שישו ושמחו! – ביקורת כפולה על “Sisu” וגם “Blood & Gold”, שני סרטים על נאצים שמחפשים זהב

על הזדמנות כזאת לא מוותרים בקלות: 2 סרטים שתופסים את תשומת הלב שלי, פחות או יותר באותו זמן, ושניהם בעלי עלילה כמעט מקבילה.
הראשון הוא הסרט הפיני “Sisu” של הבמאי ילמארי הלנדר, שכבר הספיק לעורר עניין ברשת לאחר הטריילר המטורף שלו. הלנדר היה אחראי על סרט קאלט אחר בשם “Rare Exports: A Christmas Tale”, קומדית אימה עם סנטה קלאוס רצחני במיוחד.
מהטריילר של “Sisu” אפשר להבין את הכיוון הכללי – “ג’ון וויק” עושה “ממזרים חסרי כבוד” בווייב של “בעבור חופן דולרים”.
הנה הגרסה המדממת שלו:

הסרט הנוסף שעלה ממש בזמן האחרון בשירות “נטפליקס” הוא “Blood & Gold”, מותחן אקשן גרמני שביים פיטר תורוואת’, שבעברו יש חידוש ל“נחשול” (אותו סרט שאין תלמיד בישראל שלא ראה את גרסת הטלויזיה שלו מהאייטיז) וגם את מותחן האימה “Blood Red Sky” (או “ערפדית מחסלת טרוריסטים במטוס”) שגם עלה בשירות הסטרימינג לפני שנתיים.
פה אפשר להבין מהטריילר שהכיוון כמעט זהה, רק פחות החלק של “ג’ון וויק”:

אז בטח הצלחתם להבין מהם הדברים הזהים בשני הסרטים האלה, אז עכשיו לשונה: כבר ממהתחלה אפשר להבין ש”Sisu” פונה לקהל בינלאומי כי למרות שמדובר בהפקה שכולה על טהרת פינלנד, כולם כולל כולם מדברים אנגלית שוטפת – גם הפינים וגם הגרמנים, מתחילתו ועד סופו. סליחה, אני מתקן את עצמי – יש בסרט שחקן אנגלי בודד שמשחק גרמני.
אני מניח שילמארי התכוון מראש להגדיל את הקהל הפוטנציאלי בכל סרטיו, מאחר וגם אותה קומדית אימה עם סנטה דיברה בחלקה אנגלית (וכך גם הסרט השני שלו שבו כיכב לא אחר מסמואל ג’קסון). בכל זאת, אי אפשר להסתמך על שובר קופות במדינה שבה יש בקושי 5 מיליון תושבים.
הסרט עצמו נוקט בגישת “הכל בפנים” (גם עם זה גרזן), ולאורך 91 הדקות שלו הוא לא מתיימר להיות יותר מבידור נטו : אנו מקבלים את הגיבור הסטואי קורפי (יורמה טומילה המסוקס, שהופיע גם בשני הסרטים הקודמים של הולנדר), כשהוא במסע חיפושים ברחבי השממה הלפלנדית הקפואה אחר מרבצי זהב שטרם התגלו.
לצידו רק סוס משא וכלב רועים נאמן (אמרנו כבר ג’ון וויק).
כאשר הוא מגלה עורק זהב עשיר, אנו רואים אותו נשבר מרוב אושר, ועושה את דרכו בגפו חזרה לציוויליזציה כדי להתעשר מהממצא. אולם מדובר בשלהי מלחמת העולם השניה, סוף שנת 1944, וקורפי נתקל בשרידי פלוגה גרמנית שעושה את דרכה חזרה בנסידה מהחזית, תוך שהיא מיישמת את פקודות “האדמה החרוכה”.
בנוסף, כידוע נאצים הם נאצים, אז הם לקחו לעצמם גם כמה שבויות מלחמה, כדי לספק את תאוותיהם בדרך הקרה והקשה.

אין צורך להכביר מילים, אבל כמובן שלא עובר יותר מדי זמן וקורפי נכנס למסלול התנגשות מהיר עם פלוגת הנאצים, כי אחרת לא היה לנו סרט.
ממש כמו אצל טרנטינו, אבל מינוס התחכום, הסרט מתחלק לכמה פרקים (Chapters) שמוגדרים עם כתובית מסוגננת שישר מזכירה מערבונים, ולכן, ברגע שנגמר הפרק שנקרא “הזהב” (האקספוזיציה) ואחריו הפרק שמכונה “הנאצים” (הצגת הרעים בעלילה) מגיע הפרק שנקרא “שדה המוקשים” והוא, ובכן…מתרחש בשדה מוקשים, וכאן מתחיל הכיף ופחות או יותר נגמר הריאליזם.

קורפי מתגלה כמובן כאיש קומנדו על גבול הפסיכוטי ונאצים לא באים לא טוב במיוחד, ומכאן, “סיסו” באמת הופך לשישו ושמחו, במיוחד עבור מי שרוצה לראות נאצים מושמדים בשלל דרכים שלקוחות היישר מממשחקי מחשב מופרעים או מ”לוני טונס”.
ככל שהפרקים מתקדמים, כך פחות ופחות אפשר לחפש היגיון בעלילה, אבל למי אכפת שיש אקשן כל כך טוב? ובאמת, בקטע הטכני “סיסו” מפתיע עם צילום מרהיב של הנופים הלאפלנדים ובקטעי אקשן מסוגננים ודינמיים. התוצאה מפתיעה לטובה בתקציב מגוחך של כ 6 מיליון אירו.

לגבי המשחק, אני גם יכול להגיד שהופתעתי לטובה – אמנם לטומילה אין הרבה שורות דיאלוג, אבל הוא גם לא צריך. הוא רק צריך להיות בן-יונה קשוח נוסח ג’ון רמבו ב”משחק הדמים” המקורי, ולשרוד את האויבים שמתקיפים אותו ללא סיבה, והוא עושה את זה מצוין.
דווקא איפה שחשבתי שאקבל קריקטורה מרגיזה, השחקן אסקל הני (ד”ר ווגל ב“להציל את מארק וואטני”) כאוברשטורמפורר הלדורף מפתיע לטובה.

הני מצליח לגלם קצין SS אדיש למדי, אמנם מרושע ורצחני, אבל לא כזה שצווח וצורח על כל פקודיו, אלא אחד שכבר התייאש ממהלך המלחמה ורק רוצה לחזור הביתה בשלום, ואם אפשר גם עשיר יותר בדרך.

הקריקטורה מגיעה בדמותו של וולף (ג’ק דולן, אותו אנגלי שמגלם גרמני), סמל המחלקה הסדיסטי של הלדורף, שרק מחפש טרף קל.
תראו, מעבר לבידור הקליל, אני חושב ש”סיסו” פונה בעיקר אל חוש הגאווה הלאומית הפינית – האומה השקטה שאחראית למכשירי טלפון עמידים לנצח כמו הנוקיה 5110, שהוציאה כנראה יותר נהגי ראלי חסרי פחד מכל מדינה אחרת (ביחס למס’ התושבים) וכמובן ידועה בכך שצלפי הקומנדו שלה היו אימת אויביהם במלחמת העולם השנייה.
חייל פיני בשם סימו (האם זה מקרי?) הייאה ידוע בתור הצלף הקטלני ביותר בהיסטוריה, עם מעל 500 חיסולים של חיילי אויב, רובם של הצבא האדום, כשהסיפורים אודותיו יכולים לסמר שיער לכל אדם פשוט.

והבטחנו ביקורת כפולה, לכן מול הפינים ניצב כאמור “Blood & Gold” מתוצרת גרמניה, וכמו שאתם יכולים לנחש, יש בו הרבה פחות חוש הומור מאשר ב”סיסו”.
סרט יקה, מה לעשות.
המערכה הראשונה שלו כמעט מקבילה לזה של הסרט הקודם, כאשר אנו מתוודעים לקבוצה של חיילים נאצים המחפשת אוצר זהב קבור בשלהי המלחמה, כאשר ברור לכולם שהם כבר הצד המפסיד. גם כאן הופתעתי לגלות פונטים בכותרות שמעוצבים בדיוק כמו במערבון.
הפעם, קצת חששתי בתחילת הסרט, מאחר ומתברר שהאוצר המדובר שייך למשפחה יהודית. באמת? יהודים שמחביאים זהב? לא עברנו את השלב האנטישמי הזה ביחסינו עם הגרמנים? אבל, הרבה יותר מאוחר, הסרט מתגלה כהרבה יותר נאור ומתוחכם בנקודה הזו בעלילה, אם כי עדיין שזה מגיע כיצירה גרמנית במהותה, עדיין הרשו לי קצת להסתייג.
גיבור הסרט הוא היינריך (רוברט מאזר), חייל צבא רגלים פשוט אך מנוסה, שהחליט לערוק מהצבא הגרמני המתפורר, כדי לחזור לביתו הקטנה.

Blood & Gold (2023) - IMDb
הוא נלכד ונתלה בידי פלוגת SS בעוון בגידה, יחידה שמובלת הפעם ע”י אותה קריקטורה של קצין נאצי שחששתי ממנה -אוברשטורמפורר וון סטרנפלד(אלכסנדר שיר) הוא אותו איש מעוות (מבחוץ ומבפנים) שתלטן וצעקן, כמו בסרטים מלפני 50 שנה, וכל דקה שהוא על המסך מיותרת להפליא..

בדיוק כמו ב”סיסו”, גם אותו מלווה סמל מחלקה ברוטלי בשם דורפלר (פלוריאן שמידט), שרק מחפש על מי להוציא את כל האגרסיות שלו והוא קריקטורי לא פחות.
את היינריך מצילה מהמוות אישה בשם אלזה (מארי האק), ומפה לשם זה הופך לאלזה והיינריך נגד הנאצים הרעים, אבל הפעם עם קורט של מוסר השכל בנוגע לרוע במלחמה, מוסר השכל שלא מצליח להיות מעודן אפילו לדקה.

למרות שהוא נראה מושקע, זה לא מתקרב בכלל לערכי ההפקה של “אין חדש במערב” המאוד מרשים (שכידוע גם ליקט כמה אוסקרים) ובטח אין לו את היומרנות של הסרט ההוא.
סך הכל, יש ב”דם וזהב” כמה קטעי אקשן לא רעים בכלל, אם כי הוא סובל מכמה נפילות מתח מעצבנות וטוויסטים עלילתיים צפויים לחלוטין.

אז בסוף אנחנו מגיעים לשלב קבלת המדליות למצטייני הקרב

“סיסו” זוכה לציון הגבוה יותר בשל חוסר היומרנות, הטכניקה והפאן הכללי:

“דם וזהב” מקבל ציון לשבח על המאמץ ועל הכוונות הטובות:


“גראן טוריסמו” – פרסומת בהילוך גבוה

מאז שהייתי שהייתי ילד קטן, אני זוכר שאבי תמיד דאג שיהיו בבית קונסולות משחק. החל מאטארי (כן, אני זקן, יש לי יומולדת עוד שבועיים תודה), עבור לנינטנדו המקורי, מגה דרייב, גיימבוי לדורותיו וכו’.

אל תשפטו, כן? מדובר על שנות השמונים-תשעים כשלא היה את השפע שיש היום מבחינת פנאי ולא תמיד רציתם או יכלתם לבלות בחוץ.
בשנת 1997 קיבלנו את הקונסולה האחרונה שלנו ממנו, פאר היצירה האנושית עד אז, הפלייסטיישן! כמובן שאחי ואני רבנו בלי סוף על מי משחק ועד היום יש לי בעיה באגודלים אחרי סיבובים אינטנסיביים מולו במשחק “Tekken”. אבל אחד הדברים הבאמת מרשימים שיצאו אז היה סימולטור המירוצים “Gran Turismo” -כמובן שהיו משחקי מירוץ עד אז אולם הם היו ברובם מאוד פשוטים וגרפיקה מפוקסלת או באולמות הארקייד הבודדים שהיו בארץ באותו הזמן.
“גראן טוריסמו” הביא משהו חדש, גם מבחינת הגרפיקה וגם מבחינה הריאליזם שהיה אפשרי מבחינה טכנולוגית בשנים אלו. נכון, אם יתנו היום לילד לשחק בפלייסטיישן הראשון בסימולטור הזה הוא יצחק עליכם ויגיד “מה זה הח*א הזה?” אבל יחסית למה שהכרנו אז, זה היה כמו המונוליט באודיסיאה בחלל ואנחנו היינו השימפנזות.

את התחושה הזו בדיוק רוצה להעביר הסרט החדש מאולפני סוני שנקרא, די בפשטות, “גראן טוריסמו”. בכלל, חוסר סאב-טקסט מאוד מאפיין את הסרט הזה שמבהיר לא מעט פעמים את האג’נדה המאוד ברורה שלו , עד שתוכלו לדקלם אותה מתוך שינה (כמו שהמורה שלי למתמטיקה תמיד אמרה על לוח הכפל): גראן טוריסמו היה הסימולטור הראשון שהיה מעוצב ומוקפד בפרטים הקטנים ביותר והיה ריאליסטי ככל הניתן. למעשה, הוא כל כך מדויק שהוא יכול ללמד אתכם להיות נהגי מירוצים בעצמכם!
בכלל, כל הסרט מזכיר את הניסוי משנות ה-50 בו הקרינו בצורה סאבלימינלית לקהל באולם הקולנוע את הסלוגן “שתו קוקה קולה”. למעשה, כל השעה וחצי הראשונות של הסרט מזכירות יותר פרסומת ל-“סוני” ולחברת “ניסאן”, בצורה שלא הייתה מביישת את הפרסום המאוד לא סמוי שלהם מהסדרה “גיבורים” בזמנו (אני מסתכל עליך הירו נאקאמורה ועל הניסאן ורסה שלך!).
למי שרוצה לנשנש משהו במזנון ולהכנס לסרט באיחור, אפשר לסכם שהאקספוזיציה כולה שיר הלל לסוני, למכשירים שלהם ממגוון המדיות (כולל ווקמן ונגן MP3) ולמכוניות של ניסאן. עלילה? נסחפתם, מי צריך אותה בכלל.
כל זה משאיר רק 45 דקות באמת מתוך הסרט לאיזו עלילה כלשהי ועניין.


אז, על מה בכלל הסרט? בבקשה: הסרט מבוסס באופן לא מדויק לחלוטין על המקרה של יאן מארדנבורו (אותו מגלם ארצ’י מאדקווה ששיחק ב”מידסאמר”), בחור מקארדיף, בריטניה שהיה ממש טוב בסימולטור של גראן טוריסמו.
בוודאי שכמו לא מעט טינאייג’רים מדור ה-Z, יאן נעול רוב היום בחדר שלו מול המסך מה שמעורר תיסכול גדול אצל אביו (דג’ימון הונסו) שהיה כדורגלן מקצועי ורק רוצה שהבן שלו יצא החוצה לקצת אוויר צח.
בעקבות יוזמה שיווקית של אחראי השיווק של ניסאן, דני מור (אורלנדו בלום) החברה מקימה מכללה ללימודי נהיגה המבוססת על הסימולטור בעבור שחקנים מעולים מרחבי העולם ומי מהם שינצח במירוץ הסופי יזכה להתחרות במסלולים האמיתיים בתור נהג מירוצים אמיתי.

אז יש לנו כאן צ’ק ליסט על כל הדברים בערך שצריך בסרט כזה:  
צעיר שרק רוצה להראות לעולם כמה הוא טוב וכמו דמבו הוא מגלה בסוף שהכוח היה בעצם בתוכו כל הזמן; אבא מאוכזב שרוצה לחיות את הקריירה המפוספסת שלו דרך הילדים שלו; אמא שכל התפקיד שלה זה להיות ברקע ולעודד את הילד הסורר (ג’רי האליוול אגב או ג’ינג’ר ספייס בשבילכם ורק בזמן כתיבת שורות אלו גיליתי את זה. אי אפשר היה לזהות אותה על המסך. *הערת העורך – האליוול מעורבת עד צוואר בעסקי המירוצים, כי היא נשואה לכריסטיאן הורנר, המנג’ר המצליח של קבוצת “רד בול” בפורמולה 1); האויב הצעיר והעשיר שמקבל הכל מאבא אז הוא ממש ממש לא נחמד ויש לנו גם את דיוויד הארבור בתפקיד הקבוע שלו של דמות אב חלופית המעונה על ידי שדים מעברו אך הוא מצליח להתגבר עליהם בעזרתו של בן החסות שלו (מי אמר “דברים מוזרים”?). עכשיו, אמנם הסיפור אמיתי בגדול, אכן הייתה לסוני וניסאן אקדמיה כזו בין השנים 2008-2016 במסגרת תוכנית טלוויזיה ויאן האמיתי היה הזוכה השלישי שלה והרבה מהאירועים בסרט אכן התרחשו גם אם סוני שיחקו קצת עם ציר הזמן למטרות דרמטיות, אבל משהו מאוד מתפספס כאן.

ניל בלומקאמפ, הבמאי הדרום-אפריקאי שהביא לנו את “מחוז 9” והוכיח מאז שהוא לא באמת עומד בציפיות שנתלו בו (לא נזכיר פה את “צ’אפי”), מביים את הסרט ולא נראה שהוא לחלוטין סגור על הכיוון שלו – האם מדובר בסרט מירוצים? סרט ביוגרפי? או בכלל סרט הצלחת נעורים כנגד כל הסיכויים? או בכלל סרט משחקי מחשב כמו סופר מריו?
התוצאה המתקבלת היא מעין שעטנז מוזר של כל אלו ובלי כיוון אחיד וברור מספיק שכאמור הולך עוד יותר לאיבוד במסגרת הפרסומת המאוד ארוכה שהיא שתי מערכות שלמות מהסרט, ועל כל זה יש להוסיף יכולות משחק ברמה מאוד נמוכה של כל הקאסט.
עם זאת, קטעי המירוץ בחלק האחרון מצדיקים מאוד הליכה לצפייה במסך IMAX. צפייה על המסך הגדול הזה נותנת אכן תחושה של סימולטור מכוניות מירוץ ומערכת הסאונד נותנת באסים כל כך טובים עם כל החלפת הילוך במכוניות על המסך שהכיסא מתחיל לרטוט.
בשורה התחתונה, הסרט מאוד מפספס את הכיוון שלו ובגלל זה גם מאוד מקשה על להנות ממנו – אין כאן אפילו את הכיף של סרט קיץ שבו אתה מכבה את המוח ונהנה ממכוניות טסות על המסך כי זה לא מגיע הרבה וגם כשכבר יש אותם אז הם נקטעים הרבה פעמים לטובת הדרמה.
בסוף ההקרנה נכנסתי לפיאט פונטו 2008 החבוטה שלי, עליתי על איילון שהיה חסום ברובו בגלל עבודות אז נסעתי רוב הזמן על 60 קמ”ש והזלתי דמעה…

בזאר ביזאר ונהדר! – ביקורת על “צבי הנינג’ה- טירוף המוטנטים”

דור נוסף, אתחול נוסף. צבי הנינג’ה חוזרים למסך הגדול, בסגנון חדש, סיפור חדש, לדור חדש של ילדים שהולכים לצעוק “קוואבנגה” ולבלוס פיצה בהנאה. אבל מה עם דור המייסדים? האם גם ילדי שנות ה80 יאהבו את הצבים של 2023?

להמשיך לקרוא בזאר ביזאר ונהדר! – ביקורת על “צבי הנינג’ה- טירוף המוטנטים”