יש סרטים שאתה מחכה להם, יש סרטים שאתה חושש מהם, ויש את "ארבעת המופלאים". סוג של חיה קולנועית שהצליחה לשלב את שני הרגשות האלו לכל אורכם של שלושה עשורים של ניסיונות, כישלונות, תקוות ושיברונות לב. והנה, אחרי שנים של התגלגלות מיוסרת בין אולפנים, גרסאות חצי אפויות, סכסוכים, ריבוטים ותחפושות מזעזעות, מארוול עושה את הבלתי ייאמן ונותנת ליקום הקולנועי שלה את הדבר שהוא הכי היה צריך, מבלי לדעת את זה: משפחה (תרגע מר טורטו)

לא סתם קוראים להם "המשפחה הראשונה של מארוול". מדובר בקבוצה שלא נולדה מתוך צורך מסחרי גרידא, אלא מתוך חדוות יצירה אמיתית של שני אייקונים ששמם סטן לי וג’ק קירבי שיצרו סיפור על מדע, מסירות, כוחות בלתי מוסברים וקשר משפחתי שעמד במבחני זמן, יקום וגלקסיות שלמות.

מה היה לנו עד היום?

סרט מחתרתי מ-1994 שנראה כמו פרויקט גמר של תלמידי שנה א' לקולנוע עם מסכת לאטקס ומעולם לא היה אמור לראות אור יום אלא רק לשמר לאולפנים את הזכויות על הדמויות. גרסה נוצצת מדי מ-2005 עם שחקנים שבמקרה הטוב הפכו אחר כך לקפטן אמריקה (היי כריס), ובמקרה הרע פשוט נשכחו מהתודעה. ואז בא ריבוט מ-2015 שהחליט שסרט על משפחה צבעונית עם לב ענק צריך להיות מותחן מדכא על ניסויים אנושיים ויוהרה מדעית. כל גרסה ניסתה לעשות משהו חדש, אבל שכחה את העיקר: לא מדובר בצוות גיבורי-על, מדובר במשפחה. שזה, אגב, בדיוק מה ש-"משפחת סופר-על" עשו בהצלחה והרי הם מבוססים בדיוק על ארבעת המופלאים.

ואז הגיע מאט שאקמן

מאט שאקמן, במאי טלוויזיוני שכבר למעלה מ-20 שנה מביים פרקים בהרבה סדרות ממגוון ז'אנרים, כמו למשל "האוס", "בטי המכוערת", "משחקי הכס", "פילדלפיה זורחת" ולאחרונה אפילו פרקים בסדרת הגודזילה Monarch: Legacy of Monsters. שאקמן וגם נגע בז'אנר גיבורי העל עם בימוי פרק ב-"הבנים" ובימוי כל הסדרה (המוצלחת יש לציין) "וונדה-ויז'ן" בשביל מרוול. שאקמן הוכיח שהוא יודע לעבוד עם רגשות, זיכרון, וסיפורים שמרכיבים זהויות. הבחירה בו אולי הרימה גבה אצל מעריצי קומיקס קשוחים, אבל ברגע שאתה רואה את הסרט, אתה יודע שאתה בידיים טובות.

כבר מהשנייה הראשונה הסרט מבהיר משהו חשוב, אין כאן סיפור מקור. לא עוד בזבוז זמן יקר ערך מהסרט על המסע לחלל וחשיפה משנת די.אן.איי לקרניים קוסמיות, אותו סיפור שראינו כבר כמה פעמים לכוחותיהם של ריד, סו, ג'וני ובן. כל זה נמצא, כמובן, בפרולוג קצר ומדויק שעובר במונטאז' זריז שמזכיר קצת את ההתחלה של סרט גיבורי על נוסף שיצא בדיוק לאקרנים ושייך לאולפנים מעבר לכביש.

ומה הלאה? תאמינו או לא לשם שינוי זה פשוט עובד.

גישה רעננה ביקום מקביל

אחד הדברים המיוחדים בגישה של מארוול הפעם הוא שהסרט מתרחש כולו ביקום מקביל, מעין גרסת שנות ה-60 עתידנית, שמהווה סוג של מחווה עיצובית לאסתטיקה של מדע בדיוני קלאסי אבל בתחושה, בוייב ובפלטת הצבעים, מזכירה קצת את משפחת ג'טסטון. עם צבעים שמחים, מכוניות מעופפות, רובוטים וכל מה שדמיינו אנשים בשנות ה-60 כעתידני. הרעיון הזה לא רק מספק תירוץ ויזואלי מרענן, הוא גם מעניק לסרט את החירות להתנהל כמו יחידה עצמאית לחלוטין ביקום מתיש של חיבורים, רפרנסים ובלגן אחד גדול שמצריך מהצופה להכיר ניואנסים של 15 סרטים אחורה.

וזה לא דבר של מה בכך. אחרי אינספור סרטים ביקום של מארוול שדרשו ממך לדעת מה קרה באירוע משלים מספר 18 ולהבין רפרנס מתוך סדרה שצפית בה רק חצי-מנומנם, הנה סרט שאפשר להיכנס אליו בלי שום ידע קודם. סיפור שבמרכזו עומדים ארבעה אנשים, לא גיבורים עם זהות סודית, לא חיילים, לא אלים. אלא פשוט בני אדם שמוכרים בכל פעם ומשדרים תקווה (אני מזהה כאן תמה חוזרת לאותו סרט על גיבור על שבדיוק יצא).

והכימיה? בוערת כמו לפיד

ההימור על הקאסט השתלם בענק. פדרו פסקל אולי נמצא בכל פיקסל במסך שלכם, אבל כאן הוא מתעלה מעל הדמות הלקונית שהוא נוהג לגלם, ומביא לריד ריצ’רדס שילוב של רוך, חוכמה, וחוסר ביטחון שעושה את הדמות לאנושית יותר מאי פעם. הוא אולי לא מביא את השחצנות הקרירה של גרסת הקומיקס, אבל מחדיר לדמות את התחושה של מדען שעדיין מחפש את עצמו גם כשכל העולם קורא לו גאון.

ונסה קירבי מצליחה סוף סוף לעשות צדק לדמות של סו סטורם. לא עוד "אשתו של", לא עוד כלי עלילתי אלא מנהיגה של ממש. אינטליגנטית, רגישה, מצחיקה ובעיקר בעלת נוכחות שהופכת אותה לליבה של הקבוצה. ועם היד על הלב, היא המנוע של המשפחה, היא גם המנוע של הסרט, זהו בהחלט הסיפור שלה, והוא לא מרגיש מאולץ או חלק מתרבות ה-WOKE.

אבון מוס-בכראך בתור בן גרים הוא ליהוק מבריק. גס, עדין, שברירי, חזק, מלא חמלה וכל מה ש"הדבר" אמור להיות. ג'וזף קווין, פרצוף פחות מוכר לקהל הישראלי, להוציא אולי הדמות שגילם בעונה הרביעית של Stranger Things, אדי מונסון, מפתיע בתור ג'וני סטורם בגרסה יותר מאופקת מה-"דוש השרמנטי" שגילם כריס אוונס, והוא מביא עומק מעניין לדמות שהייתה עד כה די שטוחה בקולנוע. לא כולם הסכימו איתי דווקא אבל אני נהניתי מהשינוי הזה.

העלילה: פשוטה, אפקטיבית, ומלאת לב

אז מה בעצם קורה כאן? בלי להיכנס לספוילרים, מספיק לדעת שכדור הארץ בסכנה ומי שעומד מאחורי זה הוא גלאקטוס. כן, אותו טורף עולמות אייקוני שכולנו חיכינו לראות סוף סוף בתצוגה ראויה. והפעם, תודה לאלים של מארוול, מדובר בגאלאקטוס כמו שגאלאקטוס צריך להיות. יצור קוסמי מרשים, מעורר יראה, שמגיע לכדור הארץ עם הגולשת הכסופה. כן, גולשת. שאלה-בל שמה. יש אנשים שיצא להם קצף מהפה ברגע ששמעו על זה אבל בפועל? זה אחד המהלכים הכי חכמים ונכונים של הסרט. כי מאחורי כל גלשן, מין או זהות עומדת דמות. ובמקרה הזה, דמות מורכבת ומרגשת שיש לה צורך עלילתי.

הקול של ראלף אינסון, שגם הוא אינו שם מוכר בבתי ישראל, מרעיד את האולם כמו שהוא מרעיד את מרחבי הקיום. גאלאקטוס לא מדבר הרבה, אבל כל מילה שלו נושאת משקל קוסמי. יש בו גם נימה של עצב, תחושת בדידות קיומית, הבנה שהוא חלק ממחזור חיים בלתי ניתן לעצירה, כוח של טבע, לא נבל טיפוסי. וזה מה שמבדיל את הסרט הזה מהרבה סרטים אחרים של מארוול.

גאלאקטוס, אחת הדמויות הכי אייקוניות בקומיקס של מארוול, כוח טבע בקנה מידה קוסמי שהיה שם כשהיקום הקודם נהרס ונולד מחדש ביקום החדש שנוצר כקבוע קוסמי שחייב להתקיים. ככל שכוכבים ממשיכים להיווצר, ככה יש את הכוח המנוגד שמשמיד אותם. אחת הטענות שתמיד חוזרות על סרטי מארוול היא חוסר היכולת שלהם ליצור דמות אנטגוניסט עגולה, שהצופה יכול באמת להבין את המטרות שלו ואת המורכבות שלו מעבר ל-"אני רע". ואילו כאן, פתאום נוצר אפקט הפוך. אינסון מצליח לקחת דמות שאין לה שום מטרה מלבד להשמיד כדי להשביע את הרעב שלה, וליצוק לתוכה בניואנסים קטנטנים רמיזות לרגש של עצב ותסכול על המצב שלו. הוא מעביר תחושה שיש לגאלאקטוס בעצם עוד דברים שמניעים את מעשיו מלבד הסיבה של "כי ככה".

ומה עם ההומור?

יש. במידה. וזה מצוין. הסרט לא מנסה להיות פארסה, אבל גם לא נופל למלכודת הכבדות של חלק מסרטי מארוול המאוחרים. הוא מצליח לאזן בין רגש, דרמה ואירוניה, והכי חשוב הוא לא צוחק על עצמו כל הזמן. יש כבוד לחומר המקור, אבל גם מודעות עצמית בריאה.

מה לא עבד?

מעט מאוד, אבל בואו נדייק. יש כמה קטעים שהיו יכולים להיות מהודקים יותר, סצינת לידה מסוימת שהולכת להפוך לבדיחה רשת מהר מאוד (אופק אירועים, מישהו?), וזהו בעצם. היו כאלו שפחות אהבו את ה-CGI אבל אני לא מצאתי בו שום בעיה וחשבתי שהוא היה עשוי טוב.

לסיכום: המשפחה שחיכינו לה

"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" הוא בדיוק מה שמארוול הייתה צריכה עכשיו. אחרי תקופה של התעייפות, ריבוי פרויקטים, בלבול יצירתי וחוסר כיוון, הסרט הזה מרגיש כמו חזרה הביתה. לא בגלל שהוא נוסטלגי או מיושן אלא כי הוא מחזיר את הרגש, האנושיות, הקשר הבין-אישי למרכז. הוא מחזיר אותנו למה שגרם לנו לאהוב את היקום הקולנועי הזה מלכתחילה. סיפור לשם הסיפור, בלי טריקים, בלי תלות בסדרות, בלי צורך לעשות שיעורי בית. פשוט סרט גיבורי-על מצוין, שלוקח דמויות שאנחנו אוהבים ומראה לנו למה. ובדומה לאיירון מן בזמנו, לקחת דמויות שפחות מוכרות לקהל הרחב ולתת להן הכרה. המשפחה הראשונה של מארוול סוף סוף מוצאת את הדרך הביתה.

ציון: 4.5 מתוך 5.
מומלץ לראות בקולנוע, באיימקס, עם משפחה. גם אם היא לא נחשפה לקרינה קוסמית.