אני חייב לרשום על ההתחלה כדי שלא יהיו אי הבנות – אני לא נמנה על מעריצי “אהבה בשחקים” המקורי, למרות שלכאורה אני אמור להיות כזה, כי אני ילד של האייטיז. אז הוא לא תפס אותי וגם לא צפיתי בו לאורך השנים, חוסר עניין מוחלט. לאור העובדה שהסרט החדש מתקרב, החלטתי לקחת את העניינים בידיים ולעשות צפיה חוזרת.
מה אומר ומה אגיד, עם כל הכבוד לבמאי טוני סקוט (אחיו של רידלי ובמאי מצליח בזכות עצמו שנפטר לפני עשור), 36 השנים שעברו לא עושות חסד ל”אהבה בשחקים” ומחילה ממעריצי קרוז הפנאטיים: העלילה פשטנית, תצוגות המשחק מביכות, הניאוונסים ההומו-אירוטיים מביכים אפילו יותר והדבר היחיד שאולי מציל אותו הוא קרבות האוויר, אם כי מטוסי ה”מיג” (מטוסי F5 עתיקים) לא נראים כאיום ממשי מול מטוסי ה F14 “טומקאט”, שהיה באותה תקופה אולי מטוס הקרב הטוב ביותר בעולם.

אבל לא התכנסנו כדי לדבר על הסרט ההוא אלא על הסרט החדש “אהבה בשחקים: מאווריק” שמגיע באיחור של כמעט 3 שנים (!), אחרי שהיה אמור לעלות למסכים ביולי 2019, נדחה בשנה עקב צורך להשלים פעלולים מסובכים, ואז התרחשה עלינו שנת 2020 והשאר היסטוריה.
תשמעו משהו, למרות מה שכתבתי בפסקת הפתיחה לגבי חוסר הסנטימנטליות שלי למקור – בדיוק ככה עושים סרט המשך!
בכל דקה ודקה של אהבה בשחקים: מאווריק ניכר שהאנשים מאחוריו באו עם  הרבה כבוד ואהבה למקור, לא רצו לשנות כלום, אבל כן לקחת את המותג לרמה הבאה ובצורה הכי נכונה – טוני סקוט המנוח יכול להיות בהחלט גאה בעובדה שהסרט מוקדש לזכרו.
המפיק ג’רי ברוקהיימר (שחתום על כל סרט אקשן ענקי בחצי המאה האחרונה)  קידם  את הרעיון של סרט המשך במשך עשור, כאשר טוני סקוט המנוח היחה אמור לביים, אבל  לאחר מותו הובא הבמאי ג’וזף קוזינסקי, שהחל להציע רעיונות שונים ואלמנטים נוספים לסיפור הסרט.
במאמר מוסגר אני חייב לציין שקוזינסקי לא הרשים אותי עד עתה כמספר סיפורים טוב, אלא רק כבמאי בעל עין ויזואלית לא רעה כלל – “טרון: המורשת” היה קשקוש CGI נוצץ מאוד אבל חסר לב וכיוון אמיתי ואילו “אבדון” (Oblivion) היה פשוט קשקוש יפה שניסה להתחזות לסרט מד”ב עמוק.
אך כנראה שהקרדיט האמיתי למוצר המוגמר צריך ללכת לקרוז שהתעקש על פעלולי טיסה “אמיתיים” , ולא פעלולים ממוחשבים, כתנאי הכרחי להשתתפותו בסרט – התוצאה הסופית בהחלט מצדיקה את המאמץ.

אזהרת ספוילרים מכאן:

על עלילת הסרט חתומים 2 כותבים פלוס 3 תסריטאים, המוכר ביניהם הוא כריסטופר מקווארי שהפך לשותף הכמעט קבוע לתסריטים של קרוז: “וולקירי“, “קצה המחר“, “המומיה” וכמובן מקווארי גם ביים אותו ב”ג’ק ריצ’ר” ובשני סרטי “משימה בלתי אפשרית” האחרונים (וגם השניים  שיבואו).
למרות כל זאת העלילה היא לא הצד החזק של הסרט, וזה בוודאי לא יפתיע רבים.
מצד אחד, יש את קו הסיפור הרגשי, המוצלח יותר, בו דמותו של פיט “מווריק” מיטשל (קרוז) לא הצליחה להיחלץ מהשבר הרגשי של מותו של “גוס” (אנתוני אדוארדס) בסרט המקורי – הוא נשאר חסר מנוחה ופורק עול לאורך כל השנים, למרות יכולותיו כטייס, דבר שפגע בקידום שלו והביא אותו לתפקידים “שחורים” שמתאימים לאופי המורד שלו. עתה הוא טייס ניסוי של מטוסים מסווגים, אבל מרחוק הוא משגיח על התקדמותו של ברדלי “רוסטר” ברדשו (מיילס טלר), בנו של “גוס” שהפך גם הוא לטייס ומטפח טינה עזה ולא מוסתרת ל”מווריק”.
רוצה הגורל (והתסריט) וגיבורנו העשוי ללא חת “מווריק” נקרא שוב לדגל ע”י לא אחר מאשר “אייסמן” (ואל קילמר) היריב שהפך לחבר בסרט הראשון, ועתה הוא כבר אדמירל בצי ארה”ב.
* בהערה ממוסגרת, ההופעה של קילמר בסרט מרגשת מאוד עבור השחקן שחולה בסרטן גרון מתקדם ולא יכול לדבר. קרוז התעקש להכניס את דמותו לסרט וקטע הפגישה ביניהם יכול לחנוק אפילו את הגרון הציני ביותר.

“מווריק” נדרש לאמן חבורת טייסים צעירים ב”טופ גאן” למשימה חסרת כל סיכוי בערוך האויב, השמדה של כור גרעיני במדינת אויב (איזו מדינה? אמורה להיות איראן אבל יש בה יערות עם שלג…).
משימת ההפצצה, למרבה התמיהה והגיחוך, לקוחה היישר מדפי התסריט המקוריים של “מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה” – זמן קצוב להגיע למטרה, יעף בתוך קניון צר שמאיימים עליו צריחים חמושים, התחמקות מטייסי אויב והדובדבן שבקצפת – השחלה של טיל ישר לתוך צינור הפליטה של הכור…
סליחה, 2 טילים לתוך הצינור. אני לא צוחק כאן. זה אחד לאחד ההשמדה של “כוכב המוות”.
ואם כבר, מי שממש מתעקש ללכת על “היגיון” ישאל גם את השאלות הבאות:
מדוע דווקא טייסים צעירים מ”טופ גאן”  ולא טייסים מנוסים?
מדוע במטוסי FA18 “סופר הורנט” המיושנים למדי (הדגם “החדש” הזה קיים כבר 20 שנים) ולא במטוסי F35C  החמקניים והמתוחכמים שנמצאים בשירות סדיר בצי ארה”ב ומתאימים הרבה יותר לתקיפה (אפילו מומצאת) כזו?
עזבו את כל זה, האמת שסרט שממש מתאמץ לתת כבוד לפיתוח הדמויות מהסרט המקורי, חוטא חטא גדול יותר עם דמותה של צ’ארלי בלאקווד (קלי מקגיליס) שנמחקה לחלוטין מסרט ההמשך ואין אפילו רמז לקיומה אי פעם.
קצת חבל (אולי אפילו מעליב עבור מקגיליס), אבל במקומה קיבלנו קו עלילה רומנטי מול פני בנג’מין (ג’ניפר קונלי) שפשוט מושלך לתוך הסרט כעובדה מוגמרת והוא מיותר לחלוטין ולא ממש שייך לשאר העלילה. אך אפשר לשער שמישהו חשב שחייבים שטום קרוז יהיה מאוהב במישהי במהלך הסרט (או כדי שיהיה תירוץ לשים “אהבה” בשם הסרט בעברית).

אז בוא נודה על האמת – ריספקט שסוף סוף מביאים לקרוז מושא אהבה שהוא פחות או יותר בעשור שלו (הכל הסרטים האחרונים שלו השחקניות צעירות ממנו בערך בשני עשורים) ומעבר להכל:
ג’ניפר קונלי. אני מוכן לראות כל מה שהיא תשחק בו, גם אם זה יהיה המחזה של תפריט במק’דונלס. היא שחקנית פשוט מצוינת ועושה אפילו את התפקיד הקטן וחסר הערך של פני בחן חסר מאמץ.

החלק שממש הרגיז אותי הוא שהיה לכותבים סיכוי להפוך את הדמות של “מאווריק” לפחות מעצבנת ממה שהייתה בסרט המקורי – שם הוא היה טייס פורק עול, חסר מעצורים שעשה מה שהוא רוצה “כי הוא טייס מלידה”, אבל הדמות שלו לא התפתחה כי הוא לא למד שום “מוסר השכל”– הוא המשיך להיות פוץ שחצן גם אחרי שהוא גרם למותו של חברו הטוב ביותר (כן. הוא אשם).
אז גם בסרט הנוכחי, “מאווריק” עושה בבסיסי צי ארה”ב פחות או יותר מה שהוא רוצה מתחילת הסרט ועד סופו, בלי שאף אחד עוצר אותו אפילו לרגע (אולי הוא באמת בן דמותו של קרוז האמיתי):

• – להטיס מטוס ניסוי יקר ערך במהירות דמיונית למרות פקודה מפורשת לא להטיס אותו כלל? אין שום בעיה…
• – לבצע תמרונים מסוכנים, יותר מפעם אחת, שיכולים להרוג את כל הטייסים המתלמדים שלך? נראה לי שאני אעשה את זה יותר מפעם אחת…
• – לקחת מטוס קרב חמוש עד השיניים אחרי שהעיפו אותך מהדלת כדי לבצע תרגיל מסוכן? הצחקתם אותי, כבר עשיתי את זה…

לא יפתיע אף אחד לגלות שבין הטייסים הצעירים נמצא כמובן “רוסטר”, והקונפליקט בינו לבין “מאווריק” אכול רגשות האשם הוא זה שמניע את הסרט. האם זה מצליח? לפרקים.

אני חייב לציין שקרוז עושה עבודה לא רעה וגם טלר לא הרגיז אותי כמו בדרך כלל.
שאר הדמויות כמעט ונעלמות מול הכריזמה העצומה של קרוז וההתמקדות בקשת הסיפור שלו. ואם לא היו מזכירים לי, הייתי שוכח שגם אד האריס המדהים נמצא בסרט לאיזה דקה וחצי.
למרבה הצער גם ג’ון האם כאן בתפקיד רע ונורא, שאני מניח שהיה מעדיף לשכוח.
שוב תנו לי לחזור לעניין טום קרוז…איך האיש הזה נראה ככה? הח’ברה הטובים בסיינטולוגיה כנראה סוחטים לו דם ילדים טרי על הבוקר או משהו, אחרת אין הסבר איך הוא נראה ככה בעשור השישי לחייו.
שלא תבינו לא נכון – אני לא מאשים. אדם צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות. הלוואי עלי להראות כמוהו בגיל 59.
בקטע אחד ניכר שלמרות המאמצים, הגוף לא מה שהיה פעם, וזה קורה בסצנה (שוב, מיותרת לגמרי) בו קרוז  מתעקש לשחק פוטבול חופים ללא חולצה, כמחווה לאותה סצנה מפורסמת של כדורעף חופים מול ואל קילמר בסרט המקורי.

אבל עזבו את כל מה שכתבתי עד עכשיו – החלק שבו “אהבה בשחקים: מאווריק“ מתעלה מעל כל המגבלות שמניתי הוא בקטעי האקשן שעשויים לעילא ולעילא.
אין דרך אחרת להגיד את זה – קטעי ה”לייב אקשן” שצילם קלאודיו מירנדה הצ’יליאני (שעבד על כל הסרטים הקודמים של קוזינסקי , כמו גם על “חיי פיי”, “זודיאק” ו”בנג’מין באטן”) נראים מדהים יותר מכל פעלול ממוחשב ומצליחות לסחוף את הצופה ישר אל תוך קרבות האוויר, ואפשר ממש להרגיש את התחושה של להיות בתא הטייס באמצע תמרונים מטורפים.
לשם כך התקינו מירנדה והצוות במערך בעל מספר רב של מצלמות “סוני” IMAX ברזולוציה של 6K בתוך תא הטייס במטוסים השונים.

לגבי השאלה האם שוב טום קרוז באמת מטיס מטוסי קרב בסרט הזה – ובכן, הוא אמנם טייס עם תעודות, אבל להטיס מוסטנג P51 פרטי עם פרופלור זה לא כמו להטיס מטוס FA18 שעולה למשלם המיסים האמריקני 70 מיליון דולר, לא כולל חלונות חשמליים.
צי ארה”ב סירב לבקשת הכוכב בנימוס מתוך מחשבה על הכסף כמו גם על חיי אנשים שעלולים למות אם חס וחלילה קרוז ייקח פנייה לא נכונה בשמיים.
אי אפשר להגיד שהשיקולים שלהם לא נכונים וגם בהתחשב בעובדה שהתקציב הכולל של הסרט עמד על 150 מיליון דולר לערך, אני חושב שמדובר בכדאיות כלכלית רצינית.
עדיין, התוצאה מרשימה מאוד והופכת את “אהבה בשחקים: מאווריק“ לאחד מסרטי האקשן המוצדקים של השנים האחרונות.

הארולד פולטמהייר הגרמני, שידוע בשל הפסקול לסרט המקורי (אבל בעיקר בשל נעימת Axel F שחיבר עבור “השוטר מבברלי הילס”) חזר לסרט הזה בשיתוף פעולה עם גרמני מוכר לא  פחות – האנס זימר. הפסקול שהם חיברו מצליח ללוות את האקשן בצורה מוצלחת אבל לא להאפיל עליו, וזה ממש לטובה.

לעומתם, שיר הנושא החדש של ליידי גאגא הוא לא מתחרה אמיתי לשיר הנושא הוותיק של “ברלין” (נו באמת, מי מסוגל להתחרות בהפקה מוזיקלית של ג’ורג’יו מורודר?!), והוא יותר מעצבן מאשר מלהיב, אבל למרבה המזל “Danger Zone” של קני לוגינס נמצא ישר בדקות הפתיחה של הסרט – כמתבקש וכראוי.

תראו, בסופו של דבר מעריצי קרוז יעופו (סליחה על משחק מילים) על הסרט הזה וגם מי שאינם נמנים עם מועדון החברים הזה יכולים להנות מסרט אסקפיסטי עשוי היטב ומהנה למדי.
הפתעתי את עצמי בכך שאני מעניק ל“אהבה בשחקים: מאווריק“ ציון של 4 כוכבים, כי באמת שהצלחתי להשאיר את הציניות בבית וממש להנות.