון בכוח.
ואז, רגע לפני שאתה מאבד את זה סופית, מגיע טוויסט (ספוילר קטן, אבל בלתי נמנע): "דיגר"פתאום חותר תחת עצמו, קורס אל תוך מטא-קונסטרוקציה ומכריז בגלוי: "אני יודע שאני כזה, אבל לא הבנתם שהכל בכוונת מכוון?!"
הייתי מסוגל אולי להתרשם מהפליק-פלאק הרעיוני הזה, מהניסיון המניפולטיבי לפרוץ מעין "קיר רביעי" ולהתחכם עם הקהל, אלמלא העלילה הייתה חוזרת מיד לאחר מכן לסורה: יש עוד שעה פלוס של בדיוק אותה וולגריות, בדיוק אותה גרוטסקיות מייגעת, בלי שום התפתחות אמיתית.
אז איפה מסתתר המסר החתרני בדיוק? מה רצה המשורר להגיד? מה רצה איניאריטו להגיד לנו בכל הבלאגן הזה? האם זו אמירה על תעשיית הקולנוע, על החמדנות האנושית, או סם הזיה ויזואלי יקר מאוד שאיבד שליטה?

נראה שהיוצר זוכה האוסקר עושה פה איזושהי העתקה לא מוצלחת, כמעט עצלנית, מהיצירות הקודמות שלו ובמיוחד מ"בירדמן"- אני לא רוצה להיכנס לספוילרים מיותרים מדי עבור מי שעוד מעז לצפות בזה, אבל כמו בסרט ההוא, גם כאן יש עלילת צד שמתמקדת במערכת יחסים מורכבת בין אב לבתו, אך המרחק בין הדרמה המשפחתית הזו לבין שאר הקרקס הסאטירי הוא עצום, ועד סיום הצפייה פשוט לא הצלחתי להבין מה הרלוונטיות שלה לסרט הנוכחי כל עלילת המשנה מרגישה כמו השתלה מאולצת (בהערת אגב - איניאריטו כתב את התסריט הזה בדיוק עם אותם אנשים שאיתם כתב את "בירדמן", מה שמסביר אולי את תחושת המיחזור, אבל בהחלט לא מתרץ אותה).

ומה לגבי המשחק? כאן מגיעה הדילמה המרכזית. קרוז, גודמן, פלמונס, אחמד- אלו שחקנים מהשורה הראשונה. אבל אני לא ממש יודע מה לרשום לגבי המשחק של הצוות בלי להתייחס קודם כל לעובדה שיש פה שני סוגים שונים לחלוטין של משחק המתנהלים במקביל: משחק גרוטסקי מוקצן עד קצה גבול היכולת, לצד משחק נורמלי, אנושי וריאליסטי.
בחלק הנורמלי והשפוי של הסרט בהחלט מגיעות מחמאות גדולות לכל המשתתפים, בעיקר לטום קרוז שמוכיח פעם נוספת שהוא שחקן דרמטי מעולה , כשהוא לוקח הפסקה מכל תפקידי האקשן הבלתי אפשריים שלו,אבל גם שניכר שיש מאמץ עליון וניסיון אדיר בחלק הגרוטסקי (גודמן, אין עליך, אתה פשוט אל בדמות אדם שנותן את כולו לכל תפקיד) - אני לא באמת יכול לתת ציון אמיתי כלשהו למשחק בנקודת קיצון שכזו.
הקונטרסט בין הטונים כל כך חריף, שהוא קורע את הסרט מבפנים ומונע מהצופה להתחבר לדמויות או שיהיה אכפת מהן באמת.

הצד הטכני, לעומת זאת, הוא סיפור אחר לגמרי. אי אפשר שלא להזכיר את הצילום המרהיב של עמנואל לובצקי, השותף הקבוע והגאון של איניאריטו.
אין ספק שבאספקט הזה הסרט הוא לעילא ולעילא, ממש כמו עבודת הסאונד המוקפדת שחוצבת את דרכה באוזניים. המצלמה נעה באלגנטיות שובת לב, התאורה מדויקת, ומבחינה ויזואלית מדובר בחגיגה.
אבל כל היופי הזה מעלה מחדש את השאלה המרכזית: איפה שאר הדברים החשובים באמת, כמו מסר קוהרנטי, לב פועם, או סיבה טובה להעביר איתם שעתיים עמוסות?
ובנושא הזה, אני חייב להתייחס לשוט האחרון של הסרט: השוט הזה, זה שעליו כבר רצות כתוביות הסיום, הוא אחד מהדברים המיותרים, המתחכמים והמתסכלים ביותר שאי פעם נעשו בקולנוע.
הוא מסכם במדויק את החוויה כולה: הבטחה למוצר פרימיום-סופר-מקס-מלא-מלא, אך בפועל מגיע תוצר שהוא קטסטרופה בפועל, עם שאלות רבות שנשארות באוויר ...
בעיקר השאלה למה בעצם בזבזתי שעתיים.

לפוסט המקורי בקבוצת הפייסבוק

חמש שנים עברו מאז הסרט האחרון בסדרת סרטי ספיידרמן בכיכובו של טום הולנד. חמש שנים שעשו טוב למותג, עשו טוב להולנד, ובעיקר עשו טוב לאוהדים שמקבלים סרט בוגר יותר, איכותי יותר, מרשים יותר, אם כי גם ארוך יותר ומבולגן לא מעט.

פיטר פארקר נשכח, ספיידרמן מעולם לא היה טוב יותר

יש משהו מעט משעשע בשם "יום חדש" שנבחר לסרט החדש של ספיידרמן. הרי פיטר פארקר הוא אולי הדמות היחידה בעולם שיום חדש עבורה הוא בדרך כלל רק הזדמנות לעוד אסון, עוד חשבון שלא שולם, עוד מערכת יחסים שהתפרקה ועוד נבל שהחליט להרוס את ניו יורק בדיוק כשהוא מנסה להגיע בזמן לעבודה. האדם הממוצע מתעורר בבוקר, מכין קפה ומתלונן על הפקקים. פיטר פארקר מתעורר בבוקר ומגלה שאיזה מדען הפך את עצמו ללטאה בגובה שלושה מטרים ושוב האחריות להציל את כולם נפלה עליו.

אבל הפעם, השם "יום חדש" מקבל משמעות מעט שונה. הסרט החדש אמנם פותח, לפחות על פי התכנון, טרילוגיה חדשה בכיכובו של טום הולנד, אבל הוא לא באמת מציע התחלה נקייה. להפך. הוא מתחיל מתוך ההריסות שהותיר אחריו הסרט הקודם, כשהגיבור שלנו שילם את המחיר הכבד ביותר שאפשר לשלם בלי למות. כולם שכחו את פיטר פארקר.

לא רק את זהותו של ספיידרמן, לא רק את הקשר שלו לאירועים הקודמים, אלא את עצם קיומו. אמ. ג'יי לא מכירה אותו, נד לא זוכר את החברות ביניהם, דודה מיי איננה, ולמעשה אין עוד אדם בעולם שיכול להביט בו ולומר שהוא מכיר את האדם שמתחת למסכה. פיטר פארקר כבר לא קיים. נשאר רק ספיידרמן.

ספיידרמן מתחיל מחדש

"ספיידרמן: יום חדש" אמור לפתוח פרק חדש בחייו של הגיבור, והפעם מאחורי המצלמה לא עומד ג'ון ווטס, שביים את שלושת סרטיו הקודמים של הולנד. את המושכות קיבל דאסטין דניאל קרטון, שכבר הוכיח ב"שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" שהוא יודע לביים אקשן מוצלח, לעבוד עם מערכות יחסים משפחתיות מורכבות ולשלב קרבות פיזיים בלי להפוך אותם לעוד רצף של דמויות ממוחשבות שיורות אורות צבעוניים זו על זו. השינוי בבמאי אינו רק עניין טכני. ניתן להרגיש כבר מהדקות הראשונות שהסרט מבקש להיפרד מהטון של הטרילוגיה הקודמת ולהעביר את ספיידרמן לשלב אחר בחייו.

שלושת הסרטים הראשונים עסקו בעיקר בנער מתבגר שניסה להבין כיצד לשלב בין לימודים, חברים, אהבה והחיים כגיבור על. פיטר של אותם סרטים רצה לצאת לטיול שנתי, להזמין את הבחורה שהוא אוהב לדייט ולהרשים את טוני סטארק. הוא אמנם נלחם בנבלים מסוכנים, הגיע לחלל וסייע להציל את היקום, אבל מתחת לחליפה הוא עדיין היה תלמיד תיכון מודאג שרצה שמישהו מבוגר יאמר לו שהוא עושה עבודה טובה.

כאן אין יותר מבוגרים אחראים. אין טוני סטארק, אין דודה מיי, אין חברים, אין מערכת תמיכה ואין אפילו מישהו שיבחין אם פיטר לא חזר הביתה בסוף הלילה. הוא כבר לא ילד שמנסה לג'נגל בין שני חלקים של חייו. עכשיו הוא אדם צעיר שחלק אחד בזהותו בלע כמעט לחלוטין את החלק האחר.

ההפרדה בין פיטר פארקר לבין ספיידרמן הולכת ומיטשטשת. ככל שהסרט מתקדם, עולה השאלה האם פיטר לובש מסכה כדי להפוך לספיידרמן, או שהמסכה היא הדבר היחיד שמאפשר לו להסתיר את העובדה שפיטר פארקר כבר אינו יודע מי הוא. זו בחירה מעניינת ובוגרת הרבה יותר מכל מה שנעשה עם הגרסה הזו של הדמות עד כה.

כשהאדם והעכביש מאבדים שליטה

מבלי להיכנס לספוילרים (מעבר למה שנחשף בקדימונים), הסרט פוגש את פיטר כשהוא חי לבדו ומקדיש כמעט את כל זמנו לפעילות בתור ספיידרמן. אף אחד אינו יודע מיהו, ואף אחד גם לא מחפש אותו כשהוא נעלם. היעדר העוגנים בחייו גורם לכך שהאיזון בין האדם לבין הגיבור מתחיל להתערער. הכוחות של ספיידרמן יוצאים משליטה, החושים שלו נעשים חדים ואגרסיביים יותר, וגם ההתנהגות שלו משתנה. הגבול בין האדם לעכביש, שהיה תמיד מרכיב חשוב בדמות, הופך כאן ללב הקונפליקט.

במקביל, ספיידרמן משתף פעולה עם ארגון "בקרת נזקים", אותו גוף ממשלתי שהופיע כבר בסרט הראשון ונועד במקור לטפל בהשלכות של הקרבות בין גיבורי העל. הארגון נמצא תחת מתקפות מתוכננות מצד יריב שאיש אינו מצליח לזהות, וספיידרמן מנסה לסייע להם לחשוף מי עומד מאחוריהן.

השאלה, כיצד העלילה הזאת קשורה לאובדן השליטה בכוחותיו של פיטר, ומה הקשר בינה לבין ההתפרקות הנפשית והזהותית שהוא עובר. התשובה מורכבת, אולי אפילו מורכבת מעט יותר מכפי שהסרט מסוגל להכיל, אבל הדרך אליה כוללת כמה מהרגעים הטובים ביותר שקיבלנו בסרט ספיידרמן עד היום.

בחזרה אל הרחוב

אחת ההחלטות הטובות ביותר של הסרט היא להחזיר את ספיידרמן אל המקום שבו הוא תמיד עובד בצורה הטובה ביותר, הרחובות של ניו יורק. בשנים האחרונות ספיידרמן נשלח לחלל, נלחם לצד הנוקמים, התמודד מול תאנוס, קפץ בין יקומים ופגש גרסאות חלופיות של עצמו. כל זה היה מרשים, מרגש ולעיתים אפילו נהדר, אבל בשלב מסוים היה קשה לזכור שמדובר בגיבור שנולד כדי לעזור לאנשים הפשוטים ברחוב.

ספיידרמן אינו תור. הוא אינו אל שמגיע מממלכה קסומה ואינו קפטן מארוול שחוצה גלקסיות. הוא הילד מהשכונה שמחזיר לאישה מבוגרת את התיק שנגנב ממנה, מונע שוד במכולת ועוצר כדי לתת הוראות לתיירים, בדרך כלל בזמן שהוא כבר מאחר למקום אחר. הסרט החדש מבין זאת.

למרות שעדיין יש כאן כוחות על, קרבות גדולים ואיומים שמסוגלים לגרום נזק משמעותי, נקודת המבט נשארת קרובה לרחוב. הקרבות מתרחשים בין בניינים, בסמטאות, על גגות ובתוך מרחבים עירוניים צפופים. ההשלכות אינן נמדדות במספר היקומים שעומדים להיעלם, אלא באנשים שעלולים להיפגע. לא במקרה צורף לסרט הפאנישר.

פרנק קאסל הוא אולי דמות האנטי גיבור המקורקעת ביותר ביקום של מארוול. אין לו שריון שנבנה בידי טכנולוגיה חייזרית, אין לו פטיש קסום ואין לו יכולת לפתוח שערים בין ממדים. יש לו עבר טראומטי, ארסנל גדול מדי ועמדה מוסרית שאפשר לסכם בערך במילים: האדם הזה פגע בחפים מפשע ולכן הוא לא צריך להמשיך לנשום. הפער בין ספיידרמן לפאנישר הוא עצום. פיטר מאמין שכל אדם ראוי להזדמנות נוספת. פרנק מאמין שהזדמנות נוספת היא פשוט דרך מנומסת לאפשר לפושע לפגוע במישהו שוב. אחד מהם מנסה להציל את כולם. השני מחליט מי כבר אינו ראוי להצלה. דווקא משום שההבדל ביניהם כל כך גדול, החיבור עובד בצורה יוצאת מן הכלל.

העכביש והמעניש

הכימיה בין טום הולנד לג'ון ברנת'ל היא אחד הדברים הטובים ביותר בסרט. כל סצנה משותפת שלהם מייצרת מתח, הומור ואיום אמיתי, גם כאשר אף אחד מהם אינו נלחם. ברנת'ל חוזר אל דמותו של פרנק קאסל כאילו מעולם לא עזב אותה. הוא מביא איתו את אותה נוכחות מאיימת, את הכעס הכבוש ואת התחושה שהדמות נמצאת תמיד שנייה אחת לפני התפרצות. הפאנישר שלו אינו עוד גיבור אורח שמגיע כדי לקבל מחיאות כפיים מהמעריצים. הוא משמש כמראה אפלה לפיטר.

פרנק רואה מולו אדם שאיבד את כל מי שאהב, בדיוק כמוהו. מבחינתו, ההבדל ביניהם אינו מה שקרה להם אלא מה שהם בחרו לעשות עם הכאב. פיטר הפך את האובדן למניע להציל אנשים. פרנק הפך אותו לאישור להרוג אותם. הסרט אינו מנסה להעמיד פנים שהשניים יכולים להפוך לחברים הכי טובים ולצאת יחד לאכול שווארמה אחרי הקרב. הקשר ביניהם בנוי על חוסר אמון, על מחלוקת מוסרית ועל הכרה מסוימת בכך שכל אחד מהם מבין את האחר טוב יותר מכפי שהיה רוצה להודות.

הולנד וברנת'ל משתפים פעולה גם ב"האודיסיאה" של כריסטופר נולאן, כך שמי שמעוניין לראות אותם ביחד שוב יכול פשוט לעבור לאולם האיימקס הסמוך, בתקווה שנותר שם כיסא פנוי שאינו בשורה הראשונה ומצריך טיפול אצל אורתופד לאחר ההקרנה. כאן, בתוך העולם של ספיידרמן, הכימיה ביניהם שוברת שיאים. כל רגע שלהם יחד הוא לא פחות ממעולה.

טום הולנד סוף סוף הופך לפיטר פארקר

אני מודה שלאורך השנים הערכתי את טום הולנד בתפקיד, אבל לא תמיד הייתי משוכנע שהוא מגלם את פיטר פארקר המלא. הוא היה ספיידרמן מצוין, אתלטי, מצחיק, נלהב ומלא קסם, אבל במקרים רבים הרגיש יותר כמו בן חסותו של איירון מן מאשר כמו הדמות שהכרנו מהקומיקס. הסרט החדש משנה את זה. לראשונה, הולנד משכנע אותי לחלוטין בתור פיטר פארקר.

ניתן להרגיש שגם השחקן וגם הדמות התבגרו. הולנד כבר אינו אותו נער שנכנס ליקום של מארוול לפני עשור (כן, כן, רבותי) ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (2016). הפנים שלו בוגרות יותר, שפת הגוף שלו כבדה יותר וההומור שלו אינו מגיע רק ממבוכה ילדותית. הוא מגלם אדם צעיר שנאלץ לשאת משקל רגשי עצום מבלי שאיש סביבו יודע בכלל שהוא סוחב אותו.

פיטר אפילו אומר בשלב מסוים שהוא כבר לא תלמיד תיכון, קריצה ברורה לצופים שעדיין מצפים לראות אותו רץ במסדרונות בית הספר עם תיק על הגב. ועדיין, מתחת לבגרות הזו אפשר להרגיש את חוסר הביטחון ואת הפגיעות. הולנד אינו מנסה להפוך את פיטר לגיבור קשוח וחסר רגשות. להפך. הוא מראה לנו שהחזות הבוגרת היא עוד שכבת הגנה, כמעט מסכה נוספת. ככל שפיטר מנסה לשכנע את עצמו שאינו זקוק לאף אחד, כך הסרט מבהיר עד כמה הוא נואש לקשר אנושי.

אמ. ג'יי והאדם שאינה זוכרת

גם זנדאיה מקבלת כאן הזדמנות לעשות משהו מורכב יותר עם אמ. ג'יי. מערכת היחסים בין פיטר לבינה נמצאת במקום כמעט בלתי אפשרי. הוא מכיר אותה, זוכר את כל מה שעברו יחד ויודע שאהבו זה את זו. מבחינתה, הוא אדם זר.

הסרט נמנע, לפחות ברובו, מהדרך הקלה. אמ. ג'יי אינה נזכרת לפתע בכול בגלל מבט רומנטי או נשיקה קסומה, כאילו מדובר באגדה של דיסני שבה אהבת אמת מתקנת גם כשפים בין ממדיים. הקשר ביניהם נבנה דרך תחושות קטנות, מבטים ורגעים שבהם היא מרגישה שיש משהו מוכר באדם שמולה, גם אם אינה יודעת להסביר מה.

הכימיה בין הולנד לזנדאיה, שקיימת גם מחוץ למסך, מועברת היטב אל הדמויות. ניתן ממש להרגיש שהם מתבגרים מולנו לאורך השנים, לא רק כשחקנים אלא גם כבני אדם שהמערכת ביניהם השתנתה. הרגעים המשותפים שלהם אינם רבים כפי שחלק מהצופים אולי יקוו, אבל הם טעונים ברגש. לעיתים הם עובדים דווקא בזכות מה שלא נאמר.

פיטר יודע שהוא יכול לנסות להחזיר אותה לחייו, אבל הוא גם יודע מדוע ביקש מלכתחילה שכולם ישכחו אותו. האהבה שלו אליה מתנגשת ברצון להגן עליה, והפעם אין קוסם עם גלימה שאפשר להאשים בתוצאה.

לראות את העולם דרך עיניו של ספיידרמן

מעל לכל אלו ניצבת עבודת הצילום של בראט פאולק, שהיא פשוט יוצאת מן הכלל. יש בסרט שוטים שמסוגלים לגרום גם לאנשים שאינם סובלים מפחד גבהים להיאחז בכיסא ולשקול מחדש את מערכת היחסים שלהם עם כוח הכבידה. ואנחנו אפילו לא צפינו באיימקס. קטעים שלמים מוצגים כמעט דרך עיניו של ספיידרמן. המצלמה נעה יחד איתו בין הבניינים, צוללת מגגות, מסתובבת באוויר ונמשכת קדימה עם הקורים. לא רק רואים את ספיידרמן מתנדנד מעל ניו יורק, אלא מרגישים את התנופה, את המהירות ואת הרגע הקצר שבו הוא משחרר את הקור ונמצא בנפילה חופשית לפני שהוא יורה את הבא.

סרטים קודמים ניסו להעביר את החוויה הזו, אבל כאן היא מגיעה לרמה אחרת. העיר עצמה הופכת למגרש משחקים תלת ממדי, וכל בניין, גשר או חלון משמשים חלק מהכוריאוגרפיה. קטעי האקשן, שעליהם אחראים פאנג ז'אנג והצוות של ג'קי צ'אן, אינם מבוססים רק על פיצוצים ועל דמויות שעפות באוויר. יש בהם יצירתיות פיזית, שימוש במרחב וקצב שמאפשר להבין מה מתרחש בתוך הקרב.

ספיידרמן נלחם כפי שספיידרמן אמור להילחם. הוא משתמש בקורים, בזריזות, בסביבה וביכולת לחשוב תוך כדי תנועה. הפאנישר, מנגד, נלחם כמו אדם שהפתרון שלו לכל דלת נעולה הוא לבדוק אם יש לו מספיק תחמושת כדי להסיר את הקיר שמסביבה. ההבדל בין סגנונות הלחימה שלהם אינו רק מרשים מבחינה ויזואלית. הוא משקף את תפיסות העולם שלהם.

כשהעכביש פוגש את The Other

המאבק בין האדם לבין העכביש שבתוכו מזכיר כמובן את הסיפור The Other, שבו כוחותיו של פיטר עברו שינוי משמעותי והוא נאלץ להתמודד עם השאלה האם מקורם מדעי בלבד או שיש בהם גם ממד עמוק וקדום יותר. הסרט לוקח אלמנטים מהסיפור הזה, בעיקר את אובדן השליטה ואת התחושה שמשהו אחר מתעורר בתוך פיטר, אבל אינו מתעמק בהם כפי שהיה יכול.

יש כאן רעיון מרתק. מה קורה כאשר הכוחות של פיטר אינם רק כלי שהוא מפעיל, אלא חלק חי ובעל רצון בתוך גופו? האם ספיידרמן הוא זהות שפיטר יצר, או משהו שהיה בתוכו מאז הנשיכה ורק חיכה להזדמנות להשתלט?

לצערי, הסרט מעלה את השאלות האלו אך אינו מעניק להן מספיק זמן. הרעיון עובד היטב ברגעים מסוימים, במיוחד כאשר פיטר מגיב בצורה אגרסיבית או אינסטינקטיבית יותר מכפי שאנו רגילים לראות, אבל הוא נבלע בתוך העומס העלילתי. וזו למעשה הבעיה הגדולה ביותר של הסרט.

הרבה דברים טובים, קצת פחות סרט אחד שלם

"ספיידרמן: יום חדש" מלא בדברים שעובדים נהדר. המסע הרגשי של פיטר עובד. הקשר עם אמ. ג'יי עובד. הפאנישר עובד. האקשן עובד. הצילום עובד. אובדן השליטה בכוחות עובד. התעלומה סביב המתקפות על בקרת נזקים עובדת. ה-"רע" בסרט... די עובד בסה"כ.

כל אחד מהחלקים האלו מוצלח בפני עצמו. אבל החיבור ביניהם למשהו קוהרנטי הוא רק כמעט. סרט מנסה לספר יותר מדי סיפורים במקביל, ולכן אף אחד מהם אינו מקבל את מלוא המקום הראוי לו. הקונפליקט הפנימי של פיטר יכול היה להחזיק סרט שלם. מערכת היחסים שלו עם אמ. ג'יי יכולה הייתה להיות המרכז הרגשי של סרט אחר. החיבור עם הפאנישר והדיון המוסרי ביניהם היו יכולים לספק עלילה מצוינת בפני עצמם.

אבל מארוול, כמו אדם שנכנס למסעדה רעב מדי, החליטה להזמין הכול ואז הופתעה לגלות שאין מקום על השולחן. התוצאה אינה גרועה, רחוק מכך. רוב הזמן היא אפילו נהדרת. אבל ניתן להרגיש שהסרט נמשך לכמה כיוונים שונים ושלא תמיד התקבלה החלטה ברורה לגבי הסיפור המרכזי שלו.

ועכשיו נתחבר שוב לנוקמים

הבעיה מתחדדת כאשר הסרט מתחיל להניח חלקים לקראת סרט הנוקמים הבא. ניתן להרגיש שבמארוול רצו ש"יום חדש" יהיה גם סיפור אישי ומקורקע וגם נקודת חיבור חשובה לאירוע הגדול שמגיע בדצמבר. אלו שתי מטרות שאינן בהכרח סותרות, אבל כאן הן מושכות את הסרט לכיוונים מנוגדים.

מצד אחד, הסרט מנסה להחזיר את ספיידרמן לרחובות ולהתמקד באדם הבודד שמתחת למסכה. מצד שני, היקום הקולנועי שוב דופק בדלת ומזכיר לנו שיש לוח יציאות, סרטי המשך ותכניות עסקיות שצריכות לקבל כמה דקות מסך. בכמה רגעים הסרט מפסיק להיות סיפור על פיטר פארקר והופך לקדימון יקר מאוד לסרט הבא.

זה אינו הורס את הסרט, אבל פוגע במיקוד שלו. אחרי שכבר הצליחו לנתק את פיטר מהחיבורים הקוסמיים ולהחזיר אותו לסיפור קטן ואישי יותר, חבל לראות את מארוול מושכת אותו שוב אל לוח השרטוטים של היקום הגדול. למשל השילוב של הענק הירוק בעלילה היה מיותר לחלוטין וניתן היה לוותר עליו בקלות רבה.

יום חדש, אותה אומללות ישנה

שם הסרט לקוח כמובן מתקופת Brand New Day בקומיקס, שהגיעה לאחר אירועי One More Day, אחד הסיפורים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות ספיידרמן. באותו סיפור, פיטר מבקש להציל את חייה של דודה מיי וחותם על עסקה עם מפיסטו. בתמורה, הנישואים שלו למרי ג'יין וכל החיים המשותפים שלהם נמחקים כאילו מעולם לא התקיימו. פיטר חוזר להיות רווק, בודד ואומלל.

מבחינת מארוול, זו הייתה דרך להחזיר את הדמות למצב המוכר שלה. מבחינת מעריצים רבים, זו הייתה הוכחה לכך שהחברה אינה מסוגלת לאפשר לפיטר להתבגר ולהתקדם. בכל פעם שהוא בונה חיים, מוצא אהבה או מגיע למידה כלשהי של יציבות, יד נעלמה מגיעה ומחזירה אותו למשבצת הלוזר הנצחי.

הסרט החדש משתמש ברעיון דומה, אבל עושה איתו משהו רגשי ואפקטיבי יותר. גם כאן חייו של פיטר נמחקו והוא איבד את האישה שהוא אוהב, אבל הפעם זו תוצאה של בחירה שהוא עצמו עשה כדי להגן על אחרים. הוא אינו קורבן של החלטת מערכת שנועדה לאפס את רצף הקומיקס. הוא אדם שנאלץ לחיות עם המחיר של מעשה הרואי. זה הבדל משמעותי, וטום הולנד מוכר אותו היטב.

ארוך מדי, גם לספיידרמן

עכשיו בואו נדבר על האורך של הסרט שנמשך כשעתיים וחצי, ולאחר מכן צריך כמובן להישאר לסצנה (אחת בלבד) שאחרי הכתוביות, כי מארוול אימנה אותנו במשך שנים לשבת באולם ולבהות בשמותיהם של אלפי אנשי אפקטים בתקווה שמישהו יופיע לעשרים שניות ויגרום לאינטרנט להתפרק.

שעתיים וחצי אינן בהכרח בעיה. סרט ארוך יכול לעבור במהירות כאשר הסיפור מהודק והקצב נכון. שלוש שעות אצל כריסטופר נולאן יכולות להיעלם בלי שנרגיש. כאן, לעומת זאת, האורך מורגש. שתי המערכות הראשונות עובדות היטב, אבל במערכה השלישית מתחילה עייפות מסוימת. יש תחושה שהסרט כבר הגיע לנקודת הסיום הרגשית שלו, אבל עדיין נותרו כמה קצוות עלילתיים, חיבור לסרט הבא ועוד קרב שצריך להשלים.

הסרט אינו משעמם, אבל הוא בהחלט נמרח. עריכה מעט אגרסיבית יותר הייתה יכולה להפוך אותו לסרט טוב משמעותית.

ספיידרמן הטוב ביותר של הולנד

למרות הבעיות, מדובר בעיניי בסרט שטוב בכמה מונים מרוב הסרטים שבהם הופיעה הגרסה הזו של הדמות. זה הישג לא קטן בהתחשב בכך שטום הולנד כבר לבש את החליפה במספר מכובד מאוד של סרטים, וחלקם היו אירועים קולנועיים עצומים.

דווקא עכשיו, כשהוציאו ממנו את טוני סטארק, את הנוקמים, את הטכנולוגיה המתקדמת ואת הצורך להציל את כל הקיום, הוא סוף סוף הפך לפיטר פארקר. לא תלמיד שמנסה להרשים את הגיבורים הגדולים. לא ילד שקיבל חליפה מאיש עשיר. לא עוד דמות בתוך אנסמבל ענק. פיטר פארקר. בודד, עייף, חסר כסף, מלא אשמה ועדיין אינו מסוגל להתעלם מאדם שזקוק לעזרה.

זהו הייצוג הטוב ביותר שקיבלנו עד היום על המסך למתח שבין פיטר פארקר לספיידרמן. הסרט מבין שהטרגדיה של הדמות אינה בכך שהוא ננשך בידי עכביש, אלא בכך שהוא לעולם אינו מסוגל להפסיק לעזור לאחרים, גם כשהמחיר הוא החיים שלו עצמו. טום הולנד שכנע אותי בפעם הראשונה לחלוטין בתור הדמות.

הסרט סביבו בוגר יותר, איכותי יותר ומרשים יותר מבחינה קולנועית מהטרילוגיה הקודמת. הוא אינו מהודק מספיק, עמוס מדי וארוך יותר מכפי שהוא צריך להיות, אבל כאשר הוא עובד, הוא מספק כמה מהרגעים הטובים ביותר שקיבלנו מספיידרמן בקולנוע.

"ספיידרמן: יום חדש" אינו סרט מושלם. אבל הוא בהחלט יום חדש עבור פיטר פארקר. גם אם, כרגיל, מדובר ביום די מחורבן מבחינתו.

ציון: 4 מתוך 5

"הצילו" ( או "Send Help" במקור) הוא מהסרטים האלה שאתה יודע מה תקבל עוד לפני שהאורות באולם כבים. בדרך כלל זה נאמר לרעה, אבל כשמדובר בסם ריימי, זו חתיכת מחמאה
ריימי הוא מסוג הבמאים שאתה לא צריך לראות את שמם בכותרות הפתיחה כדי לזהות אותם: מספיק זום אגרסיבי אחד לעיניים, איזה ג’אמפ סקייר שמגיע חצי שנייה לפני שאתה מוכן אליו או הרגע הזה שבו האימה הופכת לכל כך גרוטסקית שהיא כבר מצחיקה. סם ריימי כאן, והוא לא מתנצל.

סגנון הבימוי המוקצן שלו התחבב עלי כמעט מיד, אותו מפגש ראשון עם קלטת וידאו מחו"ל של "Evil Dead 2" בתיכון - ההומור הביזארי, האלימות המוגזמת והתחושה שאיזה סטודנט לקולנוע מאחורי המצלמה נהנה מכל שנייה עם החברים הטובים שלו -זה משהו שקנה אותי אז וקונה אותי גם היום.
אם יש משהו שריימי יודע לעשות, זה אימה קומית גרוטסקית. הוא כמעט המציא את הז'אנר עם "Evil Dead" , שכלל את המתכון את זה ב‑"Evil Dead 2", המשיך לשחק עם המינונים ב‑"Darkman", וגם כשהוא הפך לבמאי "מיינסטרים" ועבר לביים בז'אנר גיבורי העל, המוטיב הזה מעולם לא באמת נעלם.
ריימי קצת להטט עם האימה בטרילוגיית"ספיידרמן", ואז העלה את הרף ב"דוקטור סטריינג’ ומימדי הטירוף", שם הוא קיבל שוב רישיון להשתולל (כן, בתוצאה מעורבת) .

כשראיתי את הטריילר של "הצילו", הרגשתי את זה מיד. זה נראה בול הסרט בשבילי. סרט שמבין את הז’אנר, אבל גם מבין את עצמו. סרט שלא מנסה להיות “אימה יוקרתית” או אלגוריה כבדה על טראומה קולקטיבית, אלא פשוט רוצה להפחיד, להצחיק ולשחק עם הציפיות שלך.

העלילה, בלי צורך מיותר בספוילרים, מציבה שתי דמויות במצב הישרדות קיצוני ומבודד. דמותה שלרייצ’ל מקאדמס ("דוקטור סטריינג'") ודמותו של דילן אובריאן ("אהבה ומפלצות") נאלצות להתמודד לא רק עם תנאים פיזיים בלתי אפשריים, אלא גם אחת עם השנייה. מה שמתחיל כמאבק הישרדותי בסיסי, מתפתח בהדרגה למאבק פסיכולוגי טעון, שבו שאלות של אמון, אשמה ושליטה עולות על פני השטח. זה בסיס עלילתי פשוט יחסית, אבל כזה שמאפשר לריימי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב -למתוח את החבל בין אימה לקומדיה עד שהוא כמעט נקרע.
אני חושב שהפיץ' של הסרט היה פשוט - "יש לי רעיון! מה דעתכם על סרט שהוא שילוב בין להתחיל מחדש ביחד עם מיזרי?!"

הגדולה של הסרט היא הדיסוננס. רגע אחד אתה בתוך סצנת גור (Gore) מוקצנת שנראית כמו קריקטורה אלימה, וברגע הבא – עצירה חדה לרגע רגשי מפתיע, וזה קורה בעיקר דרך מקאדמס המדהימה, שמצליחה להכניס לסרט לב אמיתי. זה לא רק עוד תירוץ לצרחות ודם; יש כאן ניסיון כן לגרום לך להרגיש משהו כלפי הדמויות (המאוד פגומות), וגם אם לא כל רגע עובד במאה אחוז, עצם הניסיון ראוי להערכה.

הכימיה בין מקאדמס לאובריאן היא אחת מנקודות החוזק הברורות של הסרט: שניהם מוכיחים שאפשר לשלב משחק דרמטי אמיתי עם תזמון קומי מדויק. מקאדמס מביאה איתה עומק רגשי ורצינות שמאזנים את הטירוף, בעוד אובריאן יודע מתי להיות פגיע ומתי להיות מצחיק, בלי לגלוש לפארודיה עצמית. השילוב ביניהם מחזיק את הסרט גם ברגעים שבהם העלילה עצמה קצת נמתחת.

כפי שציינתי קודם, ריימי לא מנסה להסתיר את הטריקים והשטיקים המוכרים שלו, אלא להפך: הוא מנופף בהם מולך בגאווה, ומזמין אותך ליהנות מהמסיבה הפרועה שלו.
יש בזה משהו מאוד משחרר בעידן שבו הרבה סרטי אימה מנסיםלהעביר אג'נדה או להיות “חשובים” ויותר ממה שהם באמת (ראו סרט מסוים עם המון מועמדויות לאוסקר השנה)

טכנית, הסרט הזה הוא תענוג לחובבי קולנוע: ביל פופ, הצלם המיתולוגי של "המטריקס", הופך את הג'ונגל הפסטורלי למקום הכי קלסטרופובי שראיתם לאחרונה. ומה לגבי הפסקול? דני אלפמן מפתיע כאן לטובה. במקום המניירות המוכרות שלו, הוא מספק פסקול נקי שמשרת את המתח והאווירה בלי להשתלט על המסך.

אחד הדברים היותר מפתיעים ב"הצילו" הוא התסריט: על הנייר, מארק סוויפט ודמיאן שאנון הם לא בדיוק שמות שמעוררים ביטחון. הסרטים שהם חתומים עליהם עד עכשיו היו, במקרה הטוב, בינוניים, ובמקרה הרע – פשוט גרועים. לכן קשה שלא לתהות מאיפה הגיעה ההברקה הזו. התסריט של "הצילו" חכם, מודע לעצמו, ובעיקר יודע מתי לעצור. הוא לא מנסה להסביר יותר מדי, לא נופל לאקספוזיציה מיותרת או מטיף לאג'נדות מיותרות ופשוט נותן לבימוי ולשחקנים לעשות את שלהם.
בעידן קולנועי שמוצף בהמשכים, חידושים, ריבוטים ומותגי-על שמוצצים כל טיפת רעננות מהקהל, "הצילו "מרגיש כמו משהו אחר: לא סרט מושלם, לא יצירת מופת שתשנה את הז’אנר, אבל כן סרט מרענן, מקורי במידה הנכונה, ובעיקר כזה שמזכיר למה התאהבנו מלכתחילה בסרטי אימה עם אישיות.

החיסרון היחיד, ואי אפשר שלא להזכיר אותו, הוא היעדרו של האיש והלסת ברוס קמפבל. ריימי בלי קמפבל זה קצת מוזר, אבל רק חדי העין יגלו כי ריימי אכן הכניס אותו לסרט לשבריר שניה, אבל ממש חבל שהוא לא קיבל כמה שורות דיאלוג.
את מכונית האולדסמוביל החבוטה של ריימי שגם תמיד דופקת הופעת אורח כנראה פספסתי, אבל אני מניח שגם היא שם.

בשורה התחתונה, "הצילו" הוא סרט שעובד בדיוק בגלל שהוא לא מתנצל על מי שהוא. הוא מצחיק, הוא מגעיל, הוא לפעמים מרגש, ובעיקר – הוא עושה כיף. בעולם שבו הקולנוע הז’אנרי לפעמים שוכח להיות כיף, זה לא מעט.

"הטורף: שטח פראי" ("Predator: Badlands") הוא הסרט החדש במותג אשר מחזיר את דמותו של "הטורף" למסך הגדול אחרי 7 שנים, עם טוויסט עלילתי שמעריצי הדמות מחכים לה כבר 30 שנה.

לא זוכר בדיוק באיזה גיל, אבל בהחלט מדובר בגיל חד ספרתי, ישבתי בסלון של סבתא שלי והדלקתי ערוץ 4 (אז ערוץ הסרטים) ונתקלתי בסרט עם ארנולד שוורצנגר מתרוצץ בג'ונגל. כילד מעריץ "פאוור ריינג'רס", היה נראה לי שמי שרודף אחרי ארני וחבריו הוא כמו פאוור ריינג'ר עם מסכה מגניבה ונשקים מגניבים.
"אני חושב שאני אוהב את זה" מלמלתי לעצמי, והשמחה התעצמה כשאותו חייזר רצחני הסיר את המסכה ונחשפתי לראשונה לדמותו של "הטורף".
האובססיה הייתה כמעט מיידית. ברגע שהאינטרנט התחיל להתרחב חיפשתי כל מה שיכולתי על הדמות של הטורף, ונתקלתי בהמון "תוכן מעריצים". מסיפורים קצרים בידיוניים, איורי קומיקס, משחקי מחשב ועוד - הבנתי שלא רק אני חוויתי אימפקט מהדמות המוזרה הזו, אלא שקהילה שלמה הפכה אותו לדמות כמעט מיתולוגית.

עברו כמעט 4 עשורים מאז אותו הסרט מ-1987, שהצמיח שני המשכים ישירים, שני קרוס אוברים עם מותג "הנוסע השמיני" ומעין המשך רוחני ב2018. אף אחד מאלו לא הצליח לשבות את לב הקהל או המבקרים.
ופתאום ב-2022 הגיע הבמאי דן טרכטנברג ("דרך קלוברפילד 10") והפך את כל המותג על הראש עם "טרף", סוג של סיפור מקור עבור הטורף (בשבירה מוחלטת של הקאנון של "הנוסע השמיני נגד הטורף"). "טרף" הציג את מפלצת הסלאשר בתור איום של ממש בניגוד לחצי בדיחה שהוא היה בסרטי המקור, לצד משחק מצויין ודיוק האווירה של הסרט ,"טרף" הפך בקלות לאחד הסרטים הכי נצפים בדיסני פלוס באותה תקופה. אבל טרכטנברג הבטיח עוד, וביוני האחרון הביא לנו את "הרוצח של הרוצחים". סרט אנימציה חצי אנתולוגי הסובב סביב מפגשים שונים עם היאוצ'ה (השם של גזע הטורפים) במהלך ההיסטוריה האנושית. מדובר בפעם הראשונה שבה יוצר כלשהוא בכלל מכנה אותם בשמם ולא פשוט "הטורף" או "הטורפים".בנוסף, הסרט מרחיב על התרבות, המנהגים, השפה של היאוצ'ה- בקיצור, כל מה שעד עכשיו פותח רק במימד המעריצים של הדמות.

"הטורף-שטח פראי" הוא ההמשך של אותו חזון טרכטנברגי שהתחיל עם "טרף". הפעם הטוויסט מדליק במיוחד, מאחר וגיבור הסרט הוא הטורף בעצמו - המפלצת הפכה לגיבור. השחקן (ואני מקווה שאני לא שוחט את השם) דמיטריוס שוסטר קולומטנגי מגלם את דק, יאוצ'ה צעיר ולא "מפותח" שטרם יצא למסע הצייד הראשון שלו. אחיו של דק מתעקש ללמד אותו את דרכי הצייד בשעה שאביו לא מוכן לסבול חולשה בשבט, וגוזר עליו מוות. דק מצליח להמלט מהמוות, אל כוכב מסוכן ביותר כשלפניו המטרה לצוד את הטרף המסוכן ביותר וכך יוכל להוכיח עצמו ראוי להיות "בן יאוצ'ה". על אותו כוכב הוא פוגש את ת'יאה (אל פאנינג), אדם סינטטי תוצרת "ווילנד-יוטאני" (חברת הסינתטים ממותג "הנוסע השמיני") והשניים מפתחים יחסי חברות מוזרים אך יעילים בדרך למטרה המשותפת שלהם. וכמו שקולמנטגי משחק גם גיבור וגם נבל, גם פנינג משחקת את ת'יאה הגיבורה, ואת "אחותה" טסה, הסינטטית הלוחמנית והאלימה.

עכשיו אם יש משהו אחד שעלול לעצבן את הקהל זה העובדה שהטורף לא רק מדבר, אלא שנתנו לו גם אישיות. יש מי שיגידו "איכס, רגשות? למפלצת רצחנית?" ואני אענה להם, כן כן ואלף פעמים כן.
מהרגע הראשון שהבנתי שהטורף הוא לא מפלצת אחת ודי אלא גזע חייזרי שלם, תבוני, עם מנהגים ותרבות (של צייד והרג אבל עדיין) כל מה שרציתי זה לראות את העולם שלהם, את היחסים בינהם, ההיררכיה המשפחתית, שוני באופי בין פרט לפרט. דק, אחיו הגדול קוואי ואפילו האבא כל איחד מהם הוא יאוצ'ה עם אופי, רגש ובשר. נוסיף לזה שבניגוד לסרטים קודמים הסרט מתרחש בעתיד הרחוק, כלומר יש כאן שאלות שצריך לענות עליהן: מה קרה בנתיים עם יחסי יאוצ'ה \בני האדם? איך האנושות מתייחסת בעתיד לגזע שכל קיץ מגיע לכדור הארץ כדי למוד בני אנוש?
כל אלו הם רק חלקיק קטן ממה שההתנהגות של דק על המסך מספקת למכור עלילות שכמוני. נכון, פנינג מרגישה קצת לא קשורה לעלילה ואולי אפשר היה לוותר עליה, אבל היא מספק לצופה חיבור אנושי שיאפשר לו לא להירדם כל פעם שהדמות הראשית מדבר בשפה החייזרית שלה (שאני הולך בבית ומדקלם חופשי מהיום)/

בנוסף הסרט מכיל קטעי אקשן מהנים בצורה בלתי רגילה - הכוכב בו דק נימצא מלא ביצורים רצחניים ואפילו הדשא מנסה להרוג אותך.
הרגשתי שאני צופה ב"צייד הקרוקודילים" רק בחלל.
פס הקול שמאוד מזכיר את המוזיקה של ההרכב המונגולי "ההאו" שואב אותך לתוך העולם של היאוצ'ה מהרגע הראשון עד לרגע שהקרדיטים נגמרים, והויזואליות של הסרט משאירה אותך דרוך בכל פיפס.
הטורף הוא כבר לא סתם פרצוף עכבישי רובוטי, יש לו הבאות פנים, הוא מעביר כעס, כאב, עצב, צחוק. ובתקופה שבה שחקנים בשר ודם עולים לי על העצבים, זה נחמד שדמות בדיונית יכולה להעביר כל כך הרבה רגש.

טרכטנברג כמו טרכטנברג, כנראה עוד לא סיים עם המותג הזה והוא רק מגביר הילוך. סוף הסרט לא רק משאיר טעם של עוד הוא גם אומר לך "אתה רוצה את זה מטוגן? אפוי? גלידה מלמעלה?" ואני כבר עומד עם פה פתוח.

4/5

"ברברי" של הבמאי\תסריטאי\שחקן ז'ק קרגר, היה סרט אימה מרענן, ששינה כיוון מספר פעמים במהלך התסריט והשאיר אותי במתח עד הסיום. "ברברי" היה רחוק מאוד מהשטיקים הרגילים של סרטי האימה האמריקאים השבלוניים להחריד ולכן הותיר אותי מסוקרן לדברים שקרגר יספק בהמשך.
חלפו 3 שנים לערך והנה ב-2025 קרגר חתום כמפיק על "חברה מושלמת" (שגם הוא הצליח להיות מותחן קטן אך מספק) וגם על "שעת הנעלמים" (במקור Weapons) שמגיע למסכים ממש עתה, מלווה בהרבה מאוד ביקורות חיוביות מוקדמות.
האם קרגר עומד בציפיות ובלחץ של סרט הבכורה שלו?

ובכן, הדרך להתייחס ל"שעת הנעלמים" הוא כמעין אגדת ילדים מודרנית, גרסה עכשווית לאגדות האחים גרים, אשר במקום להתרחש ביער השחור בימי הביניים מתרחשת ב- American suburbia.
קרגר לא מסתיר זאת משום שהמאפיין המסגיר ביותר לכך שזו "אגדה" נמצא כבר בפתיחת הסרט, כאשר קול של ילד מקריין לנו בעצם את האקפסוזיציה:
בלילה אחד נעלמים בעיירה מנומנמת כל הילדים של כיתה שלמה, כולם מלבד אחד. לאן הם נעלמו? אף אחד לא יודע.

המשך הסרט הוא בעצם שילוב אלמנטים מ"עמי ותמי", "החלילן מהמלין" עם נרטיב "ראשומון" של קורוסאווה - העלילה מסופרת מתוך מספר נקודות מבט, וחוזרת קדימה ואחורה בזמן כדי לחשוף לנו הצופים את המסתורין שאופף את ההעלמות.
בראיון, קרגר הודה כי ההשראה שלו לתסריט היא "מגנוליה" של פול תומאס אנדרסון, תסריט שנכתב לאחר שטרוור מור, חברו ושותפו הקורב ליצירה של קרגור, נפל אל מותו בשנת 2021.

בהתאם לכך, הסרט עוסק בנושא של ההתמודדות עם כאב, אובדן ולדעתי עוד יותר מכך: הוא מדבר על אי היכולת של בני האדם להתמודד עם ארועים אשר נבצרים מבינתם בצורה רציונלית.

הגיבורה המרכזית של הסרט היא ג'סטין (ג'וליה גארנר, אשר ממש עכשיו ראינו אותה כגולשת הכסופה ב"ארבעת המופלאים") המורה שבכיתה שלה נעלמו כל התלמידים, שנאלצת להתמודד עם המאורע הטראומטי וגם עם הסביבה שמאשימה אותה במה שקרה. בהמשך הסרט נחשף גם לארצ'ר (ג'וש ברולין, "חולית"), אב אשר בנו נעלם והוא לא מוכן לוותר על הניסיון למצוא אותו גם כאשר נראה שרשויות החוק מיצו כל קצה חוט אפשרי.
קווי העלילה שלהם יפגשו לבסוף, אבל לא לפני שיוצגו בפנינו גם השוטר פול (אלדן ארנרייך, "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים") שמנהל רומן מחוץ לנישואין עם ג'סטין, אנדרו (בנדיקט וונג ,"דוקטור סטריינג'") מנהל בית הספר שמנסה להתמודד גם הוא עם צרכי הקהילה הפגועה, וגם את ג'יימס (אוסטין אברהמס, "אופוריה"), נרקומן הומלס שמחפש את המכה הבאה שלו. כפי שרשמתי, נקודות הבמט השונות שלהם על המתרחש יחשפו לאט לאט את התמונה המלאה של האימה שהגיעה והשתכנה לה בעיר מייברוק שבפנסילבניה. כל פרט נוסף מכאן יהיה כבר ספוילר מטורף, לכן לא נעשה זאת.
שוב, חשוב לציין כי "שעת הנעלמים" הסרט הוא לגמרי slow burner , מותחן שלוקח באיטיות רבה את הזמן שלו, כאשר קרגור בונה לאט את המתח תוך כדי שהוא מעמיק את סיפורי הרקע של הדמויות השונות. הסרט לחלוטין לא יתאים לחובבי הז'אנר שמחפשים סרט אימה "סטנדרטי" עם ריגושים זולים ומיידיים.

נקודת החוזקה העיקרית של הסרט הי השחקנים ובראשם גארנר וברולין שמציגים משחק מדהים ועוצמתי במיוחד, שהופך את "שעת הנעלמים" לעוד יותר יוצא דופן בז'אנר בו הוא לכאורה לוקח חלק. הדמות של גארנר חושפת את הלב שלה שכל ניוואנס ותנועת פנים קלה בפנים שלה: ברגע אחד היא שבורה ומדוכאת, בסצינה אחרת היא מאוהבת ומסוחררת מעל לראשה.
ברולין נהדר בתפקיד האב שנשאר קשוח מבחוץ אך מרוסק מבפנים ושאר השחקנים מצטיינים כל אחד בדרכו, גם אלו עם התפקידים הקטנים יותר.
ראויה לאזכור השחקנית הוותיקה איימי מדיגן ("שדה החלומות") שעושה פה תפקיד קטן אך קריפי במיוחד, אבל באופן מפתיע הבימוי של קרגר מצליח לגרום לנו לאמפתיה כלפי הדמות המעוותת והמרושעת שלה.

יש לציין כי עיכוב בלוחות הזמנים בהפקה גרם להחלפת של כמעט כל הקאסט המקורי של הסרט שכלל במקור את פדרו פסקל ורנטה רינסבה בתפקידים הראשיים.
אני חושב שביש המזל הזה היה לטובת הסרט- חוששני שהשנה אף אחד לא יכול לראות יותר את פסקל בתפקיד כלשהו.

הופתעתי לגלות שבין שאר תפקידיו, קרגר גם על הפסקול המעולה שמלווה את הסרט לצד צמד האחים ריאן והייז הלאלדיי. המוזיקה המינימליסטית לא משתלטת על הנעשה במסך, ורק מוסיפה לאווירת המסתורין שאופפת את ההתרחשות.

חלק מהעמיתים שלי לצפיה סברו שהיה אפשר לקצץ באורכו של הסרט (שעתיים וקצת) אך אני דווקא נשאבתי אל תוך הסיוט בפרפברים שקרגר בנה בצורה מחושבת ולא הרגשתי את הזמן מתקתק.

"שעת הנעלמים" הוא מותחן אימה מאוד שונה בנוף ההוליוודי המלא בסלאשרים גנריים ומשעממים ומאתגר את הצופה עם תסריט הבנוי בצורה יחודית ונושאים מאתגרים לא פחות.

לאחר שקיבל ביקורות חיוביות בפסטיבל "סאנדאנס" בחילת השנה, סרט האימה החדש "צמודים" יוצא עכשיו להפצה עולמית בתקווה לייצר את אותו הבאז החיובי שקבל בפסטיבל. לצערי, יש ל"צמודים" בעיה מרכזית אחת, והיא עצם קיומו של סרט אימה בשם "יופי מסוכן" שהפך לשיחת השנה הקודמת.

מדוע זו בעיה? שני הסרטים שייכים לתת-סוגת "אימת הגוף" (באדי-הורור) ויותר מכך, שניהם מתרכזים במוטיב שבו שתי זהויות נפרדות מבקשות לאכלס גוף בודד. אמנם כל אחדמהסרטים מגיע לכך מתוך עיסוק בנושאים שונים, אך קשה להתעלם מהדמיון על פני השטח.
אני מניח שההצלחה (היחסית) של "יופי מסוכן" יכולה לקדם או להאפיל על סרט כמו "צמודים", אבל הרשו לי לנסות לשפוט את התוצאה הסופית בפני עצמה.

"צמודים" (במקור Together) עוסק בזוג צעיר בשם מילי (אליסון ברי, "קומיוניטי") וטים (דייב פרנקו, "האשליה") אשר מחליטים לעבור מהעיר הגדולה אל חיי הכפר לאחר שמילי מקבלת הצעת עבודה בבית הספר המקומי.
היחסים הזוגיים שהיו מתוחים עוד לפני המעבר, נקלעים למשבר נוסף כאשר טים מרגיש שהוא "ויתר" על הקריירה (הכושלת) שלו כמוזיקאי כאשר עברו לבית הכפרי.

מילי וטים רבים ללא הרף, אך גם מנסים דרכים שונות לאחות את הקרע, כאשר באחד הניסינות האלו הם יוצאים לטיול משותף ביער שמסביב לביתם.
כעכברי עיר, הם כמובן מאבדים את הדרך ומוצאים את עצמם מבלים את הלילה בתוך מערה עמוקה אליה נפלו, אשר יש בתוכה שרידי כנסיה ישנה ומעיין עמוק של מים,ממנו הם מרווים את צמאונם.https://www.youtube.com/watch?v=LEJP0N_JaUQ

מאחר ואנו במותחן אימה, ברור שדברים הולכים להשתנות אחרי לילה שכזה:
מילי וטים מגלים שהמשיכה הפיזית ביניהם, שגם היא היתה במשבר עמוק, התחדשה, אך בהחלט לא בדרך בה הם רצו - נראה כאילו הגופים שלהם נמשכים פיזית אחת לשני ומבקשים להתחבר בשלל דרכים ולא תמיד בדרך ביולוגית מקובלת.

מילי וטים יגלו שהקשר ביניהם הופך ליותר ויותר מאתגר, כאשר המשיכה הפיזית לא מיישרת קו עם המשיכה הרוחנית.
ובכן, אם זה נשמע לכם כמו תרגיל קולנועי אינטלקטואלי של חוג לקולנוע, זה אכן מרגיש כאילו לבמאי והתסריטאי מייקל שאנקס היה רצון עז להגיד אמירה ברורה ונחרצת על אהבה, זוגיות וכל מה שבין לבין, בסרטו הראשון באורך מלא.
אך למרות ש"צמודים" יחסית קצר (102 דקות) יש בו לא מעט רגעים בהם נדמה כי הוא הוא מיצה את הפוטנמציאל שלו והוא מושך את האלגוריה שלא לצורך.

אחד הדברים שהפריעו לי יתר על המידה היה השימוש ביותר מדי Jump Scares- קצת מעבר למה שאני מצפה מסרט שהוא "באדי הורור" ולא "סלאשר" פשוט.
בתת-הסוגה של "אימת הגוף" המתח נבנה לאורך זמן ובשקט, כאשר הקהל אמור להתפתל בחוסר נוחות בכיסא כאשר הוא מבין לאן הסרט לוקח אותו.
אין צורך לגשת אל הטריק הזול של ההפחדות כדי להקפיץ מהכיסא בסרט כזה, לטעמי.

ולמרות כל זאת, "צמודים" הוא סרט שלא הייתי לוקח אליו בת זוג או מישהו מתחת לגיל 18, לפחות בגלל סצינה אחת שהיתה עבור הגברים בקהל מייסרת יותר מסצנה מסוימת מתוך "משתגעים על מרי".
ברי ידועה בתור אחת שלא מתביישת בגוף שלה ולמרות שניכר שזוג השחקנים באמת אוהב אחד את השני, המחשבה שבאמת קיננה לי בראש בסיום הסרט היתה "בעוד כך וכך שנים, מה יקרה שהילדים של ברי ופרנקו יחשפו בטעות לסרט הזה?"
אבל אולי אני פשוט מקובע מדי בדרך המחשבה שלי.

בעמודה של הדברים החיוביים, לצד המשחק, אפשר לציין את ההומור הקליל (גם אם הוא שחור ועוקצני) שהסרט משופע בו, צילום סולידי ובטוח של ג'רמיין מקמיקינג ולמרות שיש בו מגרעות- עבור סרט בכורה , שאנקס עושה כאן עבודה לא רעה בכלל, שהוא מצליח ליצור איזון נכון בין האימה לדרמה האנושית, גם אם העלילה צפויה במידה רבה מתחילת הסרט ועד סופו.

בשקלול הסופי של הדברים "צמודים" הוא סרט שבהחלט הייתי ממליץ לצפות בו, הכולל שחקנים טובים ותסריט שמנסה לאתגר את הצופים ולצאת מגבולות הנוחות, גם אם הוא לא תמיד קולע במדויק.

יש סרטים שאתה מחכה להם, יש סרטים שאתה חושש מהם, ויש את "ארבעת המופלאים". סוג של חיה קולנועית שהצליחה לשלב את שני הרגשות האלו לכל אורכם של שלושה עשורים של ניסיונות, כישלונות, תקוות ושיברונות לב. והנה, אחרי שנים של התגלגלות מיוסרת בין אולפנים, גרסאות חצי אפויות, סכסוכים, ריבוטים ותחפושות מזעזעות, מארוול עושה את הבלתי ייאמן ונותנת ליקום הקולנועי שלה את הדבר שהוא הכי היה צריך, מבלי לדעת את זה: משפחה (תרגע מר טורטו)

לא סתם קוראים להם "המשפחה הראשונה של מארוול". מדובר בקבוצה שלא נולדה מתוך צורך מסחרי גרידא, אלא מתוך חדוות יצירה אמיתית של שני אייקונים ששמם סטן לי וג’ק קירבי שיצרו סיפור על מדע, מסירות, כוחות בלתי מוסברים וקשר משפחתי שעמד במבחני זמן, יקום וגלקסיות שלמות.

מה היה לנו עד היום?

סרט מחתרתי מ-1994 שנראה כמו פרויקט גמר של תלמידי שנה א' לקולנוע עם מסכת לאטקס ומעולם לא היה אמור לראות אור יום אלא רק לשמר לאולפנים את הזכויות על הדמויות. גרסה נוצצת מדי מ-2005 עם שחקנים שבמקרה הטוב הפכו אחר כך לקפטן אמריקה (היי כריס), ובמקרה הרע פשוט נשכחו מהתודעה. ואז בא ריבוט מ-2015 שהחליט שסרט על משפחה צבעונית עם לב ענק צריך להיות מותחן מדכא על ניסויים אנושיים ויוהרה מדעית. כל גרסה ניסתה לעשות משהו חדש, אבל שכחה את העיקר: לא מדובר בצוות גיבורי-על, מדובר במשפחה. שזה, אגב, בדיוק מה ש-"משפחת סופר-על" עשו בהצלחה והרי הם מבוססים בדיוק על ארבעת המופלאים.

ואז הגיע מאט שאקמן

מאט שאקמן, במאי טלוויזיוני שכבר למעלה מ-20 שנה מביים פרקים בהרבה סדרות ממגוון ז'אנרים, כמו למשל "האוס", "בטי המכוערת", "משחקי הכס", "פילדלפיה זורחת" ולאחרונה אפילו פרקים בסדרת הגודזילה Monarch: Legacy of Monsters. שאקמן וגם נגע בז'אנר גיבורי העל עם בימוי פרק ב-"הבנים" ובימוי כל הסדרה (המוצלחת יש לציין) "וונדה-ויז'ן" בשביל מרוול. שאקמן הוכיח שהוא יודע לעבוד עם רגשות, זיכרון, וסיפורים שמרכיבים זהויות. הבחירה בו אולי הרימה גבה אצל מעריצי קומיקס קשוחים, אבל ברגע שאתה רואה את הסרט, אתה יודע שאתה בידיים טובות.

כבר מהשנייה הראשונה הסרט מבהיר משהו חשוב, אין כאן סיפור מקור. לא עוד בזבוז זמן יקר ערך מהסרט על המסע לחלל וחשיפה משנת די.אן.איי לקרניים קוסמיות, אותו סיפור שראינו כבר כמה פעמים לכוחותיהם של ריד, סו, ג'וני ובן. כל זה נמצא, כמובן, בפרולוג קצר ומדויק שעובר במונטאז' זריז שמזכיר קצת את ההתחלה של סרט גיבורי על נוסף שיצא בדיוק לאקרנים ושייך לאולפנים מעבר לכביש.

ומה הלאה? תאמינו או לא לשם שינוי זה פשוט עובד.

גישה רעננה ביקום מקביל

אחד הדברים המיוחדים בגישה של מארוול הפעם הוא שהסרט מתרחש כולו ביקום מקביל, מעין גרסת שנות ה-60 עתידנית, שמהווה סוג של מחווה עיצובית לאסתטיקה של מדע בדיוני קלאסי אבל בתחושה, בוייב ובפלטת הצבעים, מזכירה קצת את משפחת ג'טסטון. עם צבעים שמחים, מכוניות מעופפות, רובוטים וכל מה שדמיינו אנשים בשנות ה-60 כעתידני. הרעיון הזה לא רק מספק תירוץ ויזואלי מרענן, הוא גם מעניק לסרט את החירות להתנהל כמו יחידה עצמאית לחלוטין ביקום מתיש של חיבורים, רפרנסים ובלגן אחד גדול שמצריך מהצופה להכיר ניואנסים של 15 סרטים אחורה.

וזה לא דבר של מה בכך. אחרי אינספור סרטים ביקום של מארוול שדרשו ממך לדעת מה קרה באירוע משלים מספר 18 ולהבין רפרנס מתוך סדרה שצפית בה רק חצי-מנומנם, הנה סרט שאפשר להיכנס אליו בלי שום ידע קודם. סיפור שבמרכזו עומדים ארבעה אנשים, לא גיבורים עם זהות סודית, לא חיילים, לא אלים. אלא פשוט בני אדם שמוכרים בכל פעם ומשדרים תקווה (אני מזהה כאן תמה חוזרת לאותו סרט על גיבור על שבדיוק יצא).

והכימיה? בוערת כמו לפיד

ההימור על הקאסט השתלם בענק. פדרו פסקל אולי נמצא בכל פיקסל במסך שלכם, אבל כאן הוא מתעלה מעל הדמות הלקונית שהוא נוהג לגלם, ומביא לריד ריצ’רדס שילוב של רוך, חוכמה, וחוסר ביטחון שעושה את הדמות לאנושית יותר מאי פעם. הוא אולי לא מביא את השחצנות הקרירה של גרסת הקומיקס, אבל מחדיר לדמות את התחושה של מדען שעדיין מחפש את עצמו גם כשכל העולם קורא לו גאון.

ונסה קירבי מצליחה סוף סוף לעשות צדק לדמות של סו סטורם. לא עוד "אשתו של", לא עוד כלי עלילתי אלא מנהיגה של ממש. אינטליגנטית, רגישה, מצחיקה ובעיקר בעלת נוכחות שהופכת אותה לליבה של הקבוצה. ועם היד על הלב, היא המנוע של המשפחה, היא גם המנוע של הסרט, זהו בהחלט הסיפור שלה, והוא לא מרגיש מאולץ או חלק מתרבות ה-WOKE.

אבון מוס-בכראך בתור בן גרים הוא ליהוק מבריק. גס, עדין, שברירי, חזק, מלא חמלה וכל מה ש"הדבר" אמור להיות. ג'וזף קווין, פרצוף פחות מוכר לקהל הישראלי, להוציא אולי הדמות שגילם בעונה הרביעית של Stranger Things, אדי מונסון, מפתיע בתור ג'וני סטורם בגרסה יותר מאופקת מה-"דוש השרמנטי" שגילם כריס אוונס, והוא מביא עומק מעניין לדמות שהייתה עד כה די שטוחה בקולנוע. לא כולם הסכימו איתי דווקא אבל אני נהניתי מהשינוי הזה.

העלילה: פשוטה, אפקטיבית, ומלאת לב

אז מה בעצם קורה כאן? בלי להיכנס לספוילרים, מספיק לדעת שכדור הארץ בסכנה ומי שעומד מאחורי זה הוא גלאקטוס. כן, אותו טורף עולמות אייקוני שכולנו חיכינו לראות סוף סוף בתצוגה ראויה. והפעם, תודה לאלים של מארוול, מדובר בגאלאקטוס כמו שגאלאקטוס צריך להיות. יצור קוסמי מרשים, מעורר יראה, שמגיע לכדור הארץ עם הגולשת הכסופה. כן, גולשת. שאלה-בל שמה. יש אנשים שיצא להם קצף מהפה ברגע ששמעו על זה אבל בפועל? זה אחד המהלכים הכי חכמים ונכונים של הסרט. כי מאחורי כל גלשן, מין או זהות עומדת דמות. ובמקרה הזה, דמות מורכבת ומרגשת שיש לה צורך עלילתי.

הקול של ראלף אינסון, שגם הוא אינו שם מוכר בבתי ישראל, מרעיד את האולם כמו שהוא מרעיד את מרחבי הקיום. גאלאקטוס לא מדבר הרבה, אבל כל מילה שלו נושאת משקל קוסמי. יש בו גם נימה של עצב, תחושת בדידות קיומית, הבנה שהוא חלק ממחזור חיים בלתי ניתן לעצירה, כוח של טבע, לא נבל טיפוסי. וזה מה שמבדיל את הסרט הזה מהרבה סרטים אחרים של מארוול.

גאלאקטוס, אחת הדמויות הכי אייקוניות בקומיקס של מארוול, כוח טבע בקנה מידה קוסמי שהיה שם כשהיקום הקודם נהרס ונולד מחדש ביקום החדש שנוצר כקבוע קוסמי שחייב להתקיים. ככל שכוכבים ממשיכים להיווצר, ככה יש את הכוח המנוגד שמשמיד אותם. אחת הטענות שתמיד חוזרות על סרטי מארוול היא חוסר היכולת שלהם ליצור דמות אנטגוניסט עגולה, שהצופה יכול באמת להבין את המטרות שלו ואת המורכבות שלו מעבר ל-"אני רע". ואילו כאן, פתאום נוצר אפקט הפוך. אינסון מצליח לקחת דמות שאין לה שום מטרה מלבד להשמיד כדי להשביע את הרעב שלה, וליצוק לתוכה בניואנסים קטנטנים רמיזות לרגש של עצב ותסכול על המצב שלו. הוא מעביר תחושה שיש לגאלאקטוס בעצם עוד דברים שמניעים את מעשיו מלבד הסיבה של "כי ככה".

ומה עם ההומור?

יש. במידה. וזה מצוין. הסרט לא מנסה להיות פארסה, אבל גם לא נופל למלכודת הכבדות של חלק מסרטי מארוול המאוחרים. הוא מצליח לאזן בין רגש, דרמה ואירוניה, והכי חשוב הוא לא צוחק על עצמו כל הזמן. יש כבוד לחומר המקור, אבל גם מודעות עצמית בריאה.

מה לא עבד?

מעט מאוד, אבל בואו נדייק. יש כמה קטעים שהיו יכולים להיות מהודקים יותר, סצינת לידה מסוימת שהולכת להפוך לבדיחה רשת מהר מאוד (אופק אירועים, מישהו?), וזהו בעצם. היו כאלו שפחות אהבו את ה-CGI אבל אני לא מצאתי בו שום בעיה וחשבתי שהוא היה עשוי טוב.

לסיכום: המשפחה שחיכינו לה

"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" הוא בדיוק מה שמארוול הייתה צריכה עכשיו. אחרי תקופה של התעייפות, ריבוי פרויקטים, בלבול יצירתי וחוסר כיוון, הסרט הזה מרגיש כמו חזרה הביתה. לא בגלל שהוא נוסטלגי או מיושן אלא כי הוא מחזיר את הרגש, האנושיות, הקשר הבין-אישי למרכז. הוא מחזיר אותנו למה שגרם לנו לאהוב את היקום הקולנועי הזה מלכתחילה. סיפור לשם הסיפור, בלי טריקים, בלי תלות בסדרות, בלי צורך לעשות שיעורי בית. פשוט סרט גיבורי-על מצוין, שלוקח דמויות שאנחנו אוהבים ומראה לנו למה. ובדומה לאיירון מן בזמנו, לקחת דמויות שפחות מוכרות לקהל הרחב ולתת להן הכרה. המשפחה הראשונה של מארוול סוף סוף מוצאת את הדרך הביתה.

ציון: 4.5 מתוך 5.
מומלץ לראות בקולנוע, באיימקס, עם משפחה. גם אם היא לא נחשפה לקרינה קוסמית.

למען האמת, הצדק והיקום של ג’יימס גאן

כשהוכרז שג'יימס גאן יכתוב ויביים את הגרסה הקולנועית החדשה של סופרמן, הרשת עשתה את מה שהיא עושה הכי טוב ורעשה. מצד אחד, תקווה עצומה שהתעוררה לאחר קריסת היקום הקולנועי של זאק סניידר, שניסה בכל מאודו להפוך את סופרמן לדמות טראגית אפלה יותר, לעיתים אפלה מדי. ומצד שני מחנה קולני במיוחד של מעריצים הידועים כ"סניידריסטים", שלא מיהרו לוותר על האביר העגום והכבד שיצר סניידר, גם אם רוב העולם כבר התקדם הלאה. בין לבין עמד ג'יימס גאן, עם חיוך ערמומי וניסיון להחזיר עטרה ליושנה.

אז הנה מבזק חדשות - זה הצליח ובגדול.

סופרמן של גאן הוא לא רק סרט טוב, הוא הצהרת כוונות ברורה ועמוקה לגבי הדמות הכי אייקונית בז'אנר.

התחלה באמצע: בדיוק כמו בקומיקס

מהרגע הראשון של הסרט, גאן עושה בחירה ברורה: לא עוד סיפור מקור. לא עוד קל-אל כתינוק שמתרסק בשדה בקנזס. אנחנו פוגשים את סופרמן כשהוא כבר פעיל, אחרי כמה שנות התנסות, אחרי שהספיק להפסיד בקרב מול אויב מסתורי, פצוע, פגיע, אך לא מובס.
לא רק שהוא לא מובס, הוא מתאושש במבצר הבדידות ומתכנן את הצעד הבא.

הבחירה הזו של גאן להכניס אותנו ישירות ללב העלילה, לא רק שאינה מבלבלת אלא מרעננת ומרגשת. כמו לפתוח חוברת קומיקס ישנה שמצאת בדוכן עיתונים, בעמוד האמצעי. אתה לא יודע בדיוק מה קרה לפני כן אבל אתה מרגיש שאתה חייב לדעת מה יקרה עכשיו.

זו בחירה שעושה כבוד לא רק לסופרמן של הקולנוע, אלא גם למורשת הקומיקס ובסרט הזה יש המון כבוד. יש כבוד לריצ'רד דונר, לכריסטופר ריב, ולגיבור שנושא על גבו כמעט מאה שנות היסטוריה.

הנוסטלגיה לא באה על חשבון ההווה

גאן מצליח ליצור משהו מאוד לא מובן מאליו: מצד אחד, הוא מחבק את העבר. בין היתר נעימת הנושא של ג'ון וויליאמס חוזרת עם עיבוד מרגש ועדכני, כותרות הפתיחה מזכירות את סרטי שנות ה-70, וסופרמן של דיוויד קורנסווט מבוסס על המודל של ריב שהוא אנושי, עדין, אופטימי ומלא תקווה.
מצד שני, גאן מביא עמו את הראייה הרעננה והמורכבת שצבר ביצירותיו הקודמות. מהקולנוע של "שומרי הגלקסיה" ועד "פיסמייקר". למרות שבניגוד לאלו, ההומור מופיע במינון הרבה יותר נמוך והרבה יותר בוגר גם אם לעיתים מאולץ.

סופרמן כאן הוא לא דמות מושלמת למרות החזות הכל יכולה. הוא מתלבט, שואל, לפעמים גם נכשל. הוא מתמודד עם שאלות קשות: האם יש לו זכות להתערב בסכסוכים בין בני אדם? האם הוא שייך לאמריקה? לכדור הארץ כולו? האם עצם קיומו מהווה איום? במובנים רבים, הדמות של סופרמן חוזרת לתמה הסיפורית שיצרו עבורו ג'רי סיגל וג'ו שוסטר: מה זה אומר להיות מהגר, זר שמנסה להיטמע ולהיות הכי אנושי שאפשר. יש אנשים שייקחו את זה לפוליטיקה אמריקאית עכשווית אבל בסופו של דבר, האם זהו לא הסיפור האמריקאי מאז ומתמיד? האם זהו לא הסיפור של סופרמן מאז ומתמיד? השייכות לשני עולמות ולאן שייכת הנאמנות שלו?

יש אג'נדה? ברור. והיא לא מה שחשבתם

הסרט הזה לא חף ממסר. יש בו אמירות ברורות על קבלת השונה, על חמלה, על אחריות מוסרית ובאופן אירוני, מי שממהר לקבוע שזו "פרופגנדה ליברלית" (ואני חושד שבעידוד של אותה קבוצה קולנית שהזכרתי קודם) כנראה פספס את הנקודה. גאן לא כותב מניפסט פוליטי אלא חוזר לערכים הבסיסיים של סופרמן (ושל אמריקה כמו שהאמריקאים רואים את עצמם): לעזור, להאמין בטוב, לשים את הזולת לפני עצמך. אם זה ליברלי מדי בעיניכם, אולי כדאי לבדוק מה השתנה בתפיסת העולם שלכם לא בסופרמן.

אגב, גאן אפילו מתבדח על זה שאנשים ברשת ממהרים לזרוק טינופות של שנאה על סרט שהם לא ראו בכלל ולא בפעם הראשונה. הוא לא מפחד לשים את הדיון הציבורי בלב העלילה. הוא יודע שהסרט הזה עומד על מוקש והוא בוחר לרקוד עליו בעדינות אך בהחלטיות.

הקאסט - בחירה מדויקת אחד אחד

על כתפיו של דיוויד קורנסווט הונחו משקולות של טיטאניום, להיכנס לחליפת הסופרמן, להתמודד עם צל ענק של ריב, עם הכישלון של סופרמן של קאביל ולהצליח. והאיש מצליח.

קורנסווט מביא איתו פגיעות אותנטית, מראה קלאסי שנראה כאילו נשלף משנות ה-40, אך עם טוויסט מודרני. הוא משכנע, הוא מרגש, ובעיקר הוא מרגיש כמו מישהו שאתה יכול לבטוח בו. וזה, יותר מהכול, מה שסופרמן אמור להיות.
לא רק זה אלא הניואנסים שלו מצליחים לקלוע בו זמנית הן לגילום של ריב והן לשדר משהו חדש. קצת גרם לי לחשוב מה היה קורה אם ריב היה עושה גרסה מודרנית היום בעצמו. יש קטע בו הוא מתראיין ללויס בתור סופרמן ומרגישים את השינוי באינטונציה כשהוא מעביר את הזהות מקלארק לסופרמן.

לצידו, רייצ'ל ברוסנהן מצוינת בתור לויס ליין, חכמה, אמיצה, מלאה בנוכחות מסך. היא לא רק ה"אהובה של", היא מנוע עלילתי לכל דבר ועניין.
ניקולס האולט מגלם את לקס לות'ור בצורה שמצליחה לשלב קרירות, אינטלקט ותסביך עליונות עם תחושת איום אמיתית, לא רק על סופרמן, אלא על האנושות כולה.

הקרב האמיתי: חמלה מול פחד

העימות המרכזי של הסרט, יותר מכל לייזר או אגרוף, הוא הרעיון. לות'ור מייצג את הפחד, את השאיפה לשלוט, לסדר, להנדס. סופרמן מייצג את התקווה, את האמונה בכוחם של בני האדם להשתפר, לצמוח, לבחור בטוב.

גאן עושה עבודה מצוינת בהצגת הקונפליקט הזה לא רק במילים אלא בעיקר במעשים. סופרמן לא הורג, גם לא כשהוא צריך. הוא בוחר שוב ושוב באופציה הקשה יותר של לנסות לדבר, לשכנע, להאמין.
הוא גם מביא לידי ביטוי כל הזמן את ההשפעה של כאוס מול סדר, טוב מול רע. אם נשאל לצורך ההדגמה את טבלת השיוך המוסרי ממשחקי "מבוכים ודרקונים" אולי יהיה יותר קל להסביר איך זה בא לידי ביטוי בסרט.
סופרמן, כמובן, מגלם תמיד את הדמות שסולם הערכים שלה מציב אותה בתור "טוב - שומר חוק" כלומר, יש סדר וחוקים שמנחים עבורו את הדרך וביניהם: "לא לשקר", "לעזור לאלו שזקוקים לכך", "לא להרוג", "לא לפגוע בחפים מפשע" וכו'.

לות'ר מאידך מוצב בדיוק בצד השני של הטבלה בתור "רע כאוטי". כלומר, לפני הכל ואחרי הכל הוא מציב את עצמו. הוא לא צפוי והוא אכזרי.
וכמובן יש את קריפטו שהוא "טוב כאוטי" שאי אפשר לצפות מה הוא יעשה אבל הוא כלב אז זה לא יכול להיות רע.

וזה לב הסרט, לא פעולה לשם פעולה, אלא סיפור על בחירות מוסריות בעולם שמאוד מתאמץ לגרום לך לא להאמין באפשרות הזו.
הרבה מהדמויות מהוות בעצם צדדים שונים של האנושות, של האנוכיות או הציניות ואיך סופרמן מהווה מודל שיש לשאוף אליו וההשפעה שיש לו על אותן דמויות.

אחד החששות הגדולים שעלו בעקבות הטריילרים היה מריבוי דמויות בסרט. הרשו לי להסיר דאגה מליבכם מכיוון שהריבוי שלהם לא רק שלא מורגש אלא אף עוזר לקדם את הערכים של סופרמן. כמו הדמויות שמרכיבות את "חבורת הצדק" (מה שאמור להיות בעתיד "ליגת הצדק" אבל כרגע נראה כמו גרסה גרועה של "שומרי הגלקסיה"), אולי אין להן חלק עצום בסיפור אבל גם הן תומכות בנקודות האופי של סופרמן ומראות את הניגודיות המובהקת.

צבעוני? מאוד. וזה נהדר.

אחד הדברים הכי בולטים בסרט של גאן הוא הנכונות שלו להחזיר צבע למסך. אחרי עשור של אפורים, שחורים, כחול-כהה וכתום-שרוף, הגיע הזמן לזכור שסרטי גיבורי על יכולים להיות גם שמחים, מוארים, כמעט קומיקסיים. זה לא אומר שהם שטחיים זה פשוט אומר שהמצלמה לא מפחדת לשקף גם יופי ואופטימיות. זה אומר שסופרמן וגיבורי העל לא נוצרו כדי להפחיד אותנו, הם נוצרו כדי להביא לנו תקווה, שמחה ובריחה ממציאות שלא תמיד קלה לנו.
לא עוד בטמן בתחפושת של סופרמן אלא סופרמן כמו שהוא צריך להיות.

סיכום: לא מושלם אבל בדיוק מה שהיינו צריכים

הסרט של ג'יימס גאן לא חף מפגמים : הקצב לא תמיד מושלם ולוקח לו קצת זמן להתחיל להתניע, חלק מהקרבות לא עשוי טוב כמו חלק אחר, יש קטעים שנראים כאילו נלקחו מסרט המיינקראפט ויש רגעים שההומור מרגיש טיפה מאולץ. אבל מה שחשוב באמת זה שהלב שלו נמצא בדיוק במקום הנכון.

זו לא רק התחלה מוצלחת ליקום קולנועי חדש, זו התחלה שמצליחה להזכיר לנו למה התאהבנו בסופרמן מלכתחילה. לא בגלל שהוא הכי חזק, אלא בגלל שהוא הכי טוב.

ג'יימס גאן לא רק עמד בלחץ הוא הרים את סופרמן לגבהים חדשים. ואנחנו רק יכולים לקוות שהוא ימשיך לעוף.

יש האומרים שאולפני "מארוול" לא בשיאם. יש מי שאומרים שהם "מתים" ולא הצליחו להתרומם מאז "הנוקמים סוף המשחק". ויש מי שכמוני, נאחזים בתקווה שעוד נחזור להנות מהתוכן של קווין פייגי ועושי דברו. פרוייקטים כמו "איירונהרט" יורים לתקווה הזו כדור ברקה.

דומיניק ת'רון חוזרת לגלם את רירי וויליאמס, אותה תלמידת קולג' מכוננת שראינו ב"ווקנדה לנצח", העוטה חליפת שריות זהה לזו של איירון מן המנוח.
כשהדמות קיבלה הכרזה על סדרה משלה לפני כמה שנים, אמרתי לעצמי "לא יועיל, אך בטח לא יזיק". ישבתי לצפות ואז ראיתי את הנזק מתהווה לי מול העיניים.
יש לציין: הסדרה הזו היתה מוכנה לשידור כבר מאז 2023, ולא שוחררה עקב ארגון מחדש של לוחות זמנים ופרוייקטים, אך למרות העיכוב לא נערכה או צולמה מחדש בעקבות השינויים המסיביים באולפני "מארוול". . בנוסף לכל זאת, ראיין קוגלר (במאי סרטי "הפנתר השחור") חתום על הסדרה הזו כמפיק ויוצר.
אז כמה גרוע זה כבר יכול להיות?!

הנה תקציר עלילת ששת פרקי הסדרה (ששוחררו כמעט כמו בינג'):
אחרי ההרפתקה של רירי בוואקנדה (שם הוחרמה החליפה שלה) היא נזרקת ממכון MIT באשמת "בזבוז משאבי המוסד על מיזם לא יעיל" (מאחר והמשיכה לנסות לבנות חליפת איירון מן). רירי המתוסכלת, חוזרת הביתה לשיקאגו ואנו מגלים אירוע מכונן בחייה בדמות מותם של אביה המאמץ וחברתה הטובה ביותר נטלי (ליריק רוז). רירי, המונעת מרצון לבנות חליפה טובה וחזקה יותר אפילו מזו המקורית של טוני סטארק מחליטה להשיג כסף ע"י הצטרפות לכנופייה השודדת את העשירים. כך בדיוק, הילדה הגאונה שיכולה להקים סטארטאפ משלה, בוחרת להתדרדר לפשע רק בגלל שאלה החיים שהיא מכירה. תראו, אני לא גזען, אבל אשכרה נכתבה הסדרה- הילדה השחורה תצמח רק דרך אלימות ופשע (אפילו שקיבלה מילגה מטוני סטארק).

הכנופייה אליה מצטרפת רירי מנהיג פארקר רובינס (אנטוני ראמוס) המכונה גם "הברדס" (או "הוד"). לרובינס יש ברדס (מכאן השם) המעניק לו כוחות מיוחדים כמו העלמות וקימור קליעים. בצוותו של רובינס ניתן למצוא דמויות מעט עלומות של מארוול כמו "האחים בלאד", שבקומיקס הם צמד ענקים אדומים מהחלל ובסדרה הם אח\אחות חסרי מגדר המשוחקים ע"י צמד בני אדם חסרי מגדר, סלאג שבקומיקס הוא בריון שמן וענק ובסדרה הוא\היא\הם דראג קווין והאקר מופלא, קלאון (שאין לי מושג מה המקור בקומיקס לדמות הזו) אחראית הפירוטכניקה של הצוות, והדודן ג'ו, שהוא יד ימינו של הברדס - הייתי מפרט על שמות השחקנים, אבל לא בא לי. שוב, לא כי אני גזען ומרושע, אלא כי הם כלום ושום דבר. גלי השנאה שהקאסט הזה מקבל ברשת אינם מוצדקים: . אל תשנאו אותם מאחר ושינו את הדמויות כדי לקדם אג'נדות. תכעסו עליהם שהם שם בגלל אג'נדות ולא יכולת משחק (שחסרה להם).

נוסף על הכנופייה ישנה עוד דמות אחת מרכזית בסיפור והיא איזיקיאל סטיין (אלדן ארנרייך). בדיוק, זה ההוא מ"סולו" ששיחק את סולו (ההתחלה של הסוף עבור "סטאר וורס", עוד מותג דיסני שקרס). במידה שהשם "סטיין" מוכר לכם, אז לא טעיתם מאחר ואיזיקיאל הוא לא אחר מהבן של עובדיה סטיין (ג'ף ברידג'ס ב"איירון מן" הראשון). סטיין נמצא בסדרה הזו על תקן החבר שהופך אוייב (ולא ספויילר בכלל... זה ברור כשמש מהרגע הראשון).

החשיבות האחרת היא עובדת היותו אחת משתי הדמויות המעניינות היחידות בסדרה הזו, והראשונה היא לא הגיבורה או אפילו הנבל הראשי. בנוסף, בסצנה אחת קצרה של פחות מ-3 דקות, הוא מבהיר לנו הצופים שכל הסדרה הזו סובבת סביב אג'נדות ולא סביב בידור.

*הנה הספוילר* - סטיין ורירי נלחמים בקרב הלפני אחרון, ורירי אומרת לו "אני אבעט לך ב#%צים כדי להציל אותך" ואז בועטת לו לך ב#%צים ומנצחת. רושם שוב: הילדה השחורה בועטת לגבר הלבן לך ב#%צים, אחרי שהיא מצהירה על כך, ומנצחת אותו. וכל זה בפחות מ3 דקות!(אין מספיק סימני קריאה שאפשר לשים כאן).

כל כך כואב לי להודות שזה לא הסיבה היחידה שהסדרה הזו היא זבל עופות חם ומסריח: תר'ון שחקנית מזעזעת. היא הדמות הראשית והיא שחקנית מזעזעת. הדמות שלה צועקת שהיא מבטלת דמויות כמו סטיב ג'ובס, וביל גייטס, והאנק פים וטוני סטארק, ולאחר מכן בוכה שהיא לא עשירה כמו סטארק ואין לה אמצעים להיות טובה יותר ממנו (לא נכון עובדתית - סטארק בנה את החליפה הראשונה הוא כשהוא שבוי במערה מערימת גרוטאות). גם השחקנית וגם התסריט מנסים להנציח את סבל השחורים במקום להתעלות מעל העוול ההיסטורי ולנצח. לטעמי זו התבכיינות על גבי התבכיינות , כשיש לך מוח מבריק ומשאבים ואת זורקת אותם לפח כי האופי תקוע 400 שנים בעבר!

ראמוס מגלם כאן נבל שבלוני עם סיפור מעט מעניין עד שמבינים שהוא הפך לפושע כי "אבא לא אהב אותו". בנוסף, אבא לא אהב אותו כל כך עד שהאבא מודה "לא רציתי בך". מצד אחד סוחט דמעות מצד שני מרתיח אותן! מדובר ב"הברדס"!  הוא דמות נהדרת בקומיקס של מארוול. מה לעזאזל עשיתם!

העניין ממשיך עם זיק סטיין. באמת דמות נהדרת שעוברת כאן קשת סיפורית מצויינת: לא רוצה להיות כמו אבא שלו, יודע את האמת על אבא שלו, ובסוף נדחף ע"י הילדה הגיבורה המטומטמת להיות בדיוק כמו אבא שלו. קשת סיפורית מעולה שנגמרת  בבעיטה ב#%צים תרתי משמע!

הדובדבן שבקצפת שמרתי לסוף, כפי שיוצרי הסדרה חשבו שהם שומרים אותה לסוף: מאחר והברדס הוא נבל עם כוחות על קסומים, רירי פונה לחברה של אמא שלה, שמתגלה כמכשפה שלמדה בקאמאר טאג' ("לא שמעתם על דוקטור סטריינג'?").
קסם ומדע מתערבבים להם יחדיו בצורה כל כך לא אורגנית ובריאה, וזה עוד אחרי שרירי יוצרת מתוך שינה בינה מלאכותית בדמות החברה המתה שלה (אל תשאלו) . רירי מביסה גם את הברדס בעזרת כל המישמש הזה (וגם תוך פחות מ-3 דקות), משאירה אותו להתבוסס בכאב (מאוד הירואי), ואז מגלה מי עומד מאחורי הברדס עצמו. מי היא הישות הזדונית שהפעילה את רובינס. "

דורמאמו?! הוא לא ראוי אפילו לנגב לי את הטוסיק"- היא שורה גאונית ומהנה שמוגשת לנו ע"י לא אחר מאשר סשה ברון- כהן שמגלם את לא אחר מאשר.......מאפיסטו!
זה נכון חברות וחברים! "השטן" של מארוול בכבודו ובעצמו, מי שדמיינו אותו עוד מתקופת "וונדה וויז'ן" והיו לו אינספור הזדמנויות לפרוץ למסך במלא שטניותו, נזרק ל- 15 דקות מסך בסיום הסדרה . הביצוע הזה כל כך לא קשור וסוגר את העלילה עם סוג של "המשך יבוא" שלא יגיע, וכנראה שלא נראה את הדמות הבומבסטית הזו אי פעם ביקום הזה (אולי, רק אולי באיזו אינטראקציה עם דוקטור דום וגם כאן מדובר בסיכוי קלוש.)

מה לכל הרוחות והשדים קווין פייגי?! מה נסגר איתך ראיין קוגלר?! מה עבר לכם בראש שלא גנזתם את זה ופרקתם את "איירונהרט" לחלקי חילוף?! לא הספיק לכם "מיס מארוול"? לא הספיק לכם "שי-הולק"? לא למדתם שא'גנדות חברתיות זה רעל?! אני מרגיש שהסדרה הזו רוקדת בעליזות על הקבר של איירון-מן (מי יתן שיקום כדוקטור דום במהרה בימינו ויגמור את היקום הקולנועי הזה אמן),
ואם הזכרנו את רוברט דאוני ג'וניור, אני לא מצליח להבין מדוע הוא מפרגן מרים לשחקנית ולכל המיזם העלוב הזה. מארוול, אני מתחנן - תחזרו לספר סיפורים טובים. תחזרו לאקשן טוב, תחזרו לעולם של גיבורי על שיש בו צל של היגיון.

* וגם רק בשל מאפיסטו וסטיין, בקושי רב.

"עולם היורה-חיים חדשים" הוא הסרט השביעי שיוצא במסגרת המותג "פארק\עולם היורה". האם מדובר במספר המזל בסדרה?

אני אוהב דינוזאורים! אני חסיד של ספילברג! - כל זאת ועוד כבר שמעתם ממני בעשור האחרון כשביקרתי את שלושת סרטי "עולם היורה", אותה טרילוגיה שרכבה על גלים של נוסטלגיה עבור אחד מאבני הדרך של הקולנוע ההוליוודי "פארק היורה" שיצא אי שם בשנת 1993.

ובכן, נראה שלמנהלים של "יוניברסל" היה מלא כסף לסופ"ש של כיף והנאה לכל עובדי האולפנים ובני משפחותיהם, אבל היה כנראה בכיר אחד או שניים שאמרו "נהההה.... בואו נעשה עוד סרט עם דינוזאורים". כך נולד החלק השביעי בסדרת סרטים שהייתה צריכה לעצור ברביעי, האחרון שהיה באמת מוצלח. הנה מגיע ה"אבל" הגדול (גדול כמו מוזוסורוס) - בניגוד לכל הציפיות שלי, "עולם היורה-חיים חדשים" הוא לא באמת סרט רע.

אחרי קולין טראברו וא"ג באיונה, הפעם בכיסא הבמאי יושב גארת' אדוארדס ("היוצר", "גודזילה 2014", "מפלצות", "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים") שסרטיו לאו דווקא ידועים כיצירות מופת, אך בהחלט מכילות אלמנטים איכותיים ביותר שלפעמים פשוט לא מתחברים בצורה מושלמת. "עולם היורה-חיים חדשים" הוא בדיוק הנוסחה הזו: אדוארס קיבל מותג מוכר לשחק איתו, רצה לעשות משהו שאף אחד עוד לא ראה איתו ואשכרה הצליח!

אדוארס מצליח לייצר סצנות נהדרות שלא בהכרח מתחברות יחד לסיפור מעניין, אך כל אחת בפני עצמה נותנת את האפקט הרצוי. קחו למשל את "גודזילה" שהוא ביים: לאף אחד לא אכפת שם מהדמויות האנושיות שנמצאות 80 אחוז מהזמן על המסך, אבל כאשר מצליחים לבסוף לראות את גודזילה- כיף גדול. גם "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" הוא בדיוק אותו סיפור, הדמויות המרכזיות לא מעניינות, גורלן ידוע מראש, אבל כשהעיקר של "סטאר וורז" נמצא במרכז הבמה עם סצנה כמו ג'דה או הכניסה של דארת' ווידר- שוב חוזר הכיף. זה בדיוק מה שקורה ב "עולם היורה-חיים חדשים" - כשיש דינוזאורים זה עובד, ועובד בענק. כשיש סיפור... מיד נגיע לזה.

אז איפה אנחנו נמצאים מבחינת עלילה? הנה התקציר:
ב-1993 נפתח פארק של דינוזאורים מהונדסים גנטית. הוא נהרס לפני פתיחה. סרט אחד אחר כך הסיפור התרחש על אי מלא דינוזאורים, הסרט השלישי היה כמו השני רק עם שחקנים מהראשון שלא היו בשני. הסרט הרביעי ניסה והצליח לשחזר את הרעיון של הראשון רק שלאחריו בסרט החמישי בני האדם החליטו שדינוזאורים צריכים להיות בכל העולם וזה מה שהוביל לסרט השישי, ועכשיו בסרט השביעי... הטבע הכריע את הדינוזאורים והם הלכו ונעלמו בגלל מחלות ואקלים (מי היה פאקינג מאמין, הא דוקטור מלקולם?!). המקום היחיד שהדינוזאורים יכולים לשרוד בו הוא... ניחשתם נכון- אי! (או איזור מסוים של איים עם אקלים מושלם). אז עכשיו שהחזרנו לאחור את שלל הטעויות של צמד הסרטים האחרונים ,אפשר להתמקד בסיפור חדש ומרענן. כך הובטח לנו.

חברת תרופות רוצה להפוך את מה שנשאר מהדינוזאורים לכסף (מאוד מקורי) וסוחרת את שרותיה של זורה בנט (סקרלט ג'והנסון), שכירת חרב בעלת עבר טראומטי גנרי למדי. אל בנט מצטרפים קפטן קנקייד (מהרשלה עלי), ד"ר הנרי לומיס (ג'ון ביילי)- פלאונטולוג שסובל מ"קידמה תעסוקתית" כמו שאני אוהב לקרוא לזה (הוא חוקר מאובנים בעולם שכבר לא שם על דינוזאורים) והכל תחת מימונו של מרטין קראבס (רופרט פרנד) החבורה יוצאת אל אחד האיים בהם יצרו את הדינוזאורים, בתוספת כמה מפלצות גנטיות מחרידות אחרות, כדי להשיג דנ"א טרי ללצרכי מחקר מדעי ורווח כספי כמובן.

על האי השורץ זינוזאורים הם נתקלים גם באב מודאג (מנואל גרסייה רולפו) שיצא להפלגה עם שתי בנותיו (לונה בלסי ואדריאנה מירנדה) ובן הזוג של הבת הגדולה (דייוויד לקונו), אך הגורל (והתסריטאי) מביא אותו למיקום הבעייתי הזה, מכיוון שאין סרט של "פארק היורה" בלי ילדים שהם כמובן גם קהל היעד לסרטים. כעת, המטרה של כולם היא כמובן לא להפוך למזון ללטאות גדולות.

כמעט כל דמות שמופיעה על המסך ניתן לסמן כ"יאכל \ לא יאכל" רק לפי האיפיון המוכר המתיש שלו\שלה. באמת שספרתי -בכל אחד מסרטי הדינוזאורים האלה נאכלים לא יותר מ-5 דמויות משניות (לא כולל מיתות המוניות של ניצבים), כך שמהבחינה הזו הסרט היה מאוד צפוי. הנה חוזר לו אותו "אבל שהזכרתי מקודם: אדוארדס לוקח את מה שהפך את הסרט המקורי למדהים- - המתח והדינוזאורים - ומזריק לו סטרואידים.

היו ב "עולם היורה-חיים חדשים" לפחות ארבעה או חמישה סיקוונסים שפשוט קפצתי מהכיסא. גם כשאתה בטוח שלדמות מסויימת יש "מגן עלילתי", הבמאי דוחף את המתח למקסימום וגורם לך לפקפק. המתח בתוספת פס קול מבריק של אלכסנדר דספלה שמשחק עם הלחן המקורי של ג'ון וויליאמס, האפקטים המצוינים כרגיל של הדינוזאורים, מספקים כאן הנאה לא מועטה עבור סרט, שמרגיש ברוב הזמן כמו פאזל של חלקים מהסרטים האחרים, שנמשך מעל שעתיים. אדוארדס מצליח לשלב גם הומור לא מבוטל, בעיקר מצדו של לקונו וג'והנסון (כשהיא מחייכת זה פשוט מקסים).

למרות הדברים הטובים שהיו ב"עולם היורה-חיים חדשים", בסיום הסרט נשארתי עם התחושה החמצמצה שבסופו של דבר "אין כאן כלום!": הסרט לא רע כמו שהוא פשוט מיותר - אין בו משהו חדשני או ייחודי חוץ מהעובדה שהוא יעשה כסף. כמה כסף? אפשר לקוות שלא מספיק, אחרת הכסף הגדול יעודד את בעלי החליפות להמשיך לחלוב את הדינוזאור המסכן הזה (וביולוגית זה לא נכון...).

נכון ש "עולם היורה-חיים חדשים" הרבה יותר טוב משני הסרטים שקדמו לו ועדיין הוא לא מספיק טוב כדי שארצה עוד מהמותג הזה.
בבקשה אולפני "יוניברסל", תנו לטבע לעשות את שלו.

ציון סופי: 3.5 מתוך 5

הבמאי ג'וזף קוזינסקי הפתיע את כולם לפני כשלוש שנים, כאשר החזיר את טום קרוז לתפקיד האייקוני של טייס הצי פיט מיטצ'ל בסרט "טופ גאן: מאבריק". מדוע אני רושם הפתיע? ובכן, בכל זאת מדובר בשחקן מאוד מצליח, אך כזה שחוזר לתפקיד מסרט פעולה מלפני כמעט 4 עשורים, וסרט בתקציב מטורף של כ 170 מיליון דולר, עם עלילה שנשמעת כמו הבדיחה הכי גדולה בתסריטאות. אני מתעקש שוב על המילה "מפתיע" מאחר והרזומה של קוזינסקי כלל כבר 2 סרטים עם תקציב מנופח שהתקשו להחזיר את ההשקעה ("טרון: המורשת" לצד "אובליוויון").

אז הנה קוזינסקי חוזר עם "F1"  - סרט בתקציב כפול מהסרט הקודם (דווח על 300 מיליון דולר, אך כנראה הרבה יותר) אשר התסריט שלו נראה כמו ה copy paste של "מאבריק".

סוני הייז (בראד פיט) הוא נהג מרוצים מזדקן שסוחב איתו טראומה, אשר נקרא לדגל ע"י הקולגה מהעבר רובן סרבנטס (חאבייר בארדם) להציל את קבוצת המרוצים הכושלת שלו APXGP.
על הדרך הוא צריך להסתדר ו\או לחנוך את הנהג ה"Rookie" השני של הקבוצה, הבריטי ג'ושוע פירס (דאמסון אידריס). כמובן שהגעתו של הייז נתקלת בחוסר אמון לא רק מצידו של פירס, אלא גם מצד שאר חברי הקבוצה – המנהל קספר סמולינסקי (קים בודניה, הזכור מהסדרה "הגשר"), מהנדס המירוץ ניקלבי (וויל מריק) וגם המנהלת הטכנית קייט (קרי קונדון, גילמה את אלמנת הבן של ארמנטראוט ב"סמוך על סול") שהופכת גם למושא החיזור של סאני, כי הרי שברור שסרט שכולו טסטוסטרון לא יתפקד בלי קצת Amore. 

מי שיקרא את התקציר הזה (או ראה את הטריילר) עלול לקבל את הרושם המוטעה שהתסריטאי אהרן קרוגר אכן שכפל את מה שכתב עבור "טופ גאן: מאבריק", סרט בו הקשיש מבצע את העבודה של הצעירים, בניגוד לכל הגיון בריא.
אז לשמחתי, זה לא בדיוק העניין, כי לבצע תעלול כזה במציאות היה נתקל ישר בלעג של מעריצי הספורט המוטורי הנאמנים, וסרט שנעשה בשת"פ צמוד של F1 לא יכול להרשות לעצמו לנכר את הפאנבויז.

הרשו לי להסביר למה כוונתי בחפירה קלה:

בניגוד למה שאפשר להבין מהטריילר, הסרט לא מנסה לגרום לסאני הייז להיות אלוף העולם ב"פורמולה 1", מסיבות ברורות לחלוטין, לכל מי שמכיר את הספורט.
להיות נהג F1  זו חתיכת קריעת תחת  - קודם כל צריך להתחרות באלפי נהגים אחרים כדי להוכיח שאתה ראוי למקום בין 20 הנהגים שמתחרים בליגה הזו. סבב האליפות מתפרש על כ 9 חודשים בשנה (פחות או יותר מרץ עד דצמבר) ומורכב מכ-25 מרוצי גרנד פרי נפרדים, כאשר כמעט בכל שבוע מתקיים מירוץ גרנד פרי במקום אחר על הגלובוס. מלבד הג'ט-לאג, הנהגים לא מזנקים ישר למירוץ כדי להתחרות על הגביע אלא נמצאים על מסלול המירוץ במהלך כל הסופ"ש של שישי עד ראשון: הם צריכים לנהוג במכונית ב- 3 סיבובי אימון הכרחיים (כל מסלול הוא שונה ועם יתרונות וחסרונות שיש להכיר), אחר כך להתחרות במרוץ מוקדמות שקובע את סדר ההזנקה, כאשר רק ביום ראשון מתקיים הגרנד פרי עצמו. אחת לכמה זמן משובץ גם מירוץ ספרינט בתוך כל הלו"ז הצפוף הזה.

ואם זה נשמע לכם קל למדי , אז קחו בחשבון שבכל אחת מהפעמים האלו כאשר הנהג נכנס לרכב, הוא לא יוצא ממנו במשך כשעה וחצי רצופים. כיף? חוששני שלא:
נהגי F1 מאבדים בכל מירוץ קרוב ל 3 ק"ג ממשקלם בכל מירוץ, הצוואר והגוף שלהם צריכים לעמוד בתאוצות של כ -5 ג'י בסיבובים ולא נזכיר את העובדה שהם "טסים" במהירות של 350 קמ"ש כשנהגים אחרים מנסים לעקוף אותם, גם במהלך גשם שוטף.

הסרט מדגיש מיד את אחד הדברים הכי בסיסיים ב"פורמולה 1", והוא הסממן שדי מייחד אותו מענפים אחרים - ה"פורמולה 1" הוא ספורט סכיזופרני לחלוטין, בו יש לתמרן בין הצטיינות קבוצתית לבין מצוינות יחידנית.

הרשו לי שוב להסביר: בליגה מתחרות 10 קבוצות שונות (רדבול, פרארי, מקלארן, מרצדס וכו'), כל אחת מתחרה עם 2 נהגים על גביע "אליפות היצרנים" שמוענק בסוף העונה לקבוצה עם הרכבים שצברו הכי הרבה נקודות. הנקודות מוענקות עבור רכבים שסיימו ב-10 המקומות הראשונים בלבד בכל אחד מהמירוצים וכך הן נצברות עד סיום העונה. זכיה באליפות פירושה פרס כספי גדול בנוסף לספונסרים שנוהרים לממן את הקבוצות, ומדובר בעשרות עד מאות מיליוני דולרים לעונה, סכום שכל קבוצה זקוקה לו כדי לממן את האופרציות המאוד יקרות., הנדרשות משינוע של ציוד יקר ועשרות אנשים ברחבי הגלובוס במשך חודשים, שלא לדבר על עלויות בנייה ופיתוח של הרכבים (עלות כל רכב שנמצא על המסלול מגיע ל-16 מיליון דולר בערך).

מצד שני, הנקודות האלו מוענקות באופן פרטני גם לכל אחד מהנהגים, ורק אחד מהם יכול לקבל את הגביע הנכסף של "אלוף העולם". הדבר גורם לכך שיש תחרות פנימית בין 2 הנהגים בכל קבוצה, גם כדי לזכות בתואר וגם כדי להוכיח את הערך שלו לקבוצה. "פורמולה 1" ידועה בתור הספורט שבו אתה עלול להיות בלי עבודה בשבוע הבא אם הקבוצה תחליט שאתה בזבוז של מושב יקר.

כמעט כל קבוצה שמתחרה צריכה לאזן בין הרעב שבוער בכל נהג לנצח, לבין הצורך שלה לצבור מספיק ניקוד כקולקטיב, וכמובן שברוב קבוצות הצמרת הדבר גורר מתחים כל הזמן. הסרט מיטיב לתאר את זה ממש במערכה הראשונה, כאשר עימות פנימי כזה גורם להתרסקות של 2 מכוניות מאותה קבוצה, תרחיש שקרה כמעט אחד לאחד במציאות לקבוצת "מקלארן" הבריטית בגרנד פרי האחרון שנערך בקנדה, פחות משבועיים לפני שהסרט עלה למסכים.

עד כאן לגבי החפירה הטכנית, כי בכל זאת יש סרט לסקר:
כמו שציינתי בהתחלה, בניגוד  למה שאפשר לצפות מבלוקבאסטר הוליוודי, הסרט לא מנסה לגרום לקבוצה הבדיניות  APXGP להיות אלופת העונה, אלא מתארת מאבק של קבוצת תחתית לזכות בנקודות, להגיע לאמצע הטבלה כדי שתוכל לקבל מימון מנותני חסות חדשים.
הדמות של הייז חכמה מספיק כדי ללהטט בין שלל החוקים הנוקשים של הספורט על מנת להציל את הקבוצה מהתרסקות לתחתית הטבלה ופירוק אפשרי.
אל דאגה, גם למי שלא מכיר את החוקים, הסרט יסביר אותם תוך כדי תנועה.

הסרט נשען לגמרי על הכריזמה הבלתי נגמרת של בראד פיט, משהו שמגיע לו באותה קלות שהוא נושם, ואני חייב לציין שהכריזמה הזו משפיעה על כל הסביבה – האינטראקציה עם כל שחקני המשנה נהדרת, במיוחד מול קרי קונדון .

מבחינה טכנית הסרט עשוי לעילא ולעילא, כאשר התמונות ממצלמות הרכב המיוחדות מכניסות אותך אל תוך עולמם של הנהגים, ועבור מי שיצפה בסרט באולם IMAX צפויה חוויה ייחודית ממש. הצלם הצ'יליאני קלאודיו מירנדה שעבד על כל הסרטים הקודמים של קוזינסקי לא מאכזב גם הפעם וגורם לצופה להרגיש שהוא בתוך מסלול המירוצים.

חשוב לציין שרוב מה שרואים על המסך הוא אמיתי – הצילומים נערכו במהלך חלק מעונת המירוצים 2023 וחלק מעונת 2024, כאשר מוסך מתפקד של APXGP נבנה לצד המוסכים של החברות האמיתיות, כאשר ההפקה "משחילה" את הצילומים לפני או בסיום המירוצים האמיתיים. כך התאפשר להפקה להכניס לצילומים גם חלק מהנהגים האליפות עצמה ביניהם אלוף העולם המכהן מקס וורסטאפן מ"רדבול", פרננדו אלונסו מ"אסטון מרטין" וכמובן לואיס המילטון, אלוף עולם 7 פעמים שהפך למפיק ויועץ טכני ראשי של הסרט (הוא למשל העיר להפקה שבאחת מהסצנות הנהג אמור להיות בהילוך שלישי, אך הסאונד של המנוע ברקע לא מתאים להילוך...)

המוזיקה של האנס זימר סוחפת כמתבקש מהמלחין העסוק ביותר של ימינו, כאשר הסגנון המוזיקלי שלו יותר מלודי ופופי מהרגיל, אבל בומבסטי כיאה לסרט כזה. יש לציין כי זה כבר סרט המרוצים השני שזימר מלחין, אחרי "Rush" הדי נשכח של רון הווארד.

אני משער לתומי שהסרט הזה נוצר על מנת לצרף את הקהל האמריקאי לקהל מעריצי "פורמולה 1" , ספורט שזוכה להצלחה מטורפת כמעט בכל יבשת אחרת (כ-800  מיליון צופים ברחבי העולם) בעוד שבאמריקה מעריצי הספורט המוטורי עדיין נאמנים למרוצי האינדי והנאסקר המקומיים שמכניסים סכומים נאים מאוד למארגנים, סכומים שהנהלת F1 מצפה להזרים לכיוונה.
בהקשר הזה יש לציין כי בסרט מתחרות 11  קבוצות מרוצים ולא 10, דבר שאכן יקרה החל מהשנה הבאה - עוד חלק מהניסיון של הנהלת F1 לקרוץ לקהל האמריקאי כאשר תיכנס קבוצה חדשה תחת הטייטל של "קאדילאק", מותג אמריקאי בעל שם.

כשהכתוביות עלו אחרי כשעתיים וחצי, חשבתי שלא הרגשתי איך הזמן עבר - "F1" מצליח להיות דרמת אקשן סוחפת, ומצליח להכניס גם את מי שלא מכיר את כל החוקים הפתלתלים של הספורט בסוד העניינים בלי בעיות.

מדובר באחד מסרטי המירוצים המבדרים ביותר שנוצרו, גם אם התסריט לא סובל מתחכום יתר. הערת אגב - למי שהסרט יסחף אותו יותר מהרגיל, אני חייב להמליץ לרוץ ולראות את הסדרה התיעודית המצוינת Drive to Survive ב"נטפליקס", סדרה שמצליחה להנגיש את העולם של "פורמולה 1" באופן פנטסטי ואולי בדיעבד תרמה גם היא להפקת הסרט.

עכשיו תצטרכו לסלוח לי - יש עוד סוף שבוע של מירוצי "פורמולה 1" שמתרחש ממש כרגע, אז אני צריך לחזור למציאות.

הציון למעריצים:

הציון לאנשים מהישוב שמחפשים סרט מבדר לקיץ החם:

אולפני "דרימוורקס" תמיד חיפשו איך להפוך למתחרים העיקריים של האחות הגדולה "דיסני" והתחרות העזה תמיד היתה בתחום סרטי האנימציה הממוחשבת. במיוחד מול התוצרים של "פיקסאר", ניכר הפער ברמת האנימציה והתסריט, אך לפעמים הכמות עדיפה על האיכות ו"דרימוורקס" הצליחו לייצר כמה מותגים חזקים ומרובי המשכים לאורך השנים, כמו "שרק", "מדגסקר" ו"קונג פו פנדה" אם להזכיר חלק. העיבוד לספר הנוער "הדרקון הראשון שלי" שיצא לפני 15 שנה, היה הצלחה כלכלית לצד פרגון המבקרים והוליד עוד 2 המשכים שזכו להצלחה לא פחותה וגרפו במצטבר בקופות מעל למיליארד וחצי דולרים.

אם בוחנים את כל עיבודי הלייב אקשן ש"דיסני" הוציאו בשנים האחרונות, זה היה ממש מפתיע ש"דרימוורקס" לא קפצו מיד על העגלה שמניבה מזומנים קלים. אפשר להניח כי בניגוד ל"דיסני", רוב המותגים שלהם עוד לא "זקנים" מספיק כדי להצדיק פניה לקהל חדש, אבל הנה מגיעה הסנונית הראשונה בדמות דרקון "חי" - גרסת הלייב אקשן לחלק הראשון של "הדרקון הראשון שלי" שגרסת האנימציה שלו יצאה ב-2010.
הבמאי דין דבואה שאחראי על כל הטרילוגיה המצוירת ביקש וקיבל מהאולפנים שליטה מלאה בסרט, וכל זאת עבור העובדה שהוא בעצם מחדש את עצמו עם שחקנים חיים.

התקציר עבור אלו שלא צפו מעולם ,עוסק בכפר ויקינגי בשם בורק, היושב על אי מרוחק בים הצפוני. את הכפר מאכלסים שלל ויקינגים חסרי פחד תחת המנהיג סטואיק הרחב (ג'רארד באטלר, "300"), שנלחמים מלחמה עיקשת וחסרת פשרות בשלל הדרקונים שתוקפים את האי השלו שלהם וגונבים להם את הכבשים. בנו של סטואיק, היקאפ (מייסון ת'ימס), הוא הדבר הרחוק ביותר מלוחם ויקינגי אמיץ - מדובר בממציא המצאות חולמני, שמעז להשתמש במוח ולא בכוח, על מנת למגר את איום הדרקונים. לרוע המזל, השלומיאליות שלו גורמת לכך שיותר ויקינגים נפגעים מהמתקנים שלו מאשר דרקונים.

כאשר סטואיק יוצא בראש משלחת כדי לגלות את האי שממנו מגיעים הדרקונים, הוא מפקיד בחוסר רצון את היקאפ בידיים (או יותר נכון יד) של נפח הכפר גובר (ניק פרוסט, ליהוק מושלם לתפקיד הזה), המשמש גם כחונך ומדריך הלחימה של הכפר, על מנת שיהפוך אותו לקוטל דרקונים חסר מורא. היקאפ נזרק ללא גיונינם מיותרים להתמקצעות ב"לוחמה דרקונית" בזירת הלחימה של הכפר, טקס חניכה אותו הוא אמור לעבור יחד עם שאר בני גילו - אסטריד (ניקו פארקר, הופיעה לרגע בעונה הראשונה של "האחרונים שבינינו" והיא גם הבת של ט'נדי ניוטון), נוזלו (גבריאל האוול) , זוג תאומים לא זהים בשם ראפנט (ברונווין ג'יימס, "מרשעת") וטאפנט (הארי טרוולדין) והפאנבוי מעריץ הדרקונים רגלי דג (ג'וליאן דניסון, "המצוד אחר אנשי הבר").

החבורה, במיוחד אסטריד, לא מבינה איך היקאפ הלא יוצלח התגלגל לזירה, כאשר ברור שיש לו אפס כישורים להצליח. מה שהם לא יודעים הוא שהיקאפ גילה דרקון פצוע אותו הוא מכנה שום-שן, ולא רק שהדבר נותן לו יתרון סודי בזירה, אלא שכל תפיסת עולמו אודות הדרקונים משתנה כאשר הוא פותח במסע שיאתגר גם את החיים בכפר הויקינגי.

הדבר הבולט ביותר בגרסת הלייב מול הסרט המונפש, הוא האורך - הגרסה הנוכחית ארוכה כמעט בחצי שעה, ועומדת על 125 דקות. רוב הקטעים שנוספו לטעמי היו די חסרי משמעות: תוספת של סטואיק נואם בפני הלוחמים, שבירור נועד לתרץ את העובדה שהויקינגים בסרט הזה מקבלים ייצוג של כל הגזעים האנושיים, דמות חדשה של חוזת הכפר שבדיעבד אני לא מבין מה התרומה שלה לסיפור ועוד כמה תוספות מינוריות.

קטעי האקשן המרכזיים נשארו זהים כמעט ברמת הפריים הבודד לסרט המקורי, ומי שמצפה בקוצר רוח לחוות שוב את המעוף המסעיר על גבו של שום שן דרך הפיורדים, יקבל גרסה משודרגת ומלהיבה, כאשר המוזיקה של גלן פאוול מעצימה את החוויה כמו בסרט המקורי. הנקודה שהיתה עבורי בולטת ביותר הוא הצילום: בגרסה הזו הצלם הוא ביל פופ, צלם עם קילומטרז' ארוך של סרטי מד"ב ופנטזיה- מסדרת "המטריקס", הספיידרמנים של סם ריימי, דרך החידוש ל"ספר הג'ונגל" וגם "אנטמן" האחרון. פופ הוא צלם מצוין, אבל על הצילום בסרט המצויר המקורי הופקד לא אחר מאשף האור והצל, הצלם עטור הפרסים רוג'ר דיקינס, ואני חושב שבשל כך הוא אחד מהסרטים המצויירים שנראים הכי טוב, מאז ועד היום.

זה נכון שדיקינס לא באמת עמד מאחורי מצלמה מוחשית כמו בסרט לייב אקשן, אבל הוא עבד בצמוד לאנימטורים על מנת להשוות לסרט מראה ריאליסטי ככל האפשר והתוצאה ניכרת בכל פריים. לטעמי האישי בלבד, ברמת התוצאה הסופית, העבודה של דיקינס עדיין הרבה יותר מרשימה, כאשר הסרט הנוכחי פשוט נראה טוב מאוד, כמו שהייתם מצפים מסרט לייב אקשן עם אפקטים ממוחשבים בשנת 2025.

הסרט המצויר התגאה בקאסט מדהים של שחקנים שסיפק את הקולות שמאחורי הדמויות השונות, ואני מניח שזה היווה אתגר לא פשוט למצוא את המקבילה החיה עבורם: כנראה שאי אפשר היה לוותר על קולו הרועם של ג'רארד באטלר בתור הצ'יף סטואיק ולכן הוא היחיד ששרד את המעבר לגרסה המציאותית (אם כי הדמות שלו הרבה פחות "רחבה" עקב כך). ת'ימס מספק גרסה לא רעה של היקאפ ההססן, בעוד פארקר נותנת בראש כאסטריד האמיצה. ואם להתייחס ל"פיל שבחדר" - כן, היא עוברת בתור ויקינגית.

ניק פרוסט, שחקן שבדרך כלל חוזר על אותה דמות בלתי נסבלת בעיני מטרילוגיית ה"קורנטו", מתגלה כהברקה של הסרט בתור גובר. דווקא דניסון כ"רגלי דג", האתנחתא הקומית מהסרט המקורי, הוא ליהוק לא מוצלח - הפאנצ'ים הקומיים המהירים שאפיינו את הדמות במקור, פשוט לא זורמים באופן מוצלח כאן. תקלת ליהוק אחרת מתרחשת עם התאומים, אשר במקור היו זהים למעט העובדה שהיו בן ובת. בגרסה הנוכחית נראה שאין ביניהם שום קשר גנטי, אבל הם לא כאלו דמויות חשובות שצריך לעשות מזה עניין. האוול בתור נוזלו מצליח להיות מעצבן כמו בן דמותו המצויר.

העובדה שאין ברזומה של הבמאי דין דבואה שום סרט מלבד הטרילוגיה המצוירת המקורית, כמו גם "לילו וסטיץ'" המצויר (אותו ביים במשותף עם כריס סנדרס, שחולק איתו גם קרדיט לסרט הראשון בטרילוגית הדרקון) יכולה להוות התראה שאין בחידוש הנוכחי ערך מוסף גדול מדי, אבל המוצר הזה נועד להכיר את היקאפ ושום שן לדור חדש של צופים והוא עושה עבודה מצוינת בחלק הזה.

מאחר ואולפני "יוניברסל" כבר הודיעו על תאריך היציאה לחידוש השני בסדרה, אני מניח שיש להם אמון רב במוצר ובקהל אליו הוא מיועד וההצלחה כבר ידועה מראש.

ציון סופי: 3.5 מתוך 5

דן טרכטנברג ממשיך לשחק עם צעצועים משנות ה80.
תנו לו. הוא בעשייה חיובית.

לא הרבה אנשים זוכרים את זה, אבל "הטורף" התחיל בתור פרודיה: הרעיון היה "רוקי נגד חייזרים", כחלק מהמחשבה נגד מי עוד יכול סילבסטר סטלון להתמודד בקרב, לאחר שכל איום ריאלי כבר בוצע בסדרת סרטי האגרוף. כאשר הבדיחה הפכה לתסריט מלא והתסריט הפך לסרט - מי שהיה מתחת לתחפושת של הטורף היה שחקן מתחיל בשם ז'אן קלוד ואן דאם. לא הוא ולא הדגם הראשוני של התחפושת שרדו לזמן רב. בזכות אולפן האפקטים של סטן ווינסטון ושחקן אחד ממש עצום בשם קווין פיטר הול קיבלנו את "הטורף" -אחת ממפלצות הסלאשרים הגדולות בכל הזמנים, האיום הרצחני על קבוצת השרירנים בהנהגת שוורצנגר בסרט האקשן הקלאסי משנת 1987.

לצער רוב המעריצים, רמת הרצינות בהפקת סרטי "הטורף" הלכה וירדה עם השנים: החלק השני עם דני גלובר היה חביב, השלישי עם אדריאן ברודי היה נחמד, הקרוס-אוברים עם "הנוסע השמיני" היו פשוט פספוס גלקטי, וההופעה האחרונה של המפלצת תחת השם "הטורף" ב2018 הייתה לא יותר ממשגל נוסטלגי.
מותג הסרטים הזה הפך ל"קומדיית מד"ב" בעיניי רבים מהצופים ואז משום מקום בא הבמאי והתסריטאי דן טרטנברג עם הסרט "טרף" (שיצא ישירות לשירות דיסני פלוס) והעיף לכולנו את המוח.

החליפות ב"דיסני" (עדיין לא מאמין שאני רושם את השם הזה בביקורת על "הטורף") היה כנראה כל כך מרוצים שהם פשוט נתנו לאיש מלא אורות ירוקים וניירות ירוקים על מנת לבנות את המותגמחדש לבדו. ומה עשה טרכטנברג? סיפק לנו גם סרט אנימציה וגם סרט לייב אקשן בעולם של הטורפים, בהפרש של חצי שנה אחד מהשני!

כמעריץ של "הטורף" עוד מגיל 6, כשאבא שלי לא השגיח עלי בצפייה בסרט בערוץ 4, "הטורף- רוצח הרוצחים" מאוד הרשים אותי כטריילר, אז מן הסתם ישבתי לראות את הסרט דקה אחרי שעלה ל"דיסני פלוס". הגדולה של הפרוייקט הזה מסוכמת במילה אחת- מסתורין. הטריילר הציג את הסרט בכלל כמיני סידרה בת שלושה פרקים, כל פרק יעסוק במפגש של הטורף עם לוחמים מתקופות שונות בהיסטוריה. מה שבפועל התגלה כסרט של שעה וחצי, המורכב מסיפורים אנתולוגיים (עומדים בפני עצמם, אבל לא באמת) והכל באנימצית תלת מימד עם טקסטורות של אנימציה קלאסית בפריים רייט נמוך (מעט תמונות פר שניה). אותו סגנון שלמדנו להכיר ב"ספיידרמן מימד העכביש" , סגנון שכל אולפן אנימציה מיד אימץ. אישית, הסגנון הזה מרגיש לי קצת חרוש, וב"טורף: רוצח הרוצחים" לפעמים הפריימים מעטים מדי, והדבר יוצר קצת מרגיש כאילו האנימציה מעט "תקועה". אך מעבר לכך, העיצוב מגניב, הסיפור קולח וכל אחד מהטורפים פשוט יותר מגניב מהקודם.

אבל כמו שאמרתי, גדולת הסרט היא במילה מסתורין - העלילה מגוללת את סיפורם של שלושה לוחמים מתקופות שונות בהיסטוריה: אורסה (לינדסי לה-ונטשי) ויקינגית אכזרית וצמאת נקם, קנג'י (לואיס אוזאווה, אשר שיחק גם ב"טורפים") נינג'ה בעל תסביך משפחתי וטורס (ריק גונזאלס) טייס קרב ממלחמת העולם השנייה. כל אחד מהלוחמים חווה מפגש עם טורף שמוצא בו ערך כ"פרס עליון". אגב פרס, אחד הדברים הבאמת מדליקים בסרט הוא שפעם ראשונה אנחנו נחשפים לתרבות של גזע הטורפים (המכונים יאוטצ'ה), כמו למשל קוד הקרב שלהם המוצג ממש בתחילת הסרט, כמו פסוק תנכ"י. כל אחד מהלוחמים מקבל כותרת לסיפור שלו, מה שמאפיין הרבה סדרות אנתולוגיות.

כל אחד מהסיפורים הנפרדים מלא באקשן, אנושיות, דם דם ועוד דם כיאה לסלאשרים אמיתיים. אבל רק שמגיעים למערכה האחרונה, השוק כל כך עוצמתי, שמבינים שמדובר בתסריט לא פחות ממבריק, לצד שיווק קלאסי ולא מספיילר שהופך את הפרוייקט הזה (אני ממש מתעקש על המילה "פרוייקט" ומייד תבינו) למסקרן ומרגש לא פחות ממה שהרגשתי בימים הראשונים של היקום הקולנועי של מארוול. כן כן. עד כדי כך. בלי להרוס למי שמתכוון לצפות, המערכה האחרונה בסרט היא כל מה שאי פעם רציתי מסרט של "הטורף". בפעם הראשונה אנחנו באמת לומדים להכיר את הגזע החייזרי כולו ולפרק מעט מהמסתורין הלא ממומש שעטף את הדמות הזו כבר כמעט 40 שנה. היררכיה, מנהגים, שפה, וזה עוד קצה המזלג. 20 הדקות האחרונות הם קליימקס שנבנה באופן שירצה כל מעריץ.

טרכטנברג באמת נותן כאן לב ונשמה למה שהפך בדיחה קולנועית עם השנים, ורואים זאת - לא רק ש"טרף" היה טייק מרענן על המותג, "רוצח הרוצחים" מראה שאפשר להרחיב עוד על העולם הכבר קיים של "הטורף" ולהתפרע איתו באנימציה.

אם לוקחים בחשבון את סצנת אמצע הכתוביות (כן. יש. והיא מעולה!) ואת המעט שראינו מ-"Predator- badlands" שעתיד להגיע לקולנוע בנובמבר, כנראה שהאיש מתכנן פה משהו בקנה מידה לא צפוי.

במידה הושמועות נכונות, אני יכול רק לקוות לאיחוד כוחות בינו לבין ופאדי אלברז ("הנוסע השמיני- רומולוס") ואולי המעריצים יקבלו תיקון עולם עבור שתיים מהמפלצות הקלאסיות של הוליווד, ממש כפי שאדם ווינגארד עשה עם "גודזילה נגד קונג".
האם אני מוכן לזה? בוודאי. האם הגוף שלי מוכן לזה? אני מת מפחד לגלות.

אויב אקראי 1 - "זה ג'ון וויק!"
אויב אקראי 2 - "אז מה? הוא רק בן אדם אחד"
(באנג באנג!)
שניהם מתים.

הציטוט הזה מתוך "ג'ון וויק מציג: בלרינה" הוא בגדול התמצית המזוקקת של סרטי "ג'ון וויק" - סדרת סרטים שאני בטוח שהחלה בתור בדיחה בין חברים ("הם הרגו לו את הכלב, אז הוא יצא לנקום") אבל הפכה לאחד המותגים הקולנועיים הכי חזקים של העשור האחרון, כאשר הסדרה גורפת מעל מיליארד דולר בקופות, זוכה גם באהדת המבקרים ומתרחבת גם למדיות אחרות (טלוויזיה, קומיקס, משחקי מחשב).
אין ספק שהדמות המזוהה ביותר עם הסדרה היא קיאנו ריבס כדמות הראשית.
ריבס קיבל את התסריט לידיו כאשר הקריירה שלו כבר היתה בדעיכה, אבל התחבר אליו מייד והוא זה שהמליץ למפיקים לקחת זוג מדריכי פעלולים בשם צ’אד סטלסקי (איתו עבד ב"מאטריקס") ודיוויד לייץ' לביים את הסרט. והשאר? היסטוריה, כמו שאומרים, שהזניקה את הקריירות של כל המעורבים בנושא.

לכן, כאשר הוכרז על סרט ספין אוף לסדרה, הרמתי גבה בתמיהה, ואני בטוח שלא הייתי היחיד . כיצד אפשר להמשיך מותג (במיוחד לאור מאורעות הסרט הרביעי) ללא הנציג המוכר ביותר שלה? (מן הסתם, זו אחת הסיבות לכך שהסדרה "הקונטיננטל" לא זכתה להצלחה מסחררת). כמובן שהמפיקים רגישים למה שהמעריצים רוצים, אז הפלא ופלא: ה"באבא יאגה" חוזר, גם אם להופעת אורח קצרה בתוך "ג'ון וויק מציג: בלרינה".

תכירו בבקשה את איב (אנה דה ארמאס), נערה צעירה שגדלה תחת חסות המנהלת (אנג'ליקה יוסטון) בשבט ה"רוסקה רומא", כאשר מיודענו שידו בכל ווינסטון (יאן מקשיין) הביא אותה אליה, לאחר שהתייתמה מאביה. האב נהרג בידי מתנקשים בהנהגת דמות מסתורית בשם הקאנצלר (גבריאל ביירן) שרצה משום מה לשים את ידיו על הילדה איב.
כל האקספוזיציה הזו, שמהווה את החלק הראשון של הסרט, סובלת משלל חורים לוגיים שיכולים לגרום לכאב ראש למי שיתעמק בהם, אבל לא לשם כך התכנסנו.
התכנסנו כמובן לשלל מונטאז'ים בהם איב הופכת למוכנת הריגה משוכללת בשירות ה"רוסקה רומא", והופכת ל"קיקימורה" - המתנקש שאמור בעצם לשרת את הטוב, ממש כמו ג'ון וויק עצמו. כל זה כמובן מתחבר לכל עולם הפשע המורכב ובעל החוקים שנבנה במהלך כל הסרטים הקודמים (חוקים שהם הגיוניים בערך כמו חוקי הפיזיקה במהלך הסרטים, אבל נניח לכל זה כי למה לבאס).
במהלך חוזה הגנה על לקוחה, איב נתקלת ברוצחים מאותו שבט מתנקשים שהרג את אביה. למרות אזהרתה של המנהלת שלא תפר את הפסקת האש שיש בין ה"רוסקה רומא" לבין אותו שבט מתחרה, איב נחושה לנקום את ילדותה האבודה ופונה לעזרתו של ווינסטון במלון "הקונטיננטל". שם נזכה לראות את שוער המלון שארון, הלוא הוא לאנס רדיק המנוח בתפקיד האחרון שאליו הצטלם (לתומי הייתי בטוח שהתפקיד האחרון שצילם היה "ג'ון וויק 4" אך שמחתי לגלות שטעיתי. הלוואי ויחזירו אותו איכשהו לחלק השלישי בסדרת משחקי המחשב "Horizons", שאולי יצא ואולי לא...)
מסלול הנקמה הזה יביא אותה להתנגשות ישירה מול הקאנצלר האכזרי ושלל חייליו הנאמנים, אך גם עם נציג הקבוצה הביתית - מי אם לא "באבא יאגה" המפורסם.
אה כן, כמעט שכחתי - במהלך העלילה יופיע גם דניאל פיין (נורמן רידוס מ"המתים המהלכים") אבל הדמות שלו כל כך מיותרת שתשכחו בדיוק כמוני את העובדה שהוא הופיע בסרט.

אבל בחייכם, מה מעניין הסיפור כשיש אקשן? אני יכול לציין בפה מלא שכמות האקשן ב"בלרינה" לא נופלת מאף סרט אחר בסדרה, כולל כמובן הסיקוונס ההכרחי של קרב בתוך מועדון לילה - לדעתי היה אחד כזה בכל אחד מהסרטים בסדרה.
ניכר שהמוחות המעורבים עמלו קשה כדי להתעלות על קטעי הקרב בחלק הרביעי: -_ -שבעתם מקרבות במקום סגור עם אקדחים? אז מה דעתכם על קרבות במקום סגור עם רימוני רסס?!
אהבתם את רובה הציד שירה מעין להבות אש בסרט הקודם? אחלה. קבלו דו קרב עם להביורים שיורקים סילוני אש למרחק 10 מטרים!

כמובן שלא נפקד מקומם של האקדחים, רובי הציד , רובי הצלפים, רובי הסער האוטומטיים, סכינים מכל סוג וגודל וכמובן איך אפשר בלי גרזנים (מי לעזאזל נלחם בגרזנים?! מה זה חשוב, עזוב שטויות ותן בראש).

מה שאני כן יכול להשוות הוא הסגנון של "בלט" האלימות (סילחו לי על משחק המילים) - אין ספק שסטלסקי יצר סגנון מאוד יחוודי בסרטי "וויק": עדשת מצלמה רחבה , שוטים ארוכים כמעט ללא חיתוכים ופילטרים של צבעים בקונטרסט גבוה.
לן וייסמן, הבמאי של "בלרינה" אמנם מנסה לחקות את הסגנון, אבל התוצאה הסופית היא פחות טובה לצערי, למי שהתרגל לרף הגבוה של סטלסקי - היה לפחות סיקוונס אחד שבו הרגשתי שאם זה היה נתון בידיים של הבמאי המקורי הוא היה מבצע אותו ברמה הרבה יותר מספקת.
וייסמן כבר יצר בעבר עולם קולנועי משלו, עולם סרטי "מלחמת האופל", אבל אני לא יכול להגיד שהסרטים האלו או ההמשך שעשה ל"מת לחיות" והחידוש ל"זכרון גורלי" השאירו בי רושם שהוא לא יותר מבמאי ממוצע וחבל.
אני חושב ש"בלרינה" היתה יוצאת נשכרת מבמאי עם יותר מעוף ויזואלי.

הבחירה באנה דה ארמס הקטנטנה, היא גם סוג של אמירה, שבגדול די מוצגת במהלך החניכה שלך - את אישה זעירה בעולם של גברים בריונים, לכן תדאגי לשנות את חוקי המשחק לטובתך.
פמיניזם בשקל בצד, דה ארמס מצליחה לשאת את המשקל הפיזי והמטאפורי בהצלחה על כתפיה, ובעיקר אפשר לחגוג את העובדה שהיא שחקנית הרבה יותר וורסטילית מריבס, עם כל הרצון הטוב והכבוד.

על כל פנים, אני לא יכול להגיד שלא נהניתי ב"בלרינה" - ציפיתי לקבל עוד מהעולם הפשע האפל של הסדרה המקורית וקיבלתי בדיוק את זה.
הסרט אפילו מצליח להקליל את עצמו עם הומור פה ושם, למרות שרוב ההומור מבוסס על איברי גוף אשר לא נשארים במצב הצבירה הראוי להם עקב מפגש עם חפצים חדים או מרסקים בשלל וריאציות. אה, יש גם בדיחת "קוראים לי פרנק"...

"ג'ון וויק מציג: בלרינה" הוא עוד מוצר הוליוודי מהוקצע למדי שעונה על הצורך באקשן נטול פשרות, ובאורך של קצת יותר משעתיים - הוא מספק יותר אקשן פר דקת מסך מאשר החלק האחרון של "משימה בלתי אפשרית" למשל.

אחרי לא מעט הייפ נחת בבתי הקולנוע בישראל (וברחבי העולם) גרסת הלייב אקשן של סרט האנימציה הקלאסי (?) של דיסני משנת 2002, "לילו וסטיץ'". הסרט המקורי הפך לתופעה בינלאומית (בלי שהוא התכוון בכלל על פי דברי יוצרו כריס סנדרס) והגרסה הקולנועית הנוכחית היא השלב האחרון בהתפתחות הפרנצ'ייז. האם הסרט שווה את תשומת ליבנו, את זמננו וארנקנו (הדיגיטלי כמובן), התשובה הקצרה היא, כן בהחלט, "לילו & סטיץ'" הוא סרט משפחתי מקסים ועם מסר ברור עם ניחוח של סרטי דיסני הקלאסים (אלה משנות השישים והשבעים). הילדים יתאהבו, המבוגרים ישבו עם חיוך טיפשי על הפנים שיחזיר אותם לילדות.

לפני שנצלול לסרט החדש, בואו נשים דבר אחד בצד. הביקורת הזו לא תיכנס בכלל להשוואה אל מול הסרט המקורי (שכן יוזכר כמה וכמה פעמים) ולחלוטין לא נעסוק בשאלה "מי היה צריך את הרימייק הזה"? אנחנו נתייחס לסרט כמוצר שעומד בפני עצמו, למרות שהוא חלק מתעשייה שלמה שנוצרה סביב החייזר והילדה מהוואי. נכון להיום, התעשייה הזו כוללת שלושה סרטי המשך לסרט המקורי (כולם יצאו ל-DVD), שלוש סדרות אנימציה, מספר לא מבוטל של משחקי מחשב ואפילו סדרות קומיקס (האחרונה שבהן החלה בינואר 2024 על ידי הוצאת דיינמייט).

אך אל דאגה, לסרט החדש אין צורך להגיע עם הכנה מוקדמת, או הכרות עם הדמויות או הסביבה. אחד הדברים היפים שיש בסרט, שהוא מתייחס לעצמו כאילו הוא המוצר הראשון, הראשי והיחיד שקיים, וככזה הוא ממלא את התפקיד במלואו, מדובר בסרט משפחתי שמרגיש שלם, שלא מתבייש להיות רגשני, שלא מחפש תסריט מדויק, אלא מחפש את הדרך הנכונה ביותר, הטובה ביותר והמדויקת ביותר, לספר את הסיפור ולהעביר את המסר של חשיבותה של משפחה ומה היא בכלל משפחה.

על הקונצרט המשפחתי הזה, מנצח הבמאי דין פליישר קאמפ, שם שאינו שגור או מוכר מדי, וגם לא במאי עם רקורד נרחב או מספר רב של שוברי קופות מאחוריו. אבל דין פליישר אחראי לאחד מסרטי האנימציה המקוריים, המרגשים והיפים שנעשו בשנים האחרונות " מרסל הקונכייה עם הנעליים" (2021) המבוסס על שלושה סרטים קצרים שדין ביים בין השנים 2010 ל-2014). לצערי הרב, הסרט לא זכה להפצה מסחרית בישראל, אבל כן זכה למספר הקרנות בסינמטקים.

פליישר יצא לדרך עם תסריט לא מהודק, לא מורכב מדי, ולא תסריט שטומן בחובו הגיון פנימי גדול, אבל הוא יצא עם אמונה גדולה, לב ענקי ויכולת מופלאה ללהק את האנשים הנכונים לתפקידים הנכונים. ללא ספק, הליהוק המושלם של הסרט הוא הנקודה החזקה ביותר שלו. כל שחקן ושחקנית מבצעים את עבודתם באופן מופלא ומותאם לטון אותו הכתיב פליישר.

הקומיקאי הקלאסי וו. סי פילדס, אמר אי שם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, "לעולם כשחקן אל תעבוד עם ילדים ובעלי חיים, הם בלתי צפויים ויגנבו לך את הזרקור". ואכן, הדמיות שגונבות את ההצגה הן ללא ספק התגלית הנהדרת מיה קיאלוהה בת ה-9 שמגלמת את לילו והדמות האנימטיבית של סטיץ' שמתפקד כחיה לכל דבר. שאר השחקנים מודעים לעובדה שהם שחקני משנה בסרט ונראה שהם הגיעו לפרגן לשתי הדמויות הראשיות וליהנות כמה שאפשר מהתהליך. את דמותו של סטיץ' מדבב כריס סנדרס, האיש שהגה את הסרט המקורי, ביים אותו ודובב גם שם את סטיץ', האהבה שהוא מביא בקולו, מורגשת גם בדמות עצמה.

לא תמצאו בסרט שמות גדולים, וזה נאמר באופן הכי חיובי שיש. השם הכי גדול כאן הוא זאק גליפיאנקיס (סרטי "בדרך לחתונה עוצרים ב....") שמגלם את ג'ומבה, המדען האינטרגלקטי אשר המציא את ניסוי 626, סטיץ'. סידני אגודונג, שהרזומה שלה אינו מכיל סרט מוכר או כזה שזכה להצלחה או הפצה בישראל, עושה עבודה טובה בתור נאני, האחות הגדולה שמנסה לג'נגל בין אימהות לעבודה להגשמה עצמית. בילי מגנוסן, ששמו אינו מוכר, למרות שהוא משחק בקולנוע ובטלוויזיה כבר למעלה מ-15 שנים (חלקכם אולי יזכור אותו כנסיך של רפונזל מהסרט "אל תוך היער"), מתגלה כשחקן בעל תזמון קומי נפלא. הוא מצליח לגלם בצורה מדויקת את פליקלי, חוקר האנושות האינטגרלית, שכל חלומו הוא לבקר בכדור הארץ ולהתחבר לבני האדם.

קאיפו דודוואט הוא גם שחקן מתחיל, שאינו מוכר לקהל הרחב, ותפקידו, כדיוויד, המאוהב בנאני, אינו גדול, אבל הוא כן מצליח להיות שובה לב (ועין). שתי אנקדוטות חביבות בגזרת הליהוק, שקהל ההורים בטח יקבל עם חיוך נוסטלגי. טיה קררה, שדובבה בסרט המקורי את נאני, והייתה כוכבת לרגע בשנות התשעים, מופיעה בתור העובדת הסוציאלית החביבה עם הכינוי "סמיילי" וג'ייסון סקוט לי, עוד כוכב לרגע בשנות התשעים, שדובב את דיוויד בסרט המקורי, מופיע כאן בתור בעל הריטריט שבו רוצה לעבוד נאני.

הטון הקליל של הסרט, שלא תמצאו בו סצינות מפחידות מדי, גרוטסקיות מדי או סצנות שיורדות לרמה של בדיחות נפיחה, מתעסק בתמה שהיא מאד דיסני, חשיבותה של משפחה. אבל הפעם, יש שינוי, הפעם לא מדובר במשפחה הומוגנית או ביולוגית, אבא, אמא, אח ואחות. אלא במשפחה מפורקת וקבוצה של אנשים, שאט אט מתחברים זה לזאת, תודות לחייזר הכחול והופכים למשפחה, מרכיבים משפחה. אפשר לראות במסר הזה, בשביל דיסני, אפילו משהו חתרני ונטישה של מושג המשפחה הקלאסי ואולי הארכאי לתקופה שבה אנו חיים. יש לנו בסופו של דבר משפחה שמורכבת מבני האוואי (שלא כולם עם קרבת דם), סוכן סי איי איי שחור ושני חייזרים כחול וירוק בעל עין אחת. בזאת דיסני מצהירים, יש יותר מסוג אחד של משפחה.

הסרט מצליח להיות גם עם נימה ילדית אך גם עם טון בוגר יותר. הוא גם מזגזג בין סרט בלתי צפוי ומצד שני מאוד ארכאי והולך לפי הספר, וזה מה שיפה בו, הוא מצליח לגשר בין כל הדורות. כן, ההורים לא ייצאו נלהבים מהסרט, אבל הוא יהיה להם מאוד נעים. כמקובל בסרטי ילדים, יש המון חורים בתסריט, והרבה סצינות שההיגיון שלהן לא ברור (כמו למשל סצינות של חלליות ענקיות שנוחתות על כדור הארץ אבל לא נראה שלמישהו איכפת).

מה שיפה בסרט הוא, שרוב הדמויות עוברות את "מסע הגיבור", רוב הדמויות עוברות שינוי, מהדמויות הראשיות ועד הדמויות המשניות שמופיעות ללא יותר מעשר דקות בכל הסרט. באם אתה חייזר או בן אנוש, אתה עובר שינוי. אבל הגיבור האמיתי של הסרט, מי שעובר את השינוי המשמעותי ביותר, הוא סטיץ'. יצור כחול שמתחיל כניסוי צבאי בכוכב מרוחק שהפך אותו למכונת הרס ומסיים את הסרט כבן אנוש (אוקי, לא ממש בן אנוש, יותר כלב מדבר) טוב לב, ובעל משפחה.

בסופו של דבר, מדובר בסרט חמוד ומתוק, מרגש ומצחיק, שהליהוק המושלם שלו הוא נקודת החוזקה שלו, ובהחלט מצדיק יציאה משפחתית מהבית אל בית הקולנוע הקריר.

ציון סופי: 4 (מתוך חמש)

מארוול נותנים לנו את הטייק שלהם על "יחידת המתאבדים" ומצליחים, בתקופת שפל, להעלות את הרף, ולחזור (בערך) למסלול.

כמעריץ וותיק של דמויות הקומיקס של "מארוול" חיכיתי לא מעט לראות על המסך הגדול אנסמבל של נבלים כקונטרה לקבוצת גיבורי העל כמו "הנוקמים". "אדוני הרשע" (masters of evil) היו קבוצה ב"רשימת המתנות" שלי אבל עם שם כל כך מגוחך היה ברור שקווין פייגי לא ממהר להציג את נבחרת הנבלים בהנהגתו של הברון זימו (שמגולם ביקום הקולנועי ע"י דניאל ברוהל).
מה שכן קיבלתי במקום היה את הצוות השני של נבלים שהנהיג זימו (לפחות בקומיקס)- הת'אנדרבולטס - קבוצת נבלים ואנטי גיבורים שמוקמת ע"י הגנרל רוס בקומיקס (שהכינוי שלו בצבא הוא "ת'אנדרבולט") בעקבות ארועי "מלחמת האזרחים". כמובן שבסרטים העניינים קצת שונים, אז ידעתי שלא אקבל בדיוק את מה שרציתי כמו שילוב של הענק האדום או אבומניישן לתוך המיקס, אבל עדיין התרגשתי מאוד לקראת הסרט הזה.

מיותר לציין שמארוול ממש לא נמצאים במומנטום הקבוע שלהם כענקית קולנוע מאז "סוף המשחק", והנפילות או ההכנסות הבנאליות של סרטים אחרונים במותג לא נתנו להמון אופטימיות לשטוף לי את האונה הקדמית במוח מספיק כדי שאהיה בהייפ שרציתי להיות בו, תוסיפו לכך את העובדה שקמפיין הפרסום של הסרט גרם לאינטרנט לחזות כמעט את כל העלילה והטוויסטים האפשריים (כולל את הסיבה לקיומה של הכוכבית בשם הסרט) ועדיין- ציפיתי לטובות. וובכן... הסרט טוב. לא מטורף, אבל טוב.

אז כמו בקומיקס, "ת'אנדרבולטס" מגולל את סיפורם שכמה נבלים ואנטי גיבורים מסרטים קודמים ביקום הקולנועי של מארוול שמוצאים את עצמם באותה סירה. ילנה בולובה (פלורנס פיו) אחותה של האלמנה השחורה, אלכסי שוסטקוב המכונה "רד-גארדיין" (דייויד הארבור), באקי בארנס (סבסטיאן סטן), אווה סטאר המכונה "גוסט" (האנה ג'ון קיימן) אותה ראינו כנבלית בסרט "אנטמן והצרעה", ג'ון ווקר (וויאט ראסל) שהיה הניסיון הראשון לרשת את קפטן אמריקה וכשל (מארועי "הפאלקון וחייל החורף") וטאסקמאסטר (אולגה קירילינקו) שהייתה הנבל המשני ב"אלמנה השחורה". אם לסכם, כדי להכיר את כולם צריך לצפות בשני סרטים וסדרה אחת בדיסני פלוס. לכולם פרט לבאקי יש מן המשותף, כולם גוייסו בשלב כזה או אחר ע"י הברונית וולנטינה אלגרה דה-פונטיין (ג'וליה לואיס דרייפוס). כשהממשל האמריקני מחליט לכלוא את פונטיין (סליחה.. דה-פונטיין) היא מחליטה לשרוף את כל קצוות החוט המפוקפקים שלה, תרתי משמע, כולל את כל שכירי החרב שעבדו אצלה.

כאשר החבורה נשלחת להרוג זה את זו את זה הם נתקלי בדמות מסתורית בשם בוב (לואיס פולמן, בנו של השחקן המוערך ביל פולמן וה"בן של" השני בקאסט בנוסף לווייאט, הבן של קורט ראסל). בוב הוא לכאורה כלומניק חסר משמעות, עד שמתגלה שהוא אחד הניסויים של דה-פונטיין לייצר "נוקם" חדש בלתי מנוצח בשם "סנטרי" (פחות או יותר הסופרמן של "מארוול" בקומיקס). כאשר בוב מאבד שליטה על עצמו ונותן לצד האפל שלו להשתולל, "הת'אנדרבולטס" מתאגדים באין ברירה כדי לעצור אותו. למה הם נקראים דווקא "הת'אנדרבולטס"? לא... לא בגלל רוס. אנחנו כנראה לא נראה יותר את האריסון פורד ביקום הזה. את הסיבה לקבלת השם (הזמני) של הקבוצה, אשאיר לכם לגלות, ולצחוק או להתאכזב ממנה.

מעבר לשינוי הדיי קריטי הזה במותג, לא הייתה לי מילה אחת רעה על הסרט - לא על הסיפור הפשוט והמוכר של "רע הופך טוב", לא על המשחק המשובח של פיו ופולמן שגונבים את ההצגה לכולם, לא על האקשן שהיה מאוד מידתי ומדויק או הקומדיה שהייתה במקום בהובלתם של הארבור בעיקר וראסל בגיבוי. אפשר גם להגיד כמה מילים טובות על המשחק של דמות משנית למדי, הלא היא מל, העוזרת האישית של וולנטינה, המגולמת ע"י ג'רלדין ווישואנתאן.

אולי אחד הדברים שהכי נהניתי ממנו בסרט היה פס הקול - הלהקה האקספרמנטלית "סון לוקס" (שהייתה אחראית גם על הפסקול של "הכל בכל מקום...") הקליטה כאן פס קול ייחודי עבור צוות גיבורי העל הזה שבעיקר נבנה על הדמות של סנטרי עצמו.
הסצנה הטובה ביותר בסרט בו החבורה נלחמת בבוב מלווה בנעימה דרמתית שהולכת ונבנת ככל שהסצנה מתקדמת, לצד אקשן שנראה יותר אצל המתחרים בDC.
לצד פס הקול המרשים היו גם רגעים בסיפור עצמו שלחצו על כפתורי הרגש בצורה מאוד מפתיעה בהתחשב שמדובר באנטי גיבורים מאוד שוליים עד כה. הצד האפל של בוב, "הריק" ניכן ביכולות אמפטיות שמאפשרות לו לשלוח את הקורבנות שלו אל חלל אטום של זיכרון כואב, וכך אנו חווים יחד עם הדמויות (בעיקר רק עם ילנה ו-ווקר) את העבר הטראומטי שלהם. בזמן שילנה כמובן עברה סיפור הרבה יותר מורכב, זה של ווקר הרבה יותר קרוב לקהל ואפילו גרם לאבא הטרי שלפניכם לקצת לחלוחית בעין וצמרמורת.

החלק הפחות מוצלח של הסרט הוא שהעיסוק בשאר חברי הצוות שהם לא ילנה הוא כמעט אפסי - יש סיבה לכך שפלורנס פיו נמצאת במרכז הפוסטר לסרט, היא גם מרכז הסרט לצד הדמות של פולמן. ווקר, ג'ון-קיימן והארבור קיימים שם רק כעמודי תמיכה, כשהארבור הוא התומך המרכזי. את באקי לחלוטין אפשר היה להחליף בדמות אחרת (זימו...סתם זורק) והתוצאה הייתה זהה. אפילו אם היו נותנים את התפקיד שלו לשירה האס מ"עולם חדש ומופלא" היינו מקבלים קצת יותר בשר לדמותה של סברה (פוליטיקה בצד הלוואי). עם זאת, המגרעות הללו לא מונעות מהסרט מלהיות מהנה. הוא אומנם רובו שיחות ודיבורים, מה שלא מאפיין הרבה סרטי גיבורי על, אבל האלמנט האנושי מספק כאן מספיק עניין לצד אקשן סביר כדי ש"ת'אנדרבולטס" יהיה מספיק מהנה לשעתיים ודקותיים.

לא בטוח אם זה בגלל עייפות החומר של מארוול, העובדה ש"מולטיוורס" הוא כלי סיפורי מחרב תסריטים או שאולי אני זקן מדי כבר לדברים האלה וכלום לא מלהיב אותי (כמו ש"הריק" בסרט מנסה לשכנע את כולם) אבל כן רציתי להנות יותר מאנסבל נבלים של מארוול כמו "הת'אנדרבולטס". בסופו של דבר כמו "עולם חדש ומופלא" שיצא לאחרונה, הסרט לא רע או מזעזע כמו שהרבה ממבקרי האנטרנט קבעו. אבל בהחלט ציפיתי ל"ואוו" וקיבלתי "מגניב". מניח שנסתפק ב"מגניב" עד "ארבעת המופלאים" ביולי הקרוב.

• נא להישאר אחרי הכתוביות. ישנם שני קטעים (שלפחות אחד מהם חשוב).