מארוול ממשיכים לרכב על סוסי הנוסטלגיה ומפיחים חיים בעולם שנזנח לו לפני כמעט 30 שנה. "אקס-מן 97" היא לא רק סדרת המשך לחלק בלתי נשכח מהילדות שלנו, היא גם החוליה המחברת את דור העתיד. בשני הפרקים הראשונים לפחות (מתוך 10), היא עושה זאת בצורה פנומנלית!
לגיבורי על יש אבולוציה די מוכרת במדיה הויזואלית של טלוויזיה וקולנוע. בתחילת שנות ה60 היו סדרות "מושן קומיקס" בהן הייתה תנועה מאוד מינימלית ובעצם הציגו דפי קומיקס עם קריינות מעליהם. בהמשך, נכנסה אנימציה קלאסית והדמויות החלו לזוז (דוגמת הסדרה הקלאסית של "ספיידרמן וחבריו המופלאים"). אך מבחינתי, וכנראה מבחינת רוב קהל המעריצים, פסגת ההתפתחות של הז'אנר הייתה בשנות התשעים עם שלוש סדרות יחודיות באנימציה: "באטמן" של וורנר שהייתה מאוד בוגרת ואומנותית יחסית לעיסוק בדמות עד כה, "ספיידרמן" (שנות ה90) של מארוול, שהקפיצה את הפופולריות של הגיבור הכבר מאוד פופולרי, וכמובן "אקס-מן", סדרת המופת של חיים סבן ומארוול ששילבה לא רק את האקשן של הקומיקס אלה גם הציגה נושאים חברתיים אקטואליים בתוך התסריט שלה.
הסדרה, שרצה בין השנים 1993 ל-1997 הייתה כל כך מוצלחת, שגם כאשר חשבו לסיים אותה אחרי 4 עונות מלאות, היא חודשה לחמישית והגיעה ל-76 פרקים. כאשר הז'אנר התפתח בקולנוע בסרטי לייב אקשן, סדרות האנימציה הועברו לשולי המדיה והאיכות שלהן החלה לנוע באיטיות לרמה מאוד בנאלית. למרות שלסדרה היו הרבה ניסיונות החייה כמו "אקסמן-אבולושן" המצוינת, המותג הלך ונעלם אל תוך סרטי לייב אקשן, שבתורם, הלכו והפכו פחות ופחות טובים, בזמן שז'אנר גיבורי העל, שאותו התחילה הסדרה, הלך והתנפח לממדי ענק.
