על הזדמנות כזאת לא מוותרים בקלות: 2 סרטים שתופסים את תשומת הלב שלי, פחות או יותר באותו זמן, ושניהם בעלי עלילה כמעט מקבילה.
הראשון הוא הסרט הפיני “Sisu” של הבמאי ילמארי הלנדר, שכבר הספיק לעורר עניין ברשת לאחר הטריילר המטורף שלו. הלנדר היה אחראי על סרט קאלט אחר בשם “Rare Exports: A Christmas Tale”, קומדית אימה עם סנטה קלאוס רצחני במיוחד.
מהטריילר של “Sisu” אפשר להבין את הכיוון הכללי – “ג’ון וויק” עושה “ממזרים חסרי כבוד” בווייב של “בעבור חופן דולרים”.
הנה הגרסה המדממת שלו:
הסרט הנוסף שעלה ממש בזמן האחרון בשירות “נטפליקס” הוא “Blood & Gold”, מותחן אקשן גרמני שביים פיטר תורוואת’, שבעברו יש חידוש ל“נחשול” (אותו סרט שאין תלמיד בישראל שלא ראה את גרסת הטלויזיה שלו מהאייטיז) וגם את מותחן האימה “Blood Red Sky” (או “ערפדית מחסלת טרוריסטים במטוס”) שגם עלה בשירות הסטרימינג לפני שנתיים.
פה אפשר להבין מהטריילר שהכיוון כמעט זהה, רק פחות החלק של “ג’ון וויק”:
אז בטח הצלחתם להבין מהם הדברים הזהים בשני הסרטים האלה, אז עכשיו לשונה: כבר ממהתחלה אפשר להבין ש”Sisu” פונה לקהל בינלאומי כי למרות שמדובר בהפקה שכולה על טהרת פינלנד, כולם כולל כולם מדברים אנגלית שוטפת – גם הפינים וגם הגרמנים, מתחילתו ועד סופו. סליחה, אני מתקן את עצמי – יש בסרט שחקן אנגלי בודד שמשחק גרמני.
אני מניח שילמארי התכוון מראש להגדיל את הקהל הפוטנציאלי בכל סרטיו, מאחר וגם אותה קומדית אימה עם סנטה דיברה בחלקה אנגלית (וכך גם הסרט השני שלו שבו כיכב לא אחר מסמואל ג’קסון). בכל זאת, אי אפשר להסתמך על שובר קופות במדינה שבה יש בקושי 5 מיליון תושבים.
הסרט עצמו נוקט בגישת “הכל בפנים” (גם עם זה גרזן), ולאורך 91 הדקות שלו הוא לא מתיימר להיות יותר מבידור נטו : אנו מקבלים את הגיבור הסטואי קורפי (יורמה טומילה המסוקס, שהופיע גם בשני הסרטים הקודמים של הולנדר), כשהוא במסע חיפושים ברחבי השממה הלפלנדית הקפואה אחר מרבצי זהב שטרם התגלו.
לצידו רק סוס משא וכלב רועים נאמן (אמרנו כבר ג’ון וויק).
כאשר הוא מגלה עורק זהב עשיר, אנו רואים אותו נשבר מרוב אושר, ועושה את דרכו בגפו חזרה לציוויליזציה כדי להתעשר מהממצא. אולם מדובר בשלהי מלחמת העולם השניה, סוף שנת 1944, וקורפי נתקל בשרידי פלוגה גרמנית שעושה את דרכה חזרה בנסידה מהחזית, תוך שהיא מיישמת את פקודות “האדמה החרוכה”.
בנוסף, כידוע נאצים הם נאצים, אז הם לקחו לעצמם גם כמה שבויות מלחמה, כדי לספק את תאוותיהם בדרך הקרה והקשה.
אין צורך להכביר מילים, אבל כמובן שלא עובר יותר מדי זמן וקורפי נכנס למסלול התנגשות מהיר עם פלוגת הנאצים, כי אחרת לא היה לנו סרט.
ממש כמו אצל טרנטינו, אבל מינוס התחכום, הסרט מתחלק לכמה פרקים (Chapters) שמוגדרים עם כתובית מסוגננת שישר מזכירה מערבונים, ולכן, ברגע שנגמר הפרק שנקרא “הזהב” (האקספוזיציה) ואחריו הפרק שמכונה “הנאצים” (הצגת הרעים בעלילה) מגיע הפרק שנקרא “שדה המוקשים” והוא, ובכן…מתרחש בשדה מוקשים, וכאן מתחיל הכיף ופחות או יותר נגמר הריאליזם.
קורפי מתגלה כמובן כאיש קומנדו על גבול הפסיכוטי ונאצים לא באים לא טוב במיוחד, ומכאן, “סיסו” באמת הופך לשישו ושמחו, במיוחד עבור מי שרוצה לראות נאצים מושמדים בשלל דרכים שלקוחות היישר מממשחקי מחשב מופרעים או מ”לוני טונס”.
ככל שהפרקים מתקדמים, כך פחות ופחות אפשר לחפש היגיון בעלילה, אבל למי אכפת שיש אקשן כל כך טוב? ובאמת, בקטע הטכני “סיסו” מפתיע עם צילום מרהיב של הנופים הלאפלנדים ובקטעי אקשן מסוגננים ודינמיים. התוצאה מפתיעה לטובה בתקציב מגוחך של כ 6 מיליון אירו.
לגבי המשחק, אני גם יכול להגיד שהופתעתי לטובה – אמנם לטומילה אין הרבה שורות דיאלוג, אבל הוא גם לא צריך. הוא רק צריך להיות בן-יונה קשוח נוסח ג’ון רמבו ב”משחק הדמים” המקורי, ולשרוד את האויבים שמתקיפים אותו ללא סיבה, והוא עושה את זה מצוין.
דווקא איפה שחשבתי שאקבל קריקטורה מרגיזה, השחקן אסקל הני (ד”ר ווגל ב“להציל את מארק וואטני”) כאוברשטורמפורר הלדורף מפתיע לטובה.
הני מצליח לגלם קצין SS אדיש למדי, אמנם מרושע ורצחני, אבל לא כזה שצווח וצורח על כל פקודיו, אלא אחד שכבר התייאש ממהלך המלחמה ורק רוצה לחזור הביתה בשלום, ואם אפשר גם עשיר יותר בדרך.
הקריקטורה מגיעה בדמותו של וולף (ג’ק דולן, אותו אנגלי שמגלם גרמני), סמל המחלקה הסדיסטי של הלדורף, שרק מחפש טרף קל.
תראו, מעבר לבידור הקליל, אני חושב ש”סיסו” פונה בעיקר אל חוש הגאווה הלאומית הפינית – האומה השקטה שאחראית למכשירי טלפון עמידים לנצח כמו הנוקיה 5110, שהוציאה כנראה יותר נהגי ראלי חסרי פחד מכל מדינה אחרת (ביחס למס’ התושבים) וכמובן ידועה בכך שצלפי הקומנדו שלה היו אימת אויביהם במלחמת העולם השנייה.
חייל פיני בשם סימו (האם זה מקרי?) הייאה ידוע בתור הצלף הקטלני ביותר בהיסטוריה, עם מעל 500 חיסולים של חיילי אויב, רובם של הצבא האדום, כשהסיפורים אודותיו יכולים לסמר שיער לכל אדם פשוט.
והבטחנו ביקורת כפולה, לכן מול הפינים ניצב כאמור “Blood & Gold” מתוצרת גרמניה, וכמו שאתם יכולים לנחש, יש בו הרבה פחות חוש הומור מאשר ב”סיסו”.
סרט יקה, מה לעשות.
המערכה הראשונה שלו כמעט מקבילה לזה של הסרט הקודם, כאשר אנו מתוודעים לקבוצה של חיילים נאצים המחפשת אוצר זהב קבור בשלהי המלחמה, כאשר ברור לכולם שהם כבר הצד המפסיד. גם כאן הופתעתי לגלות פונטים בכותרות שמעוצבים בדיוק כמו במערבון.
הפעם, קצת חששתי בתחילת הסרט, מאחר ומתברר שהאוצר המדובר שייך למשפחה יהודית. באמת? יהודים שמחביאים זהב? לא עברנו את השלב האנטישמי הזה ביחסינו עם הגרמנים? אבל, הרבה יותר מאוחר, הסרט מתגלה כהרבה יותר נאור ומתוחכם בנקודה הזו בעלילה, אם כי עדיין שזה מגיע כיצירה גרמנית במהותה, עדיין הרשו לי קצת להסתייג.
גיבור הסרט הוא היינריך (רוברט מאזר), חייל צבא רגלים פשוט אך מנוסה, שהחליט לערוק מהצבא הגרמני המתפורר, כדי לחזור לביתו הקטנה.
הוא נלכד ונתלה בידי פלוגת SS בעוון בגידה, יחידה שמובלת הפעם ע”י אותה קריקטורה של קצין נאצי שחששתי ממנה -אוברשטורמפורר וון סטרנפלד(אלכסנדר שיר) הוא אותו איש מעוות (מבחוץ ומבפנים) שתלטן וצעקן, כמו בסרטים מלפני 50 שנה, וכל דקה שהוא על המסך מיותרת להפליא..
בדיוק כמו ב”סיסו”, גם אותו מלווה סמל מחלקה ברוטלי בשם דורפלר (פלוריאן שמידט), שרק מחפש על מי להוציא את כל האגרסיות שלו והוא קריקטורי לא פחות.
את היינריך מצילה מהמוות אישה בשם אלזה (מארי האק), ומפה לשם זה הופך לאלזה והיינריך נגד הנאצים הרעים, אבל הפעם עם קורט של מוסר השכל בנוגע לרוע במלחמה, מוסר השכל שלא מצליח להיות מעודן אפילו לדקה.
למרות שהוא נראה מושקע, זה לא מתקרב בכלל לערכי ההפקה של “אין חדש במערב” המאוד מרשים (שכידוע גם ליקט כמה אוסקרים) ובטח אין לו את היומרנות של הסרט ההוא.
סך הכל, יש ב”דם וזהב” כמה קטעי אקשן לא רעים בכלל, אם כי הוא סובל מכמה נפילות מתח מעצבנות וטוויסטים עלילתיים צפויים לחלוטין.
אז בסוף אנחנו מגיעים לשלב קבלת המדליות למצטייני הקרב
“סיסו” זוכה לציון הגבוה יותר בשל חוסר היומרנות, הטכניקה והפאן הכללי:
“דם וזהב” מקבל ציון לשבח על המאמץ ועל הכוונות הטובות:
