ביקורת, "מואנה" – You're Welcome

חיכיתי! ציפיתי! סרט נסיכות חדש של דיסני! מרהיב! (לפי הטריילרים), צבעוני! (לפי הטריילרים), מלא דמויות מדליקות כמו גיבורים קסומים, חיות ומפלצות! (לפי הטריילרים), כמה שרציתי ש"מואנה" יגיע כבר לקולנוע ו… אוי כמה נהניתי! (במובן קצת שונה מהרגיל).

הפעם האחרונה שאולפני דיסני שלחו אותנו לאיים הפולינזיים היה ב-2002 עם "לילו וסטיץ" (והתפלצות הטלוויזיוניות שבאו בעקבותיהם), אולם אז לא היה מדובר בעלילה דיסנית "קלאסית". כשחושבים דיסני תמיד מקשרים איפשהו במוח הקטן שלנו לסיפור נסיכה או דמות אגדית אחרת, אירוע מלא קסם וסכנה, ואיך לא, מחזמר מצויר של שעה וחצי לפחות. הפעם החליטו הבמאים דון הול ("הקיסר נפל על הראש", "טרזן") ורון קלמנט ("אלדין", "בת הים הקטנה"), שניים מענקי הכתיבה של האולפנים, לחזור אל ממלכת יורדי הים הטרופית.

"מואנה" הוא סיפור הרפתקאות השואב לא מעט מאגדות פולינזיות ומיתוסים ימיים. במרכז העלילה, מואנה (אווליי קארבאלו הצעירה המוכשרת והמדהימה שזהו תפקידה הראשון) בת הצ'יף של האי מוטונואי, אשר נבחרת על ידי האוקיינוס בכבודו ובעצמו, למצוא את חצי האל מאווי (דווין "דה רוק" ג'ונסון) ולסייע לו להציל את העולם מחורבן (שהוא בעצמו הביא).

MOANA

נכון, כבר שמענו את הסיפור הזה בעבר- גיבורה שמחפשת משמעות לחייה, גיבור אחר שמפקפק בתפקידו בעולם, עולם בסכנה ידה ידה ידה. אכן מדובר באותו מתכון ישן. אפילו חלק מהשירים בסרט, נשמעים כמו גרסאות "הלואה הוי" של שירים מסרטים קודמים של דיסני. אבל יש משהו בסרט שמצליח להעלות את "מואנה" אל מעל סרטי הנסיכות האחרונים ("לשבור את הקרח" אני מסתכל עליך). מבעד לכל המחזור והילדותיות שבסיפור ובחלק מהמשחק של הדמויות, קיים עדיין קסם ייחודי.

נדבר קצת על כלי המשחק- מואנה מגולמת על ידי שחקנית צעירה, חסרת כל ניסיון שעדיין מצליחה להעביר את הדמות שקבלה בהצטיינות ומעלה. ילדה אימפולסיבית וסקרנית, שכרגיל לא מצליחה למצוא את אזור הנוחות שלה בחיים שהכינו לה הוריה. דווקא סבתה של מואנה טאלה (רייצ'ל האוס) דוחפת אותה אל גבולות הדמיון והיצר הפרוע וההרפתקני שלה (הממממ…ממש כמו העץ המדבר של פוקהונטס).

null

אל מואנה  ציוותו שתי חיות מחמד (כמו פוקהונטס) פואה החזרזיר החמוד, והיי היי התרנגול שהוגדר על ידי היוצרים כ"יצור החי הכי מטומטם בעולם האנימציה" ושבשביל מספר הקרקורים שהוא מוציא מהפה הביאו את השחקן אלן טודיאק שידובב. פואה, לצערנו, נזנח בשלב מאוד מוקדם בסיפור, אך היי היי מצליח לייצר לב ונשמה כמו שבייבי גרוט הולך לגרום לכם לעקור את הנשמה שלכם עם פינצטה ולהציע אותה לאל השמש! (כן, התרנגול המפגר הזה עד כדי כך מצחיק).

השני בגודלו בסרט, הוא מאווי, שמגלם בעצם את "דה-רוק", כך מסתבר, ולא להפך. כן, ג'ונסון אומנם מעביר דמות סבירה בסרט, אבל אני מניח שזה מה שקורה כשאתה עושה את אותו הדבר שוב ושוב ושוב (סוס מנצח וכל זה).

null

אחרון וחביב ביותר הוא הסמי-נבל של הסרט- טמטואה (ג'מיין קלמנט), הסרטן החמדן שמופיע אולי שבע דקות, שכוללות שיר ועדיין מכונה בלשון היוצרים "האנטגוניסט הראשי". דווקא דמותם של מאווי וטמטואה הן אלו שנותנות את הטון המיוחד של הסרט- המודעות העצמית. בדרך מסוימת, בהתנהגות ובטקסט, שתי הדמויות הפחות מרכזיות הללו מצליחות לעקוץ את הגיבורה הראשית ואת הצופים עם שלל אמירות מטא-עלילתיות: "את הבת של הצ'יף ויש לך חיית מחמד כבן לוויה…את נסיכה", או "אז סבתא שלך אמרה לך 'הקשיבי לליבך?', היא שקרה לך" הם משפטים מבריקים שהדמויות מספקות לקהל כדי להבין את האמירה הקלילה של הסרט על עולם סרטי הנסיכות.

כמובן שאין לדבר על סרט דיסני, או על סרט אנימציה בכלל, מבלי לדבר על הויזואליות וכאן דיסני מתגלים במיטבם! בכל פעם שחשבתי שראיתי הכל, האנימטורים המופלאים של הסטודיו מצליחים להוכיח לי שטעיתי (חוץ מב"לשבור את הקרח", הסרט הזה עשה לי צלקות בהרבה מקומות).

הסרט בחלקו הגדול, מתחרש בלב ים, כך שלצד עיצוב צבעוני וחביב של האיים הירוקים והדמויות המעוצבות בהתאם לרוח העלילה, אי אפשר שלא להתרשם מהמים (אני לא צוחק, המים נראים מדהים). אחד הדברים הכי מסובכים שאפשר לחשוב עליהם כשעובדים באנימציה, זה אפקטי עשן ומים, שמבוצעים בסרט בצורה אלגנטית ולוכדת מבטים. האוקיינוס עצמו מתפקד לא פעם ולא פעמיים כדמות בפני עצמו עם הבעות ותנועה, התנהגות ילדותית ומלאת חמלה ומאפיינים שדרשו מהיוצרים להעביר ללא הבעות פנים וגפיים. מעבר לכך לא חסר צבע באף פינה בסיפור, והמעבר בין סצנות יום ולילה, אור וחושך, טוב ורע מאופיין גם הוא בצבעים מרהיבים ועוצרי נשימה.

בואו נתייחס לפסקול המדליק של לין מנואל מירנדה. נכון, חלק מהשירים עשויים להישמע כמו גרסאות חדשות לשירים של "בת הים הקטנה", "מולן", ו"לשבור את הקרח" אך קיימים לפחות שלושה שירים שלא מפסיקים להתנגן לי בראש עוד מלפני שבכלל ראיתי את הסרט ודלפו לרשת. במיוחד שוב מהכיוונים של ג'ונסון וקלמנט שעבדו שעות על גבי שעות עם מירנדה כדי להביא את עצמם מלשיר במקלחת, ללשיר בשובר קופות של דיסני.

לסיכום: לצד הצפוי והחרוש (ויש הרבה ממנו) ניתן בהחלט לשאוב המון הנאה, צחוק ואפילו קצת בכי. הסרט אומנם חוזר על עצמו ועל מוטיבים מסרטים אחרים (ולא רק של דיסני), ורק שמה של מואנה שחוזר 50 פעמים בדקה עשוי לשגע את הצופה הפשוט, אך המודעות העצמית, הצבעוניות, הרפרנסים חלק מהמשחק והשירים, יוצרים כאן את אותה הבטחה ישנה של האשמאי הזקן שצייר עכברים באסם של הוריו- "הנאה לכל המשפחה", בין אם אתה גדול או קטן, בין אם את ילדה או אתה ילד, "מואנה" כסרט עלילתי מצליח לספק לכולם, גם אם לפעמים מספק בקטן.

ציון: 4.5
ratings-film-4-half

נ.ב.- נראה שדיסני נדבקו מהמסופחים האחרונים שלהם במארוול והחליטו להשאיר הפתעה קטנה לסוף. אז שבו על התחת עד סוף ההקרנה. בתודה, ההנהלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s