הייתי בערך בן 14 כשהגיעה לארץ סדרת האנימה המפורסמת “וואן פיס” העוסקת בפיראטים. בעוד שבארץ החשיפה ההמונית לאנימציה יפנית החלה באמצע שנות ה2000, הסדרה עצמה החלה לרוץ במקביל למנגה שלה ב1999. פרי מוחו של של איצ’ירו אודה, הסדרה (שמונה עד היום יותר מ1000 פרקים) מגוללת את סיפורו של הנער לופי היוצא למסע להפוך למלך שודדי הים ולמצוא את האוצר האבוד של המלך הקודם, אוצר המכונה ה”וואן פיס” אוצר בחתיכה אחת.
לאורך מסעותיו הוא מגייס צוות חברים נאמן ומגוון, נלחם בשודדי ים אחרים הזויים ומופרעים ובשלל דמויות צבעוניות בדרכים ביזאריות להפליא. במשך יותר מ20 שנה הסדרה שאבה קהל מעריצים אדיר ויצרה בעזרת מגוון הדמויות שלה הזדהות רבה בקרב מעריצים. אי שם בשנת 2018, עלה הרעיון לחגוג את חגיגות ה20 בצורת העיבוד ללייב אקשן, אך החשש היה שהסדרה תסבול משוק תרבותי כפי שקרה עם עיבודים קודמים של אנימציה יפנית, הנוטה לאקטים הזויים וביזארים עם צרחות וצבעים. הפיתרון המושלם לבעיה הזו היה לתת ליוצר המקורי את שרביט ההפקה, וכך החל סנסיי אודה, יחד עם האנשים הטובים בנטפליקס, לעבד את הבייבי שלו, לגרסא אמריקנית- ומדובר בלא פחות מהצלחה אדירה!
מרבית חומר המקור עומד איתן. אי שם לפני עשרות שנים, מלך שודדי הים, גול די רוג’ר (מייקל דורמן) מוצא להורג בידי חיל הים, לא לפני שהוא זורע השראה בהמונים לצאת לים ולחפש את אוצרו הגדול- הוואן פיס. בהשראתו, הנער השאפתן מונקי די לופי (אינקי גודוי כבוגר וקולטון אוסריו כילד) יוצא להגשים את חלומו ולהפוך למלך הפיראטים. בדרך להגשמת החלום, לופי פוגש בקובי (מורגן דייוויס) החולם להיות לוחם בחיל הים. בעוד שבמקור הפוקוס הוא על לופי וקובי מגיע לביקור מדי פעם, הסדרה האמריקנית מצליבה את מסע הגיבור של השניים לעיתים יותר קרובות.
התמה הזו של הגשמת חלומות היא מרכזית בסיפור, שכן כל אחד מחברי הצוות של לופי מעוניין להגשים חלום. ישנו זורו שחולם להפוך לסייף הטוב בעולם. אוסופ (ג’ייקוב רומרו) שחולם להפוך את סיפוריו ההזויים להרפתקאות אמיתיות, נאמי (אמילי רוד) הנווטת הערמומית שרוצה למפות כמה שיותר מהעולם הידוע וסאנג’י (טאז סקיילר) השף שרוצה לראות את האוקיינוס האגדי “כחול העד”. אגב, את זורו מגלם מקנאו מאידה, שהוא לא אחר מאשר בנו של סוני צ’יבה, אותו יכיר, הדור הצעיר בעיקר, כמאסטר שמלמד את אומה ת’ורמן את רזי אומנויות הלחימה ב”להרוג את ביל” של קוונטין טרנטינו.
למפגש של לופי עם כל אחד מחברי צוותו קיימת קשת סיפורית שבמנגה והאנימה מתפרסות על עשרות פרקים, ובגרסא האמריקנית נעשת גם דחיסה של העלילה לפרק או שניים תוך שזירה של העלילות זו בזו עם שינויים קטנים אך נכונים בעלילה, כדי לייצר סיפור קצר אך שלם.
ניקח לדוגמא את המפגש הראשון עם אחד היריבים המזוהים ביותר לצוות “כובע הקש” של לופי- באגי הליצן (ג’ף וורד). במקור, באגי הוא האוייב הגדול הראשון בו נתקל לופי, והדמות רודפת אחריו במחשכים לאורך מרבית הסיפור. ובעוד המפגש הראשון עם באגי וצוות הקרקס שלו נמשך באנימה כמעט 8 פרקים, בגרסא האמריקנית כמובן שהסיפור מזוקק לפרק אחד בלבד. אבל! וזה אבל ענקי! במקום ליצן צווחני ומאיים, כפי שרוב הדמויות מוצגות באנימציה, וורד מוסיף לבאגי כל כך הרבה אימה ורצינות בגרסא החיה.
נעשת כאן גם דחיסה של ארועים ובו בזמן גם שידרוג אופי משמעותי לדמות. דוגמא לכך היא שבמקום לפוצץ את העיר עם תותח קטן כמו באנימציה, בגרסא החייה אנחנו כבר רואים את ההרס, ולא רק זה אלא גם שתושבי העיר הפכו לאסירים. השינוי לא פוגע ברצף העלילתי המחושב של המקור, ובוא בזמן מנצל את מעט הזמן הניתן לתת אפקט מקסימלי לכל דמות. ולא רק לדמויות שאמורות להופיע לפי הסדר בסיפור.
דמות מרכזית נוספת בסדרה היא דמותו של סגן האדמירל גארפ (וינסנט רייגן), שבמקור לא מופיע עד בערך מאה פרקים לתוך הסיפור, ועיקר הדמות שלא לא מוסברת עד לפחות פרק 300. כאן, לא רק שמציגים לנו אותו על ההתחלה, הסיפור העמוק שלו והקשר לשאר הדמויות המרכזיות מוצג כמעט מיידית. הדבר הזה לא רק יוצר משהו חדש ממקור אהוב, אלא גם מאפשר ליוצרים לספר סיפור של 20 שנה, בכמה עונות בודדות.
לפי חישוב שלי, כדי שנטפליקס תסתנכרן עם האנימה, צריכות להיות בערך 6 עונות לגרסא האמריקנית. והשינויים הקטנים כגדולים הללו מתקיימים לאורך כל העונה. נבלים שמעולם לא נפגשו חולקים מסך יחד, דמויות מחליפות מקום בעלילה, חלקן לא עוברות עיבוד כלל וטוב שכך (באנימה יש פיראט עם פנינה ענקית על הראש… לא יעבוד בעולם הלייב אקשן) וסצנות מסויימות עוברות הקצנה של אקטים או מעשים עלילתיים גם כדי להעצים את האפקט, וגם כדי להצדיק את הבמה של נטפליקס. כן, יש כאן דם חברים.
לצד שימור המראה הביזרי של הדמויות והעולם של “וואן פיס” הסדרה מצליחה לתת גם את הפן הרציני והבוגר לכל דמות ודמות. תמו ימי הצרחות אל השמיים כאשר הגיבור רוצה “לנקום את עלבונו” ונגמרו הזמנים של מבטים חודרים זה אל זה במשך דקות ארוכות! עכשיו אנחנו באמריקה! ובאמריקה מדברים עומק, מדברים רגש, וכל אחד מהשחקנים מצליח להעצים את הדמות שלו לרמות המטא-דרמתיות הנחוצות, בין אם זה מקאנו שהופך את זורו מהבחור הרציני ביותר לשתיין הקבוצתי אך הבחור עם הלב הגדול, או סקיילר שמעדן את רדיפת השמלות של סאנג’י לרומנטיקן חסר תקנה, רומרו שהופך את אוסופ מפחדן וצווחן לגיבור בהתהוות ואפילו רוד שמאוד מתקשה להיכנס לדמות המורכבת של נאמי מצליחה ליצור התרגשות ואמפתיה כלפי אחת הדמויות עם הסיפור הטעון ביותר.
וזה לא עוצר כאן, גם אלו המשחקים את הגיבורים כילדים עושים עבודה מעולה וגם דמויות המשנה מזף אדום הרגל (קרייג פרבס) ו”עין הנץ מיהוק” (סטיבן ווארד) וארלונג הכריש (מקנלי בלצ’ר השלישי), שהוא אחד הנבלים הכי אהובים עלי באנימה, כולם על כולם עושים עבודה מצויינת וכתובים כל כך בעוצמה!
אפשר למלא עוד עשרות עמודים בהתרשמות שלי משמונת הפרקים הראשונים של “וואן פיס”. בכתוביות הסיום, כל כך רציתי לקבל אישור לעונה שנייה בהקדם, וסוג של קיבלתי (צפו עד כמעט הסוף). מדובר בעיבוד הטוב ביותר שנעשה עד כה לסדרת אנימה ולעיבוד הטוב ביותר של נכס תרבותי מן המזרח אל המערב. זוהי חובת צפייה למעריצים וללא מעריצים כאחד.
אה כן, אייאן מקשין מקריין. זה מצחיק כי הוא עצמו היה שחור הזקן פעם.
ציון סופי:
