למען האמת, הצדק והיקום של ג’יימס גאן

כשהוכרז שג'יימס גאן יכתוב ויביים את הגרסה הקולנועית החדשה של סופרמן, הרשת עשתה את מה שהיא עושה הכי טוב ורעשה. מצד אחד, תקווה עצומה שהתעוררה לאחר קריסת היקום הקולנועי של זאק סניידר, שניסה בכל מאודו להפוך את סופרמן לדמות טראגית אפלה יותר, לעיתים אפלה מדי. ומצד שני מחנה קולני במיוחד של מעריצים הידועים כ"סניידריסטים", שלא מיהרו לוותר על האביר העגום והכבד שיצר סניידר, גם אם רוב העולם כבר התקדם הלאה. בין לבין עמד ג'יימס גאן, עם חיוך ערמומי וניסיון להחזיר עטרה ליושנה.

אז הנה מבזק חדשות – זה הצליח ובגדול.

סופרמן של גאן הוא לא רק סרט טוב, הוא הצהרת כוונות ברורה ועמוקה לגבי הדמות הכי אייקונית בז'אנר.

התחלה באמצע: בדיוק כמו בקומיקס

מהרגע הראשון של הסרט, גאן עושה בחירה ברורה: לא עוד סיפור מקור. לא עוד קל-אל כתינוק שמתרסק בשדה בקנזס. אנחנו פוגשים את סופרמן כשהוא כבר פעיל, אחרי כמה שנות התנסות, אחרי שהספיק להפסיד בקרב מול אויב מסתורי, פצוע, פגיע, אך לא מובס.
לא רק שהוא לא מובס, הוא מתאושש במבצר הבדידות ומתכנן את הצעד הבא.

הבחירה הזו של גאן להכניס אותנו ישירות ללב העלילה, לא רק שאינה מבלבלת אלא מרעננת ומרגשת. כמו לפתוח חוברת קומיקס ישנה שמצאת בדוכן עיתונים, בעמוד האמצעי. אתה לא יודע בדיוק מה קרה לפני כן אבל אתה מרגיש שאתה חייב לדעת מה יקרה עכשיו.

זו בחירה שעושה כבוד לא רק לסופרמן של הקולנוע, אלא גם למורשת הקומיקס ובסרט הזה יש המון כבוד. יש כבוד לריצ'רד דונר, לכריסטופר ריב, ולגיבור שנושא על גבו כמעט מאה שנות היסטוריה.

הנוסטלגיה לא באה על חשבון ההווה

גאן מצליח ליצור משהו מאוד לא מובן מאליו: מצד אחד, הוא מחבק את העבר. בין היתר נעימת הנושא של ג'ון וויליאמס חוזרת עם עיבוד מרגש ועדכני, כותרות הפתיחה מזכירות את סרטי שנות ה-70, וסופרמן של דיוויד קורנסווט מבוסס על המודל של ריב שהוא אנושי, עדין, אופטימי ומלא תקווה.
מצד שני, גאן מביא עמו את הראייה הרעננה והמורכבת שצבר ביצירותיו הקודמות. מהקולנוע של "שומרי הגלקסיה" ועד "פיסמייקר". למרות שבניגוד לאלו, ההומור מופיע במינון הרבה יותר נמוך והרבה יותר בוגר גם אם לעיתים מאולץ.

סופרמן כאן הוא לא דמות מושלמת למרות החזות הכל יכולה. הוא מתלבט, שואל, לפעמים גם נכשל. הוא מתמודד עם שאלות קשות: האם יש לו זכות להתערב בסכסוכים בין בני אדם? האם הוא שייך לאמריקה? לכדור הארץ כולו? האם עצם קיומו מהווה איום? במובנים רבים, הדמות של סופרמן חוזרת לתמה הסיפורית שיצרו עבורו ג'רי סיגל וג'ו שוסטר: מה זה אומר להיות מהגר, זר שמנסה להיטמע ולהיות הכי אנושי שאפשר. יש אנשים שייקחו את זה לפוליטיקה אמריקאית עכשווית אבל בסופו של דבר, האם זהו לא הסיפור האמריקאי מאז ומתמיד? האם זהו לא הסיפור של סופרמן מאז ומתמיד? השייכות לשני עולמות ולאן שייכת הנאמנות שלו?

יש אג'נדה? ברור. והיא לא מה שחשבתם

הסרט הזה לא חף ממסר. יש בו אמירות ברורות על קבלת השונה, על חמלה, על אחריות מוסרית ובאופן אירוני, מי שממהר לקבוע שזו "פרופגנדה ליברלית" (ואני חושד שבעידוד של אותה קבוצה קולנית שהזכרתי קודם) כנראה פספס את הנקודה. גאן לא כותב מניפסט פוליטי אלא חוזר לערכים הבסיסיים של סופרמן (ושל אמריקה כמו שהאמריקאים רואים את עצמם): לעזור, להאמין בטוב, לשים את הזולת לפני עצמך. אם זה ליברלי מדי בעיניכם, אולי כדאי לבדוק מה השתנה בתפיסת העולם שלכם לא בסופרמן.

אגב, גאן אפילו מתבדח על זה שאנשים ברשת ממהרים לזרוק טינופות של שנאה על סרט שהם לא ראו בכלל ולא בפעם הראשונה. הוא לא מפחד לשים את הדיון הציבורי בלב העלילה. הוא יודע שהסרט הזה עומד על מוקש והוא בוחר לרקוד עליו בעדינות אך בהחלטיות.

הקאסט – בחירה מדויקת אחד אחד

על כתפיו של דיוויד קורנסווט הונחו משקולות של טיטאניום, להיכנס לחליפת הסופרמן, להתמודד עם צל ענק של ריב, עם הכישלון של סופרמן של קאביל ולהצליח. והאיש מצליח.

קורנסווט מביא איתו פגיעות אותנטית, מראה קלאסי שנראה כאילו נשלף משנות ה-40, אך עם טוויסט מודרני. הוא משכנע, הוא מרגש, ובעיקר הוא מרגיש כמו מישהו שאתה יכול לבטוח בו. וזה, יותר מהכול, מה שסופרמן אמור להיות.
לא רק זה אלא הניואנסים שלו מצליחים לקלוע בו זמנית הן לגילום של ריב והן לשדר משהו חדש. קצת גרם לי לחשוב מה היה קורה אם ריב היה עושה גרסה מודרנית היום בעצמו. יש קטע בו הוא מתראיין ללויס בתור סופרמן ומרגישים את השינוי באינטונציה כשהוא מעביר את הזהות מקלארק לסופרמן.

לצידו, רייצ'ל ברוסנהן מצוינת בתור לויס ליין, חכמה, אמיצה, מלאה בנוכחות מסך. היא לא רק ה"אהובה של", היא מנוע עלילתי לכל דבר ועניין.
ניקולס האולט מגלם את לקס לות'ור בצורה שמצליחה לשלב קרירות, אינטלקט ותסביך עליונות עם תחושת איום אמיתית, לא רק על סופרמן, אלא על האנושות כולה.

הקרב האמיתי: חמלה מול פחד

העימות המרכזי של הסרט, יותר מכל לייזר או אגרוף, הוא הרעיון. לות'ור מייצג את הפחד, את השאיפה לשלוט, לסדר, להנדס. סופרמן מייצג את התקווה, את האמונה בכוחם של בני האדם להשתפר, לצמוח, לבחור בטוב.

גאן עושה עבודה מצוינת בהצגת הקונפליקט הזה לא רק במילים אלא בעיקר במעשים. סופרמן לא הורג, גם לא כשהוא צריך. הוא בוחר שוב ושוב באופציה הקשה יותר של לנסות לדבר, לשכנע, להאמין.
הוא גם מביא לידי ביטוי כל הזמן את ההשפעה של כאוס מול סדר, טוב מול רע. אם נשאל לצורך ההדגמה את טבלת השיוך המוסרי ממשחקי "מבוכים ודרקונים" אולי יהיה יותר קל להסביר איך זה בא לידי ביטוי בסרט.
סופרמן, כמובן, מגלם תמיד את הדמות שסולם הערכים שלה מציב אותה בתור "טוב – שומר חוק" כלומר, יש סדר וחוקים שמנחים עבורו את הדרך וביניהם: "לא לשקר", "לעזור לאלו שזקוקים לכך", "לא להרוג", "לא לפגוע בחפים מפשע" וכו'.

לות'ר מאידך מוצב בדיוק בצד השני של הטבלה בתור "רע כאוטי". כלומר, לפני הכל ואחרי הכל הוא מציב את עצמו. הוא לא צפוי והוא אכזרי.
וכמובן יש את קריפטו שהוא "טוב כאוטי" שאי אפשר לצפות מה הוא יעשה אבל הוא כלב אז זה לא יכול להיות רע.

וזה לב הסרט, לא פעולה לשם פעולה, אלא סיפור על בחירות מוסריות בעולם שמאוד מתאמץ לגרום לך לא להאמין באפשרות הזו.
הרבה מהדמויות מהוות בעצם צדדים שונים של האנושות, של האנוכיות או הציניות ואיך סופרמן מהווה מודל שיש לשאוף אליו וההשפעה שיש לו על אותן דמויות.

אחד החששות הגדולים שעלו בעקבות הטריילרים היה מריבוי דמויות בסרט. הרשו לי להסיר דאגה מליבכם מכיוון שהריבוי שלהם לא רק שלא מורגש אלא אף עוזר לקדם את הערכים של סופרמן. כמו הדמויות שמרכיבות את "חבורת הצדק" (מה שאמור להיות בעתיד "ליגת הצדק" אבל כרגע נראה כמו גרסה גרועה של "שומרי הגלקסיה"), אולי אין להן חלק עצום בסיפור אבל גם הן תומכות בנקודות האופי של סופרמן ומראות את הניגודיות המובהקת.

צבעוני? מאוד. וזה נהדר.

אחד הדברים הכי בולטים בסרט של גאן הוא הנכונות שלו להחזיר צבע למסך. אחרי עשור של אפורים, שחורים, כחול-כהה וכתום-שרוף, הגיע הזמן לזכור שסרטי גיבורי על יכולים להיות גם שמחים, מוארים, כמעט קומיקסיים. זה לא אומר שהם שטחיים זה פשוט אומר שהמצלמה לא מפחדת לשקף גם יופי ואופטימיות. זה אומר שסופרמן וגיבורי העל לא נוצרו כדי להפחיד אותנו, הם נוצרו כדי להביא לנו תקווה, שמחה ובריחה ממציאות שלא תמיד קלה לנו.
לא עוד בטמן בתחפושת של סופרמן אלא סופרמן כמו שהוא צריך להיות.

סיכום: לא מושלם אבל בדיוק מה שהיינו צריכים

הסרט של ג'יימס גאן לא חף מפגמים : הקצב לא תמיד מושלם ולוקח לו קצת זמן להתחיל להתניע, חלק מהקרבות לא עשוי טוב כמו חלק אחר, יש קטעים שנראים כאילו נלקחו מסרט המיינקראפט ויש רגעים שההומור מרגיש טיפה מאולץ. אבל מה שחשוב באמת זה שהלב שלו נמצא בדיוק במקום הנכון.

זו לא רק התחלה מוצלחת ליקום קולנועי חדש, זו התחלה שמצליחה להזכיר לנו למה התאהבנו בסופרמן מלכתחילה. לא בגלל שהוא הכי חזק, אלא בגלל שהוא הכי טוב.

ג'יימס גאן לא רק עמד בלחץ הוא הרים את סופרמן לגבהים חדשים. ואנחנו רק יכולים לקוות שהוא ימשיך לעוף.