כל הפוסטים של גל פלודה

"אל לי לפחד מההייפ . ההייפ הוא קוטל הבינה. ההייפ הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני ההייפ. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על-פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר ההייפ לא יהיה דבר. רק אני אוותר".

לקח את הנשימה מאיתנו – ביקורת על "אהבה בשחקים: מאווריק"

אני חייב לרשום על ההתחלה כדי שלא יהיו אי הבנות – אני לא נמנה על מעריצי "אהבה בשחקים" המקורי, למרות שלכאורה אני אמור להיות כזה, כי אני ילד של האייטיז. אז הוא לא תפס אותי וגם לא צפיתי בו לאורך השנים, חוסר עניין מוחלט. לאור העובדה שהסרט החדש מתקרב, החלטתי לקחת את העניינים בידיים ולעשות צפיה חוזרת.
מה אומר ומה אגיד, עם כל הכבוד לבמאי טוני סקוט (אחיו של רידלי ובמאי מצליח בזכות עצמו שנפטר לפני עשור), 36 השנים שעברו לא עושות חסד ל"אהבה בשחקים" ומחילה ממעריצי קרוז הפנאטיים: העלילה פשטנית, תצוגות המשחק מביכות, הניאוונסים ההומו-אירוטיים מביכים אפילו יותר והדבר היחיד שאולי מציל אותו הוא קרבות האוויר, אם כי מטוסי ה"מיג" (מטוסי F5 עתיקים) לא נראים כאיום ממשי מול מטוסי ה F14 "טומקאט", שהיה באותה תקופה אולי מטוס הקרב הטוב ביותר בעולם.

אבל לא התכנסנו כדי לדבר על הסרט ההוא אלא על הסרט החדש "אהבה בשחקיםמאווריק" שמגיע באיחור של כמעט 3 שנים (!), אחרי שהיה אמור לעלות למסכים ביולי 2019, נדחה בשנה עקב צורך להשלים פעלולים מסובכים, ואז התרחשה עלינו שנת 2020 והשאר היסטוריה.
תשמעו משהו, למרות מה שכתבתי בפסקת הפתיחה לגבי חוסר הסנטימנטליות שלי למקור – בדיוק ככה עושים סרט המשך!
בכל דקה ודקה של אהבה בשחקיםמאווריק ניכר שהאנשים מאחוריו באו עם  הרבה כבוד ואהבה למקור, לא רצו לשנות כלום, אבל כן לקחת את המותג לרמה הבאה ובצורה הכי נכונה – טוני סקוט המנוח יכול להיות בהחלט גאה בעובדה שהסרט מוקדש לזכרו.
המפיק ג'רי ברוקהיימר (שחתום על כל סרט אקשן ענקי בחצי המאה האחרונה)  קידם  את הרעיון של סרט המשך במשך עשור, כאשר טוני סקוט המנוח היחה אמור לביים, אבל  לאחר מותו הובא הבמאי ג'וזף קוזינסקי, שהחל להציע רעיונות שונים ואלמנטים נוספים לסיפור הסרט.
במאמר מוסגר אני חייב לציין שקוזינסקי לא הרשים אותי עד עתה כמספר סיפורים טוב, אלא רק כבמאי בעל עין ויזואלית לא רעה כלל – "טרון: המורשת" היה קשקוש CGI נוצץ מאוד אבל חסר לב וכיוון אמיתי ואילו "אבדון" (Oblivion) היה פשוט קשקוש יפה שניסה להתחזות לסרט מד"ב עמוק.
אך כנראה שהקרדיט האמיתי למוצר המוגמר צריך ללכת לקרוז שהתעקש על פעלולי טיסה "אמיתיים" , ולא פעלולים ממוחשבים, כתנאי הכרחי להשתתפותו בסרט – התוצאה הסופית בהחלט מצדיקה את המאמץ.

אזהרת ספוילרים מכאן:

על עלילת הסרט חתומים 2 כותבים פלוס 3 תסריטאים, המוכר ביניהם הוא כריסטופר מקווארי שהפך לשותף הכמעט קבוע לתסריטים של קרוז: "וולקירי", "קצה המחר", "המומיה" וכמובן מקווארי גם ביים אותו ב"ג'ק ריצ'ר" ובשני סרטי "משימה בלתי אפשרית" האחרונים (וגם השניים  שיבואו).
למרות כל זאת העלילה היא לא הצד החזק של הסרט, וזה בוודאי לא יפתיע רבים.
מצד אחד, יש את קו הסיפור הרגשי, המוצלח יותר, בו דמותו של פיט "מווריק" מיטשל (קרוז) לא הצליחה להיחלץ מהשבר הרגשי של מותו של "גוס" (אנתוני אדוארדס) בסרט המקורי – הוא נשאר חסר מנוחה ופורק עול לאורך כל השנים, למרות יכולותיו כטייס, דבר שפגע בקידום שלו והביא אותו לתפקידים "שחורים" שמתאימים לאופי המורד שלו. עתה הוא טייס ניסוי של מטוסים מסווגים, אבל מרחוק הוא משגיח על התקדמותו של ברדלי "רוסטר" ברדשו (מיילס טלר), בנו של "גוס" שהפך גם הוא לטייס ומטפח טינה עזה ולא מוסתרת ל"מווריק".
רוצה הגורל (והתסריט) וגיבורנו העשוי ללא חת "מווריק" נקרא שוב לדגל ע"י לא אחר מאשר "אייסמן" (ואל קילמר) היריב שהפך לחבר בסרט הראשון, ועתה הוא כבר אדמירל בצי ארה"ב.
* בהערה ממוסגרת, ההופעה של קילמר בסרט מרגשת מאוד עבור השחקן שחולה בסרטן גרון מתקדם ולא יכול לדבר. קרוז התעקש להכניס את דמותו לסרט וקטע הפגישה ביניהם יכול לחנוק אפילו את הגרון הציני ביותר.

"מווריק" נדרש לאמן חבורת טייסים צעירים ב"טופ גאן" למשימה חסרת כל סיכוי בערוך האויב, השמדה של כור גרעיני במדינת אויב (איזו מדינה? אמורה להיות איראן אבל יש בה יערות עם שלג…).
משימת ההפצצה, למרבה התמיהה והגיחוך, לקוחה היישר מדפי התסריט המקוריים של "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" – זמן קצוב להגיע למטרה, יעף בתוך קניון צר שמאיימים עליו צריחים חמושים, התחמקות מטייסי אויב והדובדבן שבקצפת – השחלה של טיל ישר לתוך צינור הפליטה של הכור…
סליחה, 2 טילים לתוך הצינור. אני לא צוחק כאן. זה אחד לאחד ההשמדה של "כוכב המוות".
ואם כבר, מי שממש מתעקש ללכת על "היגיון" ישאל גם את השאלות הבאות:
מדוע דווקא טייסים צעירים מ"טופ גאן"  ולא טייסים מנוסים?
מדוע במטוסי FA18 "סופר הורנט" המיושנים למדי (הדגם "החדש" הזה קיים כבר 20 שנים) ולא במטוסי F35C  החמקניים והמתוחכמים שנמצאים בשירות סדיר בצי ארה"ב ומתאימים הרבה יותר לתקיפה (אפילו מומצאת) כזו?

עזבו את כל זה, האמת שסרט שממש מתאמץ לתת כבוד לפיתוח הדמויות מהסרט המקורי, חוטא חטא גדול יותר עם דמותה של צ'ארלי בלאקווד (קלי מקגיליס) שנמחקה לחלוטין מסרט ההמשך ואין אפילו רמז לקיומה אי פעם.
קצת חבל (אולי אפילו מעליב עבור מקגיליס), אבל במקומה קיבלנו קו עלילה רומנטי מול פני בנג'מין (ג'ניפר קונלי) שפשוט מושלך לתוך הסרט כעובדה מוגמרת והוא מיותר לחלוטין ולא ממש שייך לשאר העלילה. אך אפשר לשער שמישהו חשב שחייבים שטום קרוז יהיה מאוהב במישהי במהלך הסרט (או כדי שיהיה תירוץ לשים "אהבה" בשם הסרט בעברית).

אז בוא נודה על האמת – ריספקט שסוף סוף מביאים לקרוז מושא אהבה שהוא פחות או יותר בעשור שלו (הכל הסרטים האחרונים שלו השחקניות צעירות ממנו בערך בשני עשורים) ומעבר להכל:
ג'ניפר קונלי. אני מוכן לראות כל מה שהיא תשחק בו, גם אם זה יהיה המחזה של תפריט במק'דונלס. היא שחקנית פשוט מצוינת ועושה אפילו את התפקיד הקטן וחסר הערך של פני בחן חסר מאמץ.

החלק שממש הרגיז אותי הוא שהיה לכותבים סיכוי להפוך את הדמות של "מאווריק" לפחות מעצבנת ממה שהייתה בסרט המקורי – שם הוא היה טייס פורק עול, חסר מעצורים שעשה מה שהוא רוצה "כי הוא טייס מלידה", אבל הדמות שלו לא התפתחה כי הוא לא למד שום "מוסר השכל"– הוא המשיך להיות פוץ שחצן גם אחרי שהוא גרם למותו של חברו הטוב ביותר (כן. הוא אשם).
אז גם בסרט הנוכחי, "מאווריק" עושה בבסיסי צי ארה"ב פחות או יותר מה שהוא רוצה מתחילת הסרט ועד סופו, בלי שאף אחד עוצר אותו אפילו לרגע (אולי הוא באמת בן דמותו של קרוז האמיתי):

  • – להטיס מטוס ניסוי יקר ערך במהירות דמיונית למרות פקודה מפורשת לא להטיס אותו כלל? אין שום בעיה…
  • – לבצע תמרונים מסוכנים, יותר מפעם אחת, שיכולים להרוג את כל הטייסים המתלמדים שלך? נראה לי שאני אעשה את זה יותר מפעם אחת…
  • – לקחת מטוס קרב חמוש עד השיניים אחרי שהעיפו אותך מהדלת כדי לבצע תרגיל מסוכן? הצחקתם אותי, כבר עשיתי את זה…

לא יפתיע אף אחד לגלות שבין הטייסים הצעירים נמצא כמובן "רוסטר", והקונפליקט בינו לבין "מאווריק" אכול רגשות האשם הוא זה שמניע את הסרט. האם זה מצליח? לפרקים.

אני חייב לציין שקרוז עושה עבודה לא רעה וגם טלר לא הרגיז אותי כמו בדרך כלל.
שאר הדמויות כמעט ונעלמות מול הכריזמה העצומה של קרוז וההתמקדות בקשת הסיפור שלו. ואם לא היו מזכירים לי, הייתי שוכח שגם אד האריס המדהים נמצא בסרט לאיזה דקה וחצי.
למרבה הצער גם ג'ון האם כאן בתפקיד רע ונורא, שאני מניח שהיה מעדיף לשכוח.
שוב תנו לי לחזור לעניין טום קרוז…איך האיש הזה נראה ככה? הח'ברה הטובים בסיינטולוגיה כנראה סוחטים לו דם ילדים טרי על הבוקר או משהו, אחרת אין הסבר איך הוא נראה ככה בעשור השישי לחייו.
שלא תבינו לא נכון – אני לא מאשים. אדם צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות. הלוואי עלי להראות כמוהו בגיל 59.
בקטע אחד ניכר שלמרות המאמצים, הגוף לא מה שהיה פעם, וזה קורה בסצנה (שוב, מיותרת לגמרי) בו קרוז  מתעקש לשחק פוטבול חופים ללא חולצה, כמחווה לאותה סצנה מפורסמת של כדורעף חופים מול ואל קילמר בסרט המקורי.

אבל עזבו את כל מה שכתבתי עד עכשיו – החלק שבו "אהבה בשחקיםמאווריק" מתעלה מעל כל המגבלות שמניתי הוא בקטעי האקשן שעשויים לעילא ולעילא.
אין דרך אחרת להגיד את זה – קטעי ה"לייב אקשן" שצילם קלאודיו מירנדה הצ'יליאני (שעבד על כל הסרטים הקודמים של קוזינסקי , כמו גם על "חיי פיי", "זודיאק" ו"בנג'מין באטן") נראים מדהים יותר מכל פעלול ממוחשב ומצליחות לסחוף את הצופה ישר אל תוך קרבות האוויר, ואפשר ממש להרגיש את התחושה של להיות בתא הטייס באמצע תמרונים מטורפים.
לשם כך התקינו מירנדה והצוות במערך בעל מספר רב של מצלמות "סוני" IMAX ברזולוציה של 6K בתוך תא הטייס במטוסים השונים.

לגבי השאלה האם שוב טום קרוז באמת מטיס מטוסי קרב בסרט הזה – ובכן, הוא אמנם טייס עם תעודות, אבל להטיס מוסטנג P51 פרטי עם פרופלור זה לא כמו להטיס מטוס FA18 שעולה למשלם המיסים האמריקני 70 מיליון דולר, לא כולל חלונות חשמליים.
צי ארה"ב סירב לבקשת הכוכב בנימוס מתוך מחשבה על הכסף כמו גם על חיי אנשים שעלולים למות אם חס וחלילה קרוז ייקח פנייה לא נכונה בשמיים.
אי אפשר להגיד שהשיקולים שלהם לא נכונים וגם בהתחשב בעובדה שהתקציב הכולל של הסרט עמד על 150 מיליון דולר לערך, אני חושב שמדובר בכדאיות כלכלית רצינית.
עדיין, התוצאה מרשימה מאוד והופכת את "אהבה בשחקיםמאווריק" לאחד מסרטי האקשן המוצדקים של השנים האחרונות.

הארולד פולטמהייר הגרמני, שידוע בשל הפסקול לסרט המקורי (אבל בעיקר בשל נעימת Axel F שחיבר עבור "השוטר מבברלי הילס") חזר לסרט הזה בשיתוף פעולה עם גרמני מוכר לא  פחות – האנס זימר. הפסקול שהם חיברו מצליח ללוות את האקשן בצורה מוצלחת אבל לא להאפיל עליו, וזה ממש לטובה.

לעומתם, שיר הנושא החדש של ליידי גאגא הוא לא מתחרה אמיתי לשיר הנושא הוותיק של "ברלין" (נו באמת, מי מסוגל להתחרות בהפקה מוזיקלית של ג'ורג'יו מורודר?!), והוא יותר מעצבן מאשר מלהיב, אבל למרבה המזל "Danger Zone" של קני לוגינס נמצא ישר בדקות הפתיחה של הסרט – כמתבקש וכראוי.

תראו, בסופו של דבר מעריצי קרוז יעופו (סליחה על משחק מילים) על הסרט הזה וגם מי שאינם נמנים עם מועדון החברים הזה יכולים להנות מסרט אסקפיסטי עשוי היטב ומהנה למדי.
הפתעתי את עצמי בכך שאני מעניק ל"אהבה בשחקיםמאווריק" ציון של 4 כוכבים, כי באמת שהצלחתי להשאיר את הציניות בבית וממש להנות.

שניים סינים עם פאוץ' קטן – ביקורת על "הכול בכל מקום בבת אחת"

אני לא יכול להגיד שלא צפיתי שהסרט החדש של דניאל קוואן ודניאל שיינרט, צמד הבמאים שמעדיפים להקרא פשוט "הדניאלס" יהיה חתיכת מסע מטורלל – אחרי הכול, הרי ראיתי את הטריילר (מצ"ב להנאתכם) וגם צפיתי בסרט הקודם שלהם שהיה גם הוא לא שפוי במיוחד, הלא הוא "איש האולר" שגם השאיר עלי רשמים.


אבל שום דבר לא הכין אותי למסע הטריפי על גבול השיגעון שנקרא "הכול בכל מקום בבת אחת". במידה והחלטתם לא לצפות בטריילר, אז דמיינו לכם סרט ארטהאוס מסוגנן נוסח עדות ווס אנדרסון פוגש את "מהומה בברונקס" של ג'קי צ'אן ולוקח את "המטריקס" לסיבוב אצל קונספט המולטיוורס מיקום מארוול.
לא סתם הזכרתי את מארוול כי מתברר שהאחים ג'ו ואנתוני רוסו, אלה שאחראים במידה הרבה ביותר לאיך שיקום זה נראה היום, הם המפיקים של הסרט הזה, בעוד שהמלהקת היא לא אחרת משרה היילי פין – המלהקת של כל סרטי וסדרות יקום מארוול אי פעם (למיטב זכרוני. תקנו אותי אם אני טועה).

הבמאים דניאל קוואן ודניאל שיינר, הלא הם הדניאלס

התוצאה היא הסרט היפה, המיוחד, ההזוי והפרובוקטיבי ביותר שתצפו כנראה בשנים הקרובות. רוצים משהו דומה? משהו באזורי "להיות ג'ון מלקוביץ", "שמש נצחית בראש צלול" ואולי גם "קונג פיורי".

זה באמת לא צריך להפתיע שמדובר בסרט שיצא תחת הבאנר של אולפני A24, באמת אולפן מיוחד ויחודי שאני לא מפסיק להתפעל מהתוצרת המשובחת שהם כל הזמן מוציאים. כפי שאמרתי פעם למישהו: גם הסרט המחורבן ביותר של A24 יהיה סרט מדהים ומקורי בהשוואה לרוב הזבל שמוציא הקולנוע האמריקני.
רק כדי לסבר את האוזן, אולפני A24 העצמאיים שקיימים בערך עשור הספיקו להוציא בשנים האחרונות לא הרבה סרטים (בטח יחסית לאולפנים גדולים ומסחריים) אבל אלו סרטים אלה היו! אפשר להזכיר ביניהם את "מתחת לעור" של ג'ונתן גלייזר,את "אקס מכינה" של אלכס גארלנד, "חדר" של לני אברמסון (הסרט שבו פרצה ברי לארסון), "המכשפה" של רוברט אגרס (הסרט שבו פרצה אניה טיילור-כפרה-עליה-ג'וי לחיינו), "הלובסטר" של יורגוס לנטימוס, "אור ירח" של בארי ג'נקינס, "סיפור רפאים" של דיוויד לאורי, "פרויקט פלורידה" של שון בייקר, "ליידי בירד" של גרטה גרוויג, "תורשתי" של ארי אסטר, "כיתה ח'" של בו ברנהם המוכשר, "סקין" של גיא נתיב, ו"יהלום לא מלוטש" של האחים סאפדי ויש עוד הרבה שלא הזכרתי. אבל לא רק זה הופך את A24 למיוחדים, רבים מהיוצרים הנ"ל רואים באולפנים בית ולראיה שמות חוזרים כמו לנטימוס עם "להרוג אייל קדוש", אסטר עם "מידסומאר" ולאורי עם "האביר הירוק" המהפנט משנה שעברה וגם גארלנד תיכף חוזר עם "Men" שנראה פסיכוטי לחלוטין.

אז מה קורה בעצם ב"הכול בכל מקום בבת אחת"? שאלה מצוינת ולא בטוח שיש לי עליה עדיין את התשובה, כשאני בסך הכל רק כמה שעות אחרי חווית הצפייה בסרט, אבל בגדול העלילה עוסקת בחייה של אוולין וואנג (מישל יאו הנהדרת, שעושה פה את תפקיד חייה לדעתי), אישה ממוצא סיני שהיגרה לאמריקה בעקבות אהבת חייה וויימונד וואנג (כן, השם הוא סוג של בדיחה מכוונת) ושניהם יחד מטפחים ערימת קלישאות על המהגרים הסיניים, בעיקר בעלות על עסק לניקוי בגדים ויחס של תיעוב לכל מי שאינו ממוצא סיני, שמתחרה ברצון כן להתערות בסביבה. אם שכחתי לציין משהו, הרי זו העובדה שאת ווימונד מגלם לא אחר מג'ונתן קי קוואן, שאין ילד מדור האייטיז שלא יזהה את פרצופו, למרות העובדה שעברו כמה עשורים טובים מאז נראה על המסך. כן, מדובר בלא אחר מדאטה הממציאן מחבורת "הגוניס", וגם בשורט ראונד שמציק לאינדי במשך כל הרפתקאות "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". גם קוואן עושה פה עבודה מצוינת ומצליח להפתיע, להצחיק וגם לרגש כמעט בכל סצינה בה הוא מופיע.

לזוג קוואן יש בת אחת בשם אלינור (סטפני צ'ו, ראיתם אותה בתור החברה של אקאפינה ב"שאנג צ'י" ויש לה גם תפקיד קטן אך משובח בסדרה המעולה "גברת מייזל המופלאה"), שכמובן הערכים המודרניים שלה מתנגשים עם המסורת המקובעת של הוריה, במיוחד כאשר לאלינור יש חברה בשם בקי (טאלי מדל), במקום חבר כפי שאמא מצפה.

אז כמובן שחייהם של הזוג תקועים ולא מתקדמים לשום מקום, אבל בעוד רגע הם הולכים לצלול ישר לתוך מערבולת כאשר בבת אחת וויימונד מחליט שהוא רוצה להתגרש מאלינור, אלינור רוצה לקיים ערב קריוקי לקהילה המקומית במכבסה, אביה המבוגר של אלינור מגיע לבקר אותם מסין ובנוסף הגברת המרושעת של מס ההכנסה רוצה לערוך להם ביקורת על החשבוניות של העסק ולא מוכנה לחכות רגע אחד נוסף.
ולפני שאנחנו ממשיכים הלאה: האבא הקשיש גונג-גונג מגולם ע"י לא אחר מג'יימס הונג. מדובר בג'יימס הונג, אנשים! ג'יימס פאקינג הונג! האיש והאגדה, המכשף לו-פאן בכבודו ובעצמו, שזוכה לעדנה בגיל 93 (!!!) מאחר שגם דובב בסרט של פיקסאר "אדומה אש" שיצא לא מזמן. ומה לגבי דיידרה, האישה הרעה ממס ההכנסה? זוהי ג'יימי לי קרטיס האחת והיחידה, בתפקיד לא פחות ממדהים שנראה כאילו היא נהנתה מכל רגע בו.
אז, כמו שהזכרנו, כל עולמה המסודר לכאורה של אוולין מתמוטט סביבה בבת אחת, אבל זו רק ההתחלה כי כאשר היא מגיעה לבניין מס ההכנסה האפרורי והמשעמם, מתברר לה שהיא המפתח להצלת אינספור יקומים מקבילים וכל זה קורה בתוך מעלית ובאמצעות מטריה צבעונית! מבולבלים? זו רק ההתחלה של סרט משוגע לחלוטין, כזה שגרם לעמיתי לאתר למלמל בשלב כלשהו: "מה הם עישנו לכל הרוחות? אני רוצה גם". באנגליה יש לדבר כזה שם – Absolutely Bonkers.

בדומה לסרט האימה "X" של טיי ווסט שיצא כמעט במקביל וגם הוא תחת A24, גם "הכל בבת אחת בכל מקום" עוסק בסאבטקסט שלו בתהליך של הזדקנות, ומאבק בין הדורות – מבוגרים מול צעירים. בעוד שב- "X" בחר ווסט להעביר את הרעיון דרך סלאשר אימה\פורנו , כאשר הוא עטוף באסתטיקה וערכי צילום הזהים לסרטי האינדי דלי התקציב של שנות השבעים אליהם הוא מרפרר, "הכל בבת אחת" הולך למקום אחר ומאתגר הרבה יותר מ"X".
נכון, למרות שצפיתי בו שבוע לפני, לוחות זמנים מנעו ממני מלרשום את דעתי על "X" בצורה מפורטת, אבל זה אולי המקום להגיד שאני חושב שהוא סרט מצוין, אך עם זאת לדעתי הוא דרך על הבלמים בשלב מסוים ולא הלך עד הסוף כפי שציפיתי שיקרה.
זה לחלוטין לא המצב ב"הכול בכל מקום בבת אחת", סרט שלא שמע בכלל על המונח בלמים – הדניאלס בחרו להעביר את המסר דרך קומדיית מד"ב עם אסתטיקה שהינה מוקפדת ומסוגננת כמו שהיא אבסורדית לחלוטין. את הומור האבסורד והחיבה היתרה לקיצוניות של הגוף האנושי הכרנו כבר ב"איש האולר", אבל הסרט הנוכחי לוקח את הכל כמה שלבים קדימה והלאה.

הצילום מלא הברקות של עריכה וקומפוזיציות מופלאות, כולל הומאז' אחד מדהים ל"אודיסיאה בחלל", שגרם לי לפרץ של צחוק בלתי נשלט.
בכלל, מרגע שהסיפור תופס תאוצה ועובר להילוך שמיני, זה כל מה שהיה אפשר לשמוע באולם צחוק פרוע ומשוחרר, שלווה בלא מעט רגעים של "לא…הם לא מתכוונים לעשות את…אוי לא!".

על הצילום אחראי לארקין סייפל, שברזומה שלו יש גם את "איש האולר" וגם סרט עם צילום מצוין לא פחות – "קופ קאר", המותחן הקטן של ג'ון וואטס (שעשה אחריו את טרילוגיית "הבית" של ספיידרמן).
ואם יש דבר אחד שאני רוצה באמת לראות – זה את לוחות הסטוריבורד עבור הסרט הזה. כמות החיתוכים בחלק מהסצינות גרמו ללסת שלי להישמט ולמוח שלי לעוף לספרה אחרת. זה די מדהים להבין שהסרט נעשה בתקציב זעום יחסית (25 מיליון דולר, אולי אפילו לא תקציב הקייטרינג של "מלחמת האינסוף") אבל כמות העושר החזותי והיצירתיות התסריטאית שקיימים בכל פריים בו יכולים למלא בקלות 10 סרטים פחות תזזיתיים.

את הסרט מלווה מוזיקה של ההרכב האלקטרוני הניסיוני סון לוקס, שהוא הרכב אלקטרוני אמריקאי שעושה עבודה סבירה סך הכל, אבל בדיוק כמו שהעיר שותף לצפייה, הסרט היה יכול רק להרוויח עם פסקול אגרסיבי יותר של "הכמיקל בראדרז". מדהים שאצלי בראש ישר קפץ "Electrobank" (מתוך Dig Your Own Hole המופתי שבדיוק חוגג 25ׂ) כאופציה מושלמת לקטעי האקשן.

דבר מעניין, אבל במקור הדניאלס כתבו את התפקיד הראשי עבור גבר כאשר הם חושבים על לא אחר מג'קי צ'אן לתפקיד הראשי. עם הזמן והשכתובים התפקיד הפך לדמות נשית במקום גברית ואפשר רק לשמוח על כך. אני מאמין שאין מצב שצ'אן היה עושה את התפקיד טוב כמו יאו. בנוסף, לא היינו זוכים להתרשם מהיכולות הפנומנליות של קוואן כאומן קרב מגע – סיקוונס האקשן שלו עם הפאוץ' צריך להיכנס לפנתאון קטעי אמנויות הלחימה.

כן, נכון, בהחלט היה אפשר לקצר משהו כמו 20 דקות מהמערכה האחרונה והתוצאה כנראה היתה סרט הרבה יותר מהודק וטוב. הדקות האחרונות מרגישות קצת כמו האכלה של מידע בכפית (בסרט שנמנע מלעשות זאת במשך שעתיים), אבל עדיין זה לא ממש פגע מההנאה שלי מהסרט.

צוות השחקנים יחד עם הדניאלים

אז לראות? בטח לראות! אתם לא תסלחו לעצמכם אם תפספסו את הסרט הזה על מסך קולנוע, ורצוי אחד משובח ככל האפשר. צפיה ביתית רק תעשה עוול לעושר הסינמטי הייחודי הזה.
מעבר לזה, זה הסרט הכי "מולטיוורס" שאי פעם כתבתנו עליו באתר מולטיוורס…🤣

"המרחב" – רשף וגל מנסים לסכם 6 עונות של מד"ב טהור

כמו שאתם רואים בתמונה, ממש ניסינו לתפוס חלליות בידיים, אך ללא הצלחה…
מה שכן הצלחנו, כלומר שנינו – עבדכם הנאמן יחד עם רשף שייר, האיש שעומד מאחורי "סינמהוליק" ומאחוריו רזומה עשיר של כתיבה וגיק על מלא, הוא לנסות לסכם עבורכם מה היה כל כך מדהים בשש העונות של הסדרת "המרחב".

להמשיך לקרוא "המרחב" – רשף וגל מנסים לסכם 6 עונות של מד"ב טהור

ביקורת, "מטריקס: התחייה" – יותר כמו "מטריקס: האשכבה"

פעם בתקופה, מגיע סרט שמגדיר מחדש חויה קולנועית מהי. בשנת 1999, שנייה לפני סוף האלף הקודם והיסטריית באג 2000, נחת בבתי הקולנוע בעולם "המטריקס" שעשה את זה באופן סוחף – יצירה פוסט מודרניסטית במהותה. סרט האקשן מד"ב של האחים (אז) וואשאבסקי ניכס חלקים שלמים מערב רב של מקורות – יצירות פילוסופיות ("סימולציה וסימולקרה" של בודריאר), יצירות ספרותיות ("אליס בארץ הפלאות / המראה"), סרטי אנימה ("אקירה" ו"הרוח במעטפת", אלא מה),סרטי קונג פו ("היו זמנים בסין", "המאסטר השתוי") , הצהרה אופנתית שמבוססת על פטיש מיני ועוד.

הסרט (והאחים, אז) לקח את כל זה, חתך דק דק, ערבב הכל ויצר מחדש משהו מיוחד וסוחף שענה על ההגדרה, סרט שלא ראו כמוהו לפניו, בייחוד לאור האפקטים המיוחדים, שאז היו פורצי דרך. מי שיצא מהקולנוע אז, בסוף ה"מטריקס" המקורי, הרגיש שהוא חלק מהיסטוריה קולנועית, הרגיש שהוא רואה משהו כל כך טהור וראשוני, כזה שבוודאי ידברו עליו עוד שנים רבות. הצילום הפנטסטי של ביל פופ וכוריאגרפיית הקרבות המדהימה של יואן וו-פינג ("נמר דרקון") השאירו חותם שיצר אינספור חיקויים בקולנוע בשנים שבאו אחר כך.

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסדרת סרטי המטריקס:

להמשיך לקרוא ביקורת, "מטריקס: התחייה" – יותר כמו "מטריקס: האשכבה"

ביקורת, "הנצחיים" – הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק.

בשנה שעברה זכתה קלואי ז'או בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בנוסף לפרס הבמאית הטובה ביותר על סרטה "ארץ הנוודים". בסרט ההוא הדמויות הסתובבו ממקום אחד בעולם למקום אחר בלי יותר מדי כוונה, דיברו ביניהן על החיים ונושאים אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסטיים נוספים בזמן שהשנים חולפות, בדרך כלל על רקע של שמיים פתוחים ותצורות סלעים מעניינות, ובסוף הסרט לא קורה להן דבר יותר מעניין ממה שקרה במהלכו.

אם אהבתם את "ארץ הנוודים" – קרוב לוודאי שממש תאהבו את סרטה החדש, "נצחיים", שאותה קלואי ז'או ביימה עבור אולפני "מארוול" (לפחות יש בו הרבה יותר אפקטים ממוחשבים, יריות ופיצוצים ממה שהיה ב"ארץ הנוודים").

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסרט:

להמשיך לקרוא ביקורת, "הנצחיים" – הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק.