מארוול נותנים לנו את הטייק שלהם על "יחידת המתאבדים" ומצליחים, בתקופת שפל, להעלות את הרף, ולחזור (בערך) למסלול.

כמעריץ וותיק של דמויות הקומיקס של "מארוול" חיכיתי לא מעט לראות על המסך הגדול אנסמבל של נבלים כקונטרה לקבוצת גיבורי העל כמו "הנוקמים". "אדוני הרשע" (masters of evil) היו קבוצה ב"רשימת המתנות" שלי אבל עם שם כל כך מגוחך היה ברור שקווין פייגי לא ממהר להציג את נבחרת הנבלים בהנהגתו של הברון זימו (שמגולם ביקום הקולנועי ע"י דניאל ברוהל).
מה שכן קיבלתי במקום היה את הצוות השני של נבלים שהנהיג זימו (לפחות בקומיקס)- הת'אנדרבולטס – קבוצת נבלים ואנטי גיבורים שמוקמת ע"י הגנרל רוס בקומיקס (שהכינוי שלו בצבא הוא "ת'אנדרבולט") בעקבות ארועי "מלחמת האזרחים". כמובן שבסרטים העניינים קצת שונים, אז ידעתי שלא אקבל בדיוק את מה שרציתי כמו שילוב של הענק האדום או אבומניישן לתוך המיקס, אבל עדיין התרגשתי מאוד לקראת הסרט הזה.

מיותר לציין שמארוול ממש לא נמצאים במומנטום הקבוע שלהם כענקית קולנוע מאז "סוף המשחק", והנפילות או ההכנסות הבנאליות של סרטים אחרונים במותג לא נתנו להמון אופטימיות לשטוף לי את האונה הקדמית במוח מספיק כדי שאהיה בהייפ שרציתי להיות בו, תוסיפו לכך את העובדה שקמפיין הפרסום של הסרט גרם לאינטרנט לחזות כמעט את כל העלילה והטוויסטים האפשריים (כולל את הסיבה לקיומה של הכוכבית בשם הסרט) ועדיין- ציפיתי לטובות. וובכן… הסרט טוב. לא מטורף, אבל טוב.

אז כמו בקומיקס, "ת'אנדרבולטס" מגולל את סיפורם שכמה נבלים ואנטי גיבורים מסרטים קודמים ביקום הקולנועי של מארוול שמוצאים את עצמם באותה סירה. ילנה בולובה (פלורנס פיו) אחותה של האלמנה השחורה, אלכסי שוסטקוב המכונה "רד-גארדיין" (דייויד הארבור), באקי בארנס (סבסטיאן סטן), אווה סטאר המכונה "גוסט" (האנה ג'ון קיימן) אותה ראינו כנבלית בסרט "אנטמן והצרעה", ג'ון ווקר (וויאט ראסל) שהיה הניסיון הראשון לרשת את קפטן אמריקה וכשל (מארועי "הפאלקון וחייל החורף") וטאסקמאסטר (אולגה קירילינקו) שהייתה הנבל המשני ב"אלמנה השחורה". אם לסכם, כדי להכיר את כולם צריך לצפות בשני סרטים וסדרה אחת בדיסני פלוס. לכולם פרט לבאקי יש מן המשותף, כולם גוייסו בשלב כזה או אחר ע"י הברונית וולנטינה אלגרה דה-פונטיין (ג'וליה לואיס דרייפוס). כשהממשל האמריקני מחליט לכלוא את פונטיין (סליחה.. דה-פונטיין) היא מחליטה לשרוף את כל קצוות החוט המפוקפקים שלה, תרתי משמע, כולל את כל שכירי החרב שעבדו אצלה.

כאשר החבורה נשלחת להרוג זה את זו את זה הם נתקלי בדמות מסתורית בשם בוב (לואיס פולמן, בנו של השחקן המוערך ביל פולמן וה"בן של" השני בקאסט בנוסף לווייאט, הבן של קורט ראסל). בוב הוא לכאורה כלומניק חסר משמעות, עד שמתגלה שהוא אחד הניסויים של דה-פונטיין לייצר "נוקם" חדש בלתי מנוצח בשם "סנטרי" (פחות או יותר הסופרמן של "מארוול" בקומיקס). כאשר בוב מאבד שליטה על עצמו ונותן לצד האפל שלו להשתולל, "הת'אנדרבולטס" מתאגדים באין ברירה כדי לעצור אותו. למה הם נקראים דווקא "הת'אנדרבולטס"? לא… לא בגלל רוס. אנחנו כנראה לא נראה יותר את האריסון פורד ביקום הזה. את הסיבה לקבלת השם (הזמני) של הקבוצה, אשאיר לכם לגלות, ולצחוק או להתאכזב ממנה.

מעבר לשינוי הדיי קריטי הזה במותג, לא הייתה לי מילה אחת רעה על הסרט – לא על הסיפור הפשוט והמוכר של "רע הופך טוב", לא על המשחק המשובח של פיו ופולמן שגונבים את ההצגה לכולם, לא על האקשן שהיה מאוד מידתי ומדויק או הקומדיה שהייתה במקום בהובלתם של הארבור בעיקר וראסל בגיבוי. אפשר גם להגיד כמה מילים טובות על המשחק של דמות משנית למדי, הלא היא מל, העוזרת האישית של וולנטינה, המגולמת ע"י ג'רלדין ווישואנתאן.

אולי אחד הדברים שהכי נהניתי ממנו בסרט היה פס הקול – הלהקה האקספרמנטלית "סון לוקס" (שהייתה אחראית גם על הפסקול של "הכל בכל מקום…") הקליטה כאן פס קול ייחודי עבור צוות גיבורי העל הזה שבעיקר נבנה על הדמות של סנטרי עצמו.
הסצנה הטובה ביותר בסרט בו החבורה נלחמת בבוב מלווה בנעימה דרמתית שהולכת ונבנת ככל שהסצנה מתקדמת, לצד אקשן שנראה יותר אצל המתחרים בDC.
לצד פס הקול המרשים היו גם רגעים בסיפור עצמו שלחצו על כפתורי הרגש בצורה מאוד מפתיעה בהתחשב שמדובר באנטי גיבורים מאוד שוליים עד כה. הצד האפל של בוב, "הריק" ניכן ביכולות אמפטיות שמאפשרות לו לשלוח את הקורבנות שלו אל חלל אטום של זיכרון כואב, וכך אנו חווים יחד עם הדמויות (בעיקר רק עם ילנה ו-ווקר) את העבר הטראומטי שלהם. בזמן שילנה כמובן עברה סיפור הרבה יותר מורכב, זה של ווקר הרבה יותר קרוב לקהל ואפילו גרם לאבא הטרי שלפניכם לקצת לחלוחית בעין וצמרמורת.

החלק הפחות מוצלח של הסרט הוא שהעיסוק בשאר חברי הצוות שהם לא ילנה הוא כמעט אפסי – יש סיבה לכך שפלורנס פיו נמצאת במרכז הפוסטר לסרט, היא גם מרכז הסרט לצד הדמות של פולמן. ווקר, ג'ון-קיימן והארבור קיימים שם רק כעמודי תמיכה, כשהארבור הוא התומך המרכזי. את באקי לחלוטין אפשר היה להחליף בדמות אחרת (זימו…סתם זורק) והתוצאה הייתה זהה. אפילו אם היו נותנים את התפקיד שלו לשירה האס מ"עולם חדש ומופלא" היינו מקבלים קצת יותר בשר לדמותה של סברה (פוליטיקה בצד הלוואי). עם זאת, המגרעות הללו לא מונעות מהסרט מלהיות מהנה. הוא אומנם רובו שיחות ודיבורים, מה שלא מאפיין הרבה סרטי גיבורי על, אבל האלמנט האנושי מספק כאן מספיק עניין לצד אקשן סביר כדי ש"ת'אנדרבולטס" יהיה מספיק מהנה לשעתיים ודקותיים.

לא בטוח אם זה בגלל עייפות החומר של מארוול, העובדה ש"מולטיוורס" הוא כלי סיפורי מחרב תסריטים או שאולי אני זקן מדי כבר לדברים האלה וכלום לא מלהיב אותי (כמו ש"הריק" בסרט מנסה לשכנע את כולם) אבל כן רציתי להנות יותר מאנסבל נבלים של מארוול כמו "הת'אנדרבולטס". בסופו של דבר כמו "עולם חדש ומופלא" שיצא לאחרונה, הסרט לא רע או מזעזע כמו שהרבה ממבקרי האנטרנט קבעו. אבל בהחלט ציפיתי ל"ואוו" וקיבלתי "מגניב". מניח שנסתפק ב"מגניב" עד "ארבעת המופלאים" ביולי הקרוב.

• נא להישאר אחרי הכתוביות. ישנם שני קטעים (שלפחות אחד מהם חשוב).