שלוש הדקות הראשונות של Powerless הן הטריילר הכי טוב של הסדרה. הן ממצות את הרעיון של הסדרה באופן כל-כך מעולה, מרענן ומשעשע. כותרות הפתיחה גאוניות, אנו רואים בהן עטיפות מחוברות קומיקס קלאסיות אך עם דגש על האזרחים שנמצאים ברקע, פשוט הברקה. השאלה היא מה קורה ב-20 דקות הנוספות של הפרק, וכאן כבר יש לנו נפילת מתח (או צחוק).

הידעת: את הפרומו המצורף מקריין אדם ווסט, מי שגילם את באטמן הטלוויזיוני בשנות השישים.

בואו נתחיל מההתחלה. Powerless היא סדרה שמראה לנו איך נראים החיים של אזרחים רגילים בעולם בו מסתובבים, מעופפים ונלחמים גיבורי-על. אותם אזרחים, שבדרך-כלל בסרטים ובסדרות, מגולמים על ידי ניצבים אנונימיים (ממש כמו בקומיקס), משמשים הפעם כדמויות הראשיות בזמן שהגיבורים לוקחים את תפקיד הניצבים חסרי הפנים. הוסיפו לתערובת גם קומדיה והרי לכם, Powerless.

אמילי לוק (ונסה הדג’נס) היא בחורה מעיר קטנה בה כמעט ולא רואים גיבורי-על מלבד כאשר הם חולפים במהירות בשמיים בדרכם לעיר אחרת. אמילי מחליטה לעבור לעיר הגדולה (צ’ארם-סיטי) בה התושבים כ”כ רגילים לראות גיבורי-על נלחמים בנבלי-על עד כדי כך שהם שקועים בסמארטפונים שלהם גם כאשר קרב מתחולל ממש מולם ופוגע בפסי הרכבת עליה הם נמצאים. אחרי שקונספט גיבורי-העל קיים מעל 75 שנים, הרעיון בו האזרחים כבר נהיו אדישים לעניין אפילו למראות גרנדיוזים, הוא מאוד משעשע. ובפעם הראשונה שהשוט עבר ל-3 ילדים ממשיכים לשחק בטלפון שלהם בזמן שכדורי אש נורים לעברם – מודה שצחקתי.

שלוש הדקות הראשונות של הפרק:

הפרק מתאר בעצם את יום העבודה הראשון של אמילי בחברת “וויין אבטחה” אשר מנוהלת על ידי ואן (אלן טודיק), בן-דודו הרחוק (מאוד רחוק) והפחות מוצלח (הרבה פחות מוצלח) של ברוס וויין. כן, הסדרה מתרחשת ביקום של DC. לא ביקום של סדרות הטלוויזיה… או ביקום של סרטי DC… אלא פשוט יקום DC כללי כלשהו. החלטה נכונה לדעתי כי בקלות היו יכולים לתת לסדרה הזו להתקיים ללא שיוך ליקום קומיקס מוכר כזה או אחר ופשוט להמציא אחד חדש כמו לדוגמא ב”משפחת סופר-על” או ב”תיכון בהיי” שמזכיר בוייב שלו את הסדרה במעט. במקרה שלנו החליטו יוצרי הסדרה למקם אותה ביקום בו כולם יודעים מי זה סופרמן ובאטמן כך שהרבה מהבדיחות נשענות על דברים מוכרים. יש שיגידו שזה זול ואולי זה נכון. אבל זה עובד… לפרקים.

אמילי ממונה לראש מחלקת המחקר ופיתוח של החברה, בה הצוות אחראי לייצר כל מיני גאדג’טים והמצאות שישמרו על האזרחים הקטנים כאשר הם מוצאים את עצמם באמצע קרב גיבורי-על גדול. עד כמה שההומור של הסדרה כביכול צוחק על קלישאות, הסדרה נופלת לא מעט אליהן. אמילי לא זוכה מיד באמון של העובדים שלה, כמעט מוותרת אך ברגע האחרון מוצאת פתרון ומצילה את המצב. זה היה כל-כך בנאלי ולא מעניין שרציתי לחזור שוב ל-3 הדקות הראשונות של הפרק.

ואם דיברנו על ההומור של הסדרה, הוא מאוד מזכיר את ההומור של סדרות כמו “קומיוניטי” (גם מבחינת המבנה הדינאמי של החבורה הראשית שמתגבשת שם) ולא רק בגלל העובדה שאחד השחקנים הראשיים בסדרה הוא דני פודי, הלא הוא עבד מ”קומיוניטי” (ודמותו מזכירה את עבד לא מעט). הבעיה היא שההומור הזה לא תמיד עובד אם לא יודעים איך להשתמש בו וזה קרה המון בפרק. המון בדיחות שנראה כאילו התסריטאים חשבו שהן גאוניות, פשוט לא עבדו בפועל.

יהיו הרבה שיגידו שהסדרה נשענת הרבה על דמויות מוכרת, ומספר הפעמים האסטרונומי שצמד המילים “ברוס וויין” נאמרים בפרק הזה מחזקים את הטענה הזו. מצד שני, למה ציפיתם? זה הפרמיס של התכנית. יחד עם זאת, בסיום הפרק כאשר אחד מחברי הצוות אומר “הלוואי שהיינו עובדים בשביל באטמן במקום בשביל ברוס וויין” ואמילי מגיבה ב”אולי יום אחד זה יקרה” ואז יש זום על החיוך שלה והפרק נגמר… רציתי קצת להקיא מרוב קלישאתיות.

בשורה התחתונה, יש בסדרה פוטנציאל שבפרק הזה היה רחוק מלהיות ממומש. הפרמיס מעניין ולפרקים נראה שהם יכולים לעשות את זה נכון. במשך חלק גדול מהפרק לא הפסקתי לחייך בגלל שנהניתי ממה שראיתי. העניין שכל 20 הדקות האלו הרגישו כמו רכבת הרים שנעה בין סדרה עם פוטנציאל מעולה לסדרת יוטיוב עם תקציב. במילים אחרות, מאוד בוסרי ולא סגור על עצמו (אולי לעובדה שהיו לסדרה שינויי תסריט גדולים ברגע האחרון יש השפעה על כך).

בגלל שזה היה רק פיילוט ובגלל שהרעיון המרכזי מעניין, שווה לתת לסדרה הזו צ’אנס וזה מה שאני הולך לעשות. מי מאתנו לא היה מאוהב בסדרה שרצה כבר שנים וכאשר חזר אחורה לצפות בפיילוט שלה הוא הובך מכמה שהפיילוט היה רחוק באיכותו מהמוצר הסופי. או מכמה שונות היו הדמויות בהתחלה ורק תוך כדי העלילה במהלך השנים הדמויות התעצבו באופן מוחלט. לזה אני מקווה, שהסדרה כל-כך תשתפר שהיא תהיה מהסדרות האלו שנגיד עליהן “תשרוד את הפרקים הראשונים, זה משתפר ושווה את זה”. אמן.

ציון: 3