כל הפוסטים של גל פלודה

"אל לי לפחד מההייפ . ההייפ הוא קוטל הבינה. ההייפ הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני ההייפ. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על-פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר ההייפ לא יהיה דבר. רק אני אוותר".

איך אומרים “ההודעה הזו תשמיד את עצמה” בהינדי? – ביקורת על “Pathaan”

אז בשנה החולפת כולם פתאום דיברו על הפתעת הקולנוע ההודי “RRR“, אותה גם סקרנו אצלנו באתררר (סליחה) ולכן יש לנו סיבה טובה לסקור את הסנסציה החדשה שמגיעה מתת-היבשת היישר אל שירות Amazon Prime.

אז פחות מחודשיים לאחר ששבר את כל הקופות וניפץ לא מעט שיאי הכנסות באסיה – ביניהם מקום חמישי בסרטים ההודיים הקופתיים של כל הזמנים והסרט הכי רווחי בקריירה של הכוכב שלו שאה רוח’ ח’אן -“Pathaan” מוקרן גם בשירות הסטרימינג הקרוב אליכם (ובגרסה הארוכה והלא חתוכה של כמעט שעתיים וחצי).

אז כדי להבין את התופעה, כדאי להבין ש”Pathaan” הוא חלק מיקום קולנועי הינדי הנקרא “עולם הריגול של YRF” (כשם החברה המפיקה את הסרטים) הכולל כבר 3 סרטים מאוד מצליחים – “נמר” (2012), “נמר 2” (2017) ו“מלחמה” (2019) -כולם עוסקים בגיבורים השייכים לארגון הביון ההודי RAW.
אל דאגה, אין ממש צורך להכיר את הקודמים מאחר והסרט הנוכחי עומד בפני עצמו.

פרט טריוויה נוסף שחשוב לדעת – ח’אן בן ה -57 הוא גם אחד מ“שלושת הח’אנים”: שלושה מגהסטארים הודים בעלי שם משפחה דומה שמככבים מאז שנות התשעים בשוברי הקופות ההודיים – אמיר, סלמאן ושאה, כאשר שאה רוח’ ח’אן הוא המצליח מכולם, וידוע בארצו גם כ“מלך ח’אן” וכ“שאה של בוליווד”.
אם רק סופרים את כמות הקהל שהוא מביא לסרטיו בלבד (מעל 90 בקריירה) , ח’אן הוא אחד מכוכבי הקולנוע הכי גדולים בעולם.

אז אם כבר הזכרתי את הקולגה סלמאן ח’אן – הוא זה שכיכב בשני סרטי “הנמר” כסוכן שעל שמו נקרא הסרט.
*ספוילר קטן* – “הנמר” יופיע במהלך הסרט כדי ליצור את החיבור ליקום YRF, משל היה איירון מן שצץ משום מקום במהלך אחד מסרטי MCU (אולי לא צריך להתפלא מאחר שדיסני ניסו לקנות את אולפני YRF לפני יותר מעשור).
כמו כן, בקטע חצי פארודי שמופיע במהלך הכתוביות של סוף הסרט, שני הח’אנים מסתלבטים על כך ששניהם כבר מבוגרים מדי לכל האקשן הזה, אבל מצד שני מבינים שאין להם שום מחליף רציני.
אבל אם לא צפיתם בסרטים הקודמים, זה ממש כל מה שאתם צריכים לדעת כדי להבין במה מדובר ותו לא. (במאמר מוסגר, כותב הביקורת מסתכל בתדהמה על הגוף שמציג רוח’ ח’אן במהלך לא מעט דקות מתוך 146 הדקות הכוללות של הסרט וחושב שהלוואי שהיה לו גוף כזה כרגע, שלא לדבר על גיל 57)

נחזור לסרט – תקציר העלילה עוסק בסוכן לשעבר של RAW בשם פאת’אאן (שאה רוח’ ח’אן) הנקרא לסייע בעצירתו של ארגון טרור הזומם לפגוע בהודו בהנהגתו של סוכן RAW אחר שסרח בשם ג’ים (ג’ון אברהם, כוכב אקשן הינדי גדול לא פחות).

בניסיון לסכל את תוכנותיו של ג’ים, פאת’אאן משתף פעולה עם ד”ר רובינה מושין (השחקנית דיפיקה פדוקונה), שמתגלה כסוכנת של שירות הביון הפקיסטני, היריבים של RAW כמובן, וכמובן הופכת למושא האהבה של פאת’אאן (למרות הפרש גיל של 20 שנים בין השחקנים, אבל למה לנו שנתפלא).

למי שחשש ודאג – בדיוק בנקודה הזו בסרט (אחרי בערך 40 דקות של קטעי אקשן) מגיע הנאמבר המוזיקלי ההכרחי, עם השירה והריקודים בו הבחור פוגש את הבחורה, וזה סקסיסטי ומצ’ואיסטי כמו שאתם מתארים, עד כדי כך שזה יצר שערורייה זוטא במולדת ההודית, עם קריאות לחרם מטעם פוליטיקאים אולטרה שמרנים.
מצד שני, הדמות של רובינה מכסחת לא מעט אויבים במהלך הסרט בדם ואש ותימרות עשן, אז אולי זו גם גם סוג של סיבה של השמרנים לצאת נגדה.

אבל מאחר ונראה ש”Pathaan” כוון גם לקלוע לטעמים של הקהל המערבי – זה גם הנאמבר היחיד במהלך הסרט (יש עוד אחד, הכרחי לא פחות, על כתוביות הסיום) והמוזיקה שמלווה אותו היא דווקא על מקצב לטיני עכשווי.
בכלל, על הגרסה שמשודרת ב”אמזון” בה צפיתי יש לא מעט שירים מערביים קצביים שמשולבים במהלך הסרט עצמו, אולי חלק מאותה קריצה למערב, גם כאשר העלילה (הזניחה) של מותחן הריגול לוקחת אותנו ללוקיישנים ברחבי הגלובוס, משל מדובר בסוכן הוד מלכותה ג’יימס בונד או באית’ן האנט המדלג לו על פני הארצות בעוד משימה בלתי אפשרית – פאת’אאן יבקר במהלך הסרט בדובאי, באפריקה בספרד, מוסקווה, סיביר הקפואה, פריז וגם הרי אפגניסטן לקינוח.

אז העלילה כמו שרשמתי היא באמת זניחה ואין טעם להתעכב עליה, כי העיקר פה הוא האקשן וממנו יש בלי סוף. חשוב מכך, בתקציב של כ- 30 מיליון דולר, סכום פעוט יחסית במונחים של סרט הוליוודי, “Pathaan” נותן פייט רציני מבחינת הניראות לכל סרט של MCU.
לעזאזל – מבחינה ויזואלית הוא נראה טוב יותר מהרבה סרטים של DC שראיתי בשנים האחרונות…

למרות שבכל קטע אקשן נתון מה שקורה על המסך הוא מופרך לחלוטין, נוגד כל היגיון בריא וכל חוק פיזיקלי ידוע (אפילו יותר מהרגיל) – הצילום והאפקטים הם ברמה גבוהה ביותר – באוויר, בים וביבשה, הכל נראה נוצץ כמו מיליון רופי ומבוצע בצורה כמעט מושלמת.

החלק המרשים ביותר הוא מרדף אופנועים המתרחש על אגם קפוא בסיביר (לגמרי מזכיר מרדף דומה ב “Die Another Day”) שברור שרובו נעשה במחלקת האפקטים הממוחשבת, אבל הוא פשוט נראה טוב מאוד על מסך ה- OLED בבית שבד”כ לא סלחני כלפי פאשלות במסך הכחול.
קטע האקשן ברחובות העצומים של דובאי מסחרר לא פחות והזכיר לי חלקים מ”חייל החורף” וכאשר לקראת סיום הסרט קיבלתי גם סצנת מרדף עם חליפות טיסה בין הרים, לא יכולתי שלא להיזכר בקטע דומה שפתח את הסדרה “הפלקון וחייל החורף”.

כמו לא מעט סרטים אחרים מתת היבשת, “Pathaan” הוא אולטרה פטריוטי – תשמעו בו לא מעט את ההתייחסות ל”אמא הודו” ואת הקריאה “Jai Hindi” (“יחי הודו” בפשטות). החלק הלאומני הוא ערך עליון עבור הקהל ההודי שאליו הסרט פונה באופן ישיר, גם אם זה אומר ששאר הלאומים מוצגים לרוב כקריקטורות (בעיקר הרוסים והאפריקאים), אבל מצאתי עידוד בכך שהסרט מציג התחממות ביחסי החוץ שבין הודו לאויבת המרה פקיסטן, “התחממות” שבאה לידי ביטוי ברומן שבין פאט’אאן ההודי לרובינה הפקיסטנית, וגם בכך שהמזימה כנגד הודו מוצגת כרעיון של גנרל פקיסטני סורר.

משהו אחר שאולי יפריע לצופה מערבי, הוא העובדה (שכבר ציינתי בביקורת שלי על “RRR”) שהמבנה העלילתי של מערכות שונה בסרטים ההודיים בשל האורך שלו.
גם ב”Pathaan” למעשה חלק אחד, שהוא מבחינה עלילתית כמו סרט שלם מהתחלה עד הסוף, נגמר אחרי שעה וחצי בערך, וחלק אחר של כמעט שעה מתחיל ממנו והלאה.
תראו, למרות שאי אפשר להשוות, לדעתי “RRR” עדיין עולה על “Pathaan” מכמה בחינות, אולי דווקא בשל העובדה שהוא התעלה על ז’אנר ספציפי וגם עשה את הכל הרבה יותר קיצוני.
אבל למה להשוות בעצם? למי שמחפש שעתיים וחצי של אקשן כיפי, חסר היגיון, חסר גבולות וללא צורך לעקוב יותר מדי אחרי עלילה מסובכת – “Pathaan” הוא התשובה המושלמת, וכל זאת במידה ולא מפריע לכם לשמוע דיאלוגים בהינדי (מתובלת בהמון אנגלית, כי ככה זה).

מאחר והסרט עד עתה הכניס כבר פי 4 מתקציבו המקורי, מתוכנן כבר סרט המשך בעוד שנתיים שיקרא “הנמר נגד פאת’אאן”, וכמובן שלא צריך להיות מדען טילים כדי להבין מה תהיה העלילה, אבל מאחר שיפגיש על המסך שוב את שני הח’אנים זה מול זה אפשר לנחש שהוא הולך לשבור שיאים חדשים בקופות.

האושר הוא אקדח טעון – ביקורת על “ג’ון וויק: חלק 4”

אני מודה שהמחשבה הראשונה שלי היתה פשוט להעתיק את הביקורת על החלק הקודם בסדרה שכתבתי לפני 4 שנים (איך הזמן עובר), אבל אחרי שחלפו כמה ימים מהצפייה בחלק הרביעי, אני חושב שלסרט שעושה את הכל על טהרת ה”הרבה יותר” מגיע בהחלט שאשקיע בו יותר.

אז מה היה לנו עד כה? פגשנו את ג’ון וויק, רוצח שכיר ממוצא רוסי בשירות העולם התחתון הידוע לשמצה כ”באבה יאגה”, כאשר הריגת הכלב שלו ע”י מאפיונרים רוסים מתבררת כסיבה טובה מספיק למסע חיסול המוני בסרט הראשון, שמוביל לקרבות הרג חסרי פרופורציה בסרט השני ולמרחץ דמים בסרט השלישי.

אז איך אפשר להתעלות על זה?
לפי היוצרים של המותג התשובה היא שאסור לשנות נוסחה מנצחת – אם בכל פרק נפח קטעי האקשן רק גדל מסרט לסרט יחד עם אורך הצפייה הכולל, הרי החלק הרביעי הוא מקום מצוין להכריז על מלחמת עולם כוללת.
וויק המנודה שיוצא למסע נקמה אישי בחברי “השולחן”, אותה הנהלה ראשית של עולם הפשע, מגייס לטובתו קולגות מהעבר כאשר הצד השני עושה את אותו הדבר כדי לחסל אותו.
אין ממש טעם לדבר על העלילה, כי באף דקה של הסרט לא תתפסו לעצמכם את הראש ותמלמלו “לא ידעתי שזה הולך לקרות”, ועלילה חדשנית מעולם לא הייתה הסיבה שאנשים באו לראות אף סרט של “ג’ון וויק”.

אז מה טוב ב “ג’ון וויק: חלק 4” ?
קודם כל הסינמטוגרפיה המדהימה של דן לאוטסן, שעבד גם על 2 החלקים הקודמים בסדרה ובנוסף אחראי על הצילום בכל הסרטים האחרונים של גיירמו דל טורו.
אז כן, האיש יודע להעמיד מצלמה.
מה יש להסביר – על הדקות הראשונות של הסרט לאוטסן מתחיל בפריים מדהים שלקוח היישר מהמערבונים הגדולים, וכמו שאומר קרמבו – משם הוא רק מגביר.
הוא משתמש בתאורה ופילטרים כמו צייר שצובע על קנבס, ומוסיף עומק וייחודיות לכל סט – אם מדובר במלון יפני, כנסיה עתיקה. דיסקוטק רחב ידיים או מבנה נטוש.
האיש שמשתמש בתבונה בכשרון של לאוטסן הוא כמובן הבמאי צ’אד סטלסקי, שאחראי לכל הסרטים הקודמים בסדרה.
עברו של סטלסקי כמתאם פעלולים כמובן עוזר לו לקחת את התסריט הקלוש (של התסריטאים שי האטן ומייקל פינץ’) לגבהים שכל סרט אקשן היה רוצה להגיע אליהם – ממש כמו השותף שלו בעבר דייויד לייץ’ (“רכבת הקליע”) , סטלסקי כבמאי מצליח לקחת את הבנאליות של קטעי היריות והמכות שראינו כבר כל כך הרבה פעמים, לשכלל, לשדרג ולהפתיע עם כוריאגרפיה וצילום מבריקים שהופכת את “גון וויק 4” לשיר הלל לאלימות חסרת מעצורים.
אז כן, למה להסתפק בשעתיים וקצת של הסרט הקודם כאשר אפשר לעשות סרט מכות באורך של 169 דקות? אה כן, סטלסקי חשף כי יש גרסה של הסרט באורך של 225 דקות שקוצצה. אני חושב שצופים עם שלפוחית רגיזה יכולים להודות לעורך נתן אורלוף על כך.

כמו בסרטים הקודמים, גם בחלק הזה מנסים להרחיב את יקום “ג’ון וויק” שבו קיים עולם שלם עם היררכית פשע, קודים ברורים של התנהגות, מונחים מיוחדים ואפילו תחנת רדיו שמודיעה למאזיניה על חיסולים רווחיים בסביבתם, ואפס נוכחות משטרתית בכל מקום בו עשרות אנשים יורים בחדווה אחד על השני – גם אם זה באמצע מרכז פריז או טוקיו או ברלין (גם אפשר לפוצץ בניין שלם באמצע ניו יורק ואף אחד לא מניד עפעף).
כמו בסרטים הקודמים בסדרה, “ג’ון וויק 4” לא זונח את הקריצה שלו לעולם משחקי המחשב – וויק ילחם לאורך דקות ארוכות מאוד בנחילים בלתי פוסקים של אויבים שרוצים להרוג אותו, רובם בהצלחה מועטה ביותר, רק כדי להגיע מתישהו אל “שלב הבוס”, אותו אויב מיומן שג’ון יצטרך להזיע קצת בשבילו.

סצינה אחת במיוחד במערכה השלישית הופכת למשחק מחשב של פעם, כאשר המצלמה מלווה את וויק מלמעלה כאשר הוא עובר חדר אחר חדר כדי לטהר אותו מאויבים, משל היה בקורס לוחמה בשטח בנוי בצאלים, אבל התוצאה הסופית מדהימה ומלהיבה כאחד.
כוריאוגרפיה מסוגננת אחרת מורכבת כולה מגרם המדרגות המפורסם בפריס שמוביל לכנסיית ה”סאקרה קר”. אם חשבתם שמדרגות זה מעייף, חכו לסיקוונס המופרע לחלוטין הזה.

אם הזכרנו את ה”בוסים” במשחק מחשב, כל אחד כזה צריך להיות מיוחד – אם מדובר ביד ימינו הספרדי של הארכינבל (מרקו זארור), קריקטורה מוחלטת של פושע גרמני עצום מימדים (סקוט אדקינס מגוחך לחלוטין בחליפת שומן, שיני זהב ומבטא מפוברק) או מתנקש אסייתי עיוור . כן, הסרט מחזיר את הקלישאה הזו בדמותו של קיין, מעין זטואיצ’י מעלי אקספרס בגילומו של מאסטר אמניות הלחימה דוני יין ׁ(“Ip Man”). וכן, כולנו זוכרים שיין גילם בדיוק את אותה דמות, מומחה לחימה עיוור, בסרט “מלחמת הכוכבים: רוג 1”. ניחא, דווקא יין המקצועי לוקח את הדמות שלו בהכי הרבה רצינות ומצליח להעלות אותה ברגישות ונחישות קצת מעל רמת הקריקטורות של שאר הדמויות.

בניגוד מוחלט אליו אפשר לציין את השחקן ביל סקרסגורד (פניווייז מ“זה” ונצר לשושלת השחקנים) שמקבל אצלי הערת אזהרה בשל משחק איום ונורא בתור הדמות המגוחכת להחריד של המרקיז וינסנט דה גרמונט, ארכינבל שצץ לו יש מאין רק כדי להוות איזה איום בלתי ניתן לעצירה עבור וויק, כאשר הדמות עושה כל דבר גנרי שנבל אמור לעשות בדיוק מתי שתצפו שהוא יעשה, וכל זה בליווי של מבטא צרפתי של פפה לה פיו.
באמת פויה.

עוד בדמויות חדשות אפשר להזכיר את היריוקי סנאדה כקוג’י, מנהל מלון הקונטיננטל -סניף יפן, הזמרת רינה סוואייאמה כבתו אקירה ואם תמצמצו תגלו שפספסתם את קלנסי בראון הוותיק כנציג “השולחן”. באופן אישי, היה רגע אחד במיוחד לקראת סיום הסרט שציפיתי שיכריז “There can be only one”. זה לא קרה וחבל.

לאנס רדיק המנוח שנפטר ממש לפני צאת הסרט חזר כאן באמת בפעם האחרונה לתפקידו כשארון, שוער מלון “הקונטננטל” ועוזרו של ווינסנט (יאן מקשיין) שמקבל זמן מסך גדול למדי כמנהל התחמן, אבל זה מסתכם בעיקר בהפרחת משפטי “חוכמת זקנים” לאוויר וכל מיני התחכמויות אחרות. באופן אישי חשבתי שמקשיין נראה כמו גופה מהלכת שנגררה לסרט למרות רצונה וקצת היה חבל לי על השחקן הוותיק.
אה כן, גם לורנס פישברן כאן שוב כמלך הבאורי, אבל הוא כל כך זניח שתשכחו ממנו.

שחקן נוסף שמקבל הזדמנות לזרוח ומנצל אותה הוא שמיר אנדרסון כ”אף אחד”, צייד ראשים מסתורי שמצליח לעקוב בכל רגע נתון אחרי וויק, וגם הוא מלווה בכלב נאמן.
לדמות של “אף אחד” מוענקת אמביוולנטיות שאין לדמויות השטחיות האחרות וקיבלתי את התחושה שאולי היא אמורה לתפוס את מקומו של וויק. או שאולי זה בגלל הכלב.

ומה לגבי קיאנו אתם בטח שואלים . ובכן, בסרט שאורכו מתפרש על 169 דקות, כל השורות של קיאנו נכתבו על פתק ממו שהוצמד כנראה למראה בטריילר שלו.
על כישורי המשחק של קיאנו כבר נכתב מספיק, ולא בשביל זה הוא פה.
הוא פה בשביל להשקיע את כל כולו בפיזיות של הדמות. מרוב דיבורים על הפעלולים של טום קרוז, נראה לי שכולם שוכחים כמה ריבס מושקע בביצוע קטעי הקרבות בתור וויק:

לא ממש ברור לאן הסדרה ממשיכה מכאן והאם זו באמת הפעם האחרונה שנראה את קיאנו בתפקיד כפי שהתבטא סטלסקי בעניין. התוכניות לגבי חלק חמישי הוקפאו למיטב הבנתי, אם כי ריבס וחלק מהשחקנים אמורים להופיע בספין-אוף “בלרינה” בכיכוב אנה דה ארמס.

אז למרות שבהקרנה שבה צפיתי המקרין ניסה להתנקש כנראה להתנקש בחיי הנוכחים באולם באמצעות שבירת כפתור הבאסים במגבר הקול (הטחול החליף אצלי מקום כמה פעמים), אני לא יכול להתכחש לעובדה ש “ג’ון וויק: חלק 4”, למרות אורכו המוגזם הוא כיף גדול. האם אצפה בו שוב? אפשרי בהחלט, כל עוד אמנע משתיה כלשהי לפניו . שלפוחית רגיזה וכל זה…

נ.ב.
יש לסרט קטע של סוף כתוביות. כן, אתם יכולים לנחש בדיוק מה תראו בו ממש בתחילת הסרט. ראו הוזהרתם.

לקחת נשימה עמוקה – ביקורת על “אווטאר: דרכם של המים”

בואו נתחיל מהברור מאליו – בדיוק כמו “אוואטר” המקורי, ההוא שיצא ב-2009, “אווטאר: דרכם של המים” לא נראה כמו שום סרט אחר שראיתם עד עכשיו.
תשכחו מהאפקטים הממוחשבים של יקום מארוול, קרבות החלל של סרטי “מלחמת הכוכבים”, מעולם הדינוזאורים של שפילברג או כל משהו אחר שקיים כרגע – ג’יימס קמרון וחברת Wētā FX הניו זילנדית (לשעבר “ווטה דיגיטל” שהוקמה ע”י פיטר ג’קסון) יצרו עולם ממוחשב שנמצא 90000 רמות מעבר לכל השאר.
במהלך הסרט מה שרץ על המסך מרגיש כאילו אתה צופה בסרט תעודה היפר ריאליסטי בערוץ נשיונל גאוגרפיק HD, תוך כדי שלקחת סמים. קשים.
במחשבה שניה, יש מצב שקמרון הטיס את הצוות לכוכב אחר וצילם שם…

להמשיך לקרוא לקחת נשימה עמוקה – ביקורת על “אווטאר: דרכם של המים”

מעשה שהיה כך היה – ביקורת על “הפייבלמנים”

אחרי כ-50 סרטים שפרושים בערך על אותו מספר של שנים, ספילברג מגיע כנראה לאיזה סוג של השלמה אישית ומרשה לעצמו (מעט) התבוננות עצמית ו(קצת) חשבון נפש עם (אולי?) הסרט הכי אינטימי שעשה אי פעם.

אז נכון, עדיין מדובר בספילברג, ולכן אל תצפו לסרט עוקצני או נשכני מדי, אבל בהחלט סרט שנותן לנו הצצה אל חייו של גאון קולנועי אמיתי – כזה שחי קולנוע מגיל צעיר, יצר לא מעט סצינות בלתי נשכחות, ובסרט הזה מספק לנו עוד כמה סצינות כאלה, תוך כדי שהוא נותן את התובנות לשורשי אותם רגעים אייקוניים זכורים מסרטיו הקודמים.

להמשיך לקרוא מעשה שהיה כך היה – ביקורת על “הפייבלמנים”

מגיע לו אוסקררר! – ביקורת על הסרט הכי נהדררר שיצא מתת היבשת ההודית, הלא הוא RRR (“המרד הגדול”)

למי שלא היה על הכוכב הזה בחצי השנה האחרונה, יש סרט אחד שכולם מדברים עליו – הסרט ההודי (טוב, לא בדיוק) הידוע בשם “RRR”, סרט שהכניס כבר מעל 140 מיליון דולר בהקרנות שלו מסביב לעולם, מתוכם כ-30 מיליון ביום הראשון להקרנתו ובכך הפך לסרט הקופתי ביותר שיצא מהודו.
בהמשך להצלחה בקופות הופץ הסרט גם ב”נטפליקס” והפך ללהיט בשירות הסטרימינג במשך כ 14 שבועות לפי הנתונים.

להמשיך לקרוא מגיע לו אוסקררר! – ביקורת על הסרט הכי נהדררר שיצא מתת היבשת ההודית, הלא הוא RRR (“המרד הגדול”)