ארכיון תגיות: מרוול

ביקורת: "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" – המשפחה שכל כך חיכינו לה

יש סרטים שאתה מחכה להם, יש סרטים שאתה חושש מהם, ויש את "ארבעת המופלאים". סוג של חיה קולנועית שהצליחה לשלב את שני הרגשות האלו לכל אורכם של שלושה עשורים של ניסיונות, כישלונות, תקוות ושיברונות לב. והנה, אחרי שנים של התגלגלות מיוסרת בין אולפנים, גרסאות חצי אפויות, סכסוכים, ריבוטים ותחפושות מזעזעות, מארוול עושה את הבלתי ייאמן ונותנת ליקום הקולנועי שלה את הדבר שהוא הכי היה צריך, מבלי לדעת את זה: משפחה (תרגע מר טורטו)

לא סתם קוראים להם "המשפחה הראשונה של מארוול". מדובר בקבוצה שלא נולדה מתוך צורך מסחרי גרידא, אלא מתוך חדוות יצירה אמיתית של שני אייקונים ששמם סטן לי וג’ק קירבי שיצרו סיפור על מדע, מסירות, כוחות בלתי מוסברים וקשר משפחתי שעמד במבחני זמן, יקום וגלקסיות שלמות.

להמשיך לקרוא ביקורת: "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" – המשפחה שכל כך חיכינו לה

ביקורת, "איירונהארט" – לטוני סטארק היה לב, לסדרה הזו אין

יש האומרים שאולפני "מארוול" לא בשיאם. יש מי שאומרים שהם "מתים" ולא הצליחו להתרומם מאז "הנוקמים סוף המשחק". ויש מי שכמוני, נאחזים בתקווה שעוד נחזור להנות מהתוכן של קווין פייגי ועושי דברו. פרוייקטים כמו "איירונהרט" יורים לתקווה הזו כדור ברקה.

להמשיך לקרוא ביקורת, "איירונהארט" – לטוני סטארק היה לב, לסדרה הזו אין

ביקורת, "ת'אנדרבולטס*" – ככה כן בונים חבורת גיבורי על

מארוול נותנים לנו את הטייק שלהם על "יחידת המתאבדים" ומצליחים, בתקופת שפל, להעלות את הרף, ולחזור (בערך) למסלול.

כמעריץ וותיק של דמויות הקומיקס של "מארוול" חיכיתי לא מעט לראות על המסך הגדול אנסמבל של נבלים כקונטרה לקבוצת גיבורי העל כמו "הנוקמים". "אדוני הרשע" (masters of evil) היו קבוצה ב"רשימת המתנות" שלי אבל עם שם כל כך מגוחך היה ברור שקווין פייגי לא ממהר להציג את נבחרת הנבלים בהנהגתו של הברון זימו (שמגולם ביקום הקולנועי ע"י דניאל ברוהל).
מה שכן קיבלתי במקום היה את הצוות השני של נבלים שהנהיג זימו (לפחות בקומיקס)- הת'אנדרבולטס – קבוצת נבלים ואנטי גיבורים שמוקמת ע"י הגנרל רוס בקומיקס (שהכינוי שלו בצבא הוא "ת'אנדרבולט") בעקבות ארועי "מלחמת האזרחים". כמובן שבסרטים העניינים קצת שונים, אז ידעתי שלא אקבל בדיוק את מה שרציתי כמו שילוב של הענק האדום או אבומניישן לתוך המיקס, אבל עדיין התרגשתי מאוד לקראת הסרט הזה.

להמשיך לקרוא ביקורת, "ת'אנדרבולטס*" – ככה כן בונים חבורת גיבורי על

ביקורת, "קפטן אמריקה – עולם חדש מופלא" – מהנה אך לא מייצר "וואו"

מי היה מאמין שהיקום הקולנועי של מארוול כבר בן 17? עם קצת יותר מ-40 סרטים וסדרות, המקושרים יחדיו בעולם משותף, דיסני ומארוול יצרו מפלצת סיפורית סופר רווחית שרק ממשיכה לדהור ללא מעצורים. טבעי שכל סרט תחת השם "היקום הקולנועי של מארוול" יהיה מפוצץ, נכון? ובכן… לא בהכרח.

קצת אחרי "סוף המשחק" ב-2019, שררה בקרב המעריצים תחושה של רף שאי אפשר לחצות אותו. שלא יוכלו להתעלות על השלמות שהיא "סאגת האינסוף". סרטים כמו "ספיידרמן- אין דרך הביתה", "ווקנדה לנצח" ואפילו "דוקטור סטריינג' במימדי הטירוף" הצליחו במידה מסויימת לרכך את התחושה הזו. הציבור עדיין האמין באותו יקום משותף, גם אם העוצמה של הסיפור התבססה יותר על הישענות נוסטלגית או התרפקות רגשית מוגברת ולא על תסריט עמוק וטוב.

אבל אחרי כמה נפילות קלות כמו "ת'ור אהבה ורעם" והתרסקויות כואבות כמו "קוונטומניה", עם מכות לא נעימות גם במסך הקטן כמו "מיס מארוול", "פלישה סודית" ו…"שי-הולק", נראה שהקטר הדוהר של מארוול החל להשתעל ופספס כמה תחנות.

להמשיך לקרוא ביקורת, "קפטן אמריקה – עולם חדש מופלא" – מהנה אך לא מייצר "וואו"

ביקורת, "ונום- הריקוד האחרון" – טוב שפטרנו מזה

כמה מילים אישיות לפני שנתחיל לדבר על "וונום- הריקוד האחרון". בתור גיק יליד שנות ה-80 שגדל בשנות ה-90, לספיידרמן היה חלק עצום בחיים שלי ודרכו גם ליקום הרחב יותר של מארוול. לא רק בין דפי הקומיקס, אלא בעיקר בסדרות האנימציה, משחקי מחשב וסרטי הקולנוע. רוב הדמויות שאני מעריץ מהעולם הזה הם דמויות כמו דוקטור דום, איירון-מן, בטא ריי ביל (למי שמכיר, מהיקום של ת'ור), קרייבן הצייד, הלטאה, אולטרון וכמובן- וונום. חלק מהדמויות הללו מרכזיות יותר וחלקן ממש בשוליים, אבל במשך כל הילדות שלי, מה שאפיין את הדמויות הללו (וכנראה גם אותי) היא העובדה שאף אחת מהן לא הייתה במיינסטרים.

היית אומר לכולם "איזה כיף! הולך לצאת סרט של איירון מן!" והיו מצביעים עליך וצוחקים. מתרגש לקראת "ספיידרמן 3" כי "הספיידרמן השחור עם השיניים" יהיה שם, ואף אחד לא יודע על מה אתה מדבר. מלהק לך את ראסל קרו כליהוק חלומות לקרייבן הצייד שירוץ אחרי ספיידרמן בספיידרמן 4, וכולם צועקים עלייך "לא!". הרבה מאוד זמן הרגשתי לבד, בתוך עולם משלי ורק רציתי לחלוק אותו עם אחרים. מן הסתם כש"הנוקמים" התפוצצו על המסך, המשאלה שלי חצי התגשמה. למה חצי? את זה אספר לכם אחרי שנדבר על הסרט.

להמשיך לקרוא ביקורת, "ונום- הריקוד האחרון" – טוב שפטרנו מזה