הסרט האהוב של אולפני פיקסאר חוגג עשור שני וזו הזדמנות מצוינת להיזכר באבן הדרך החשובה הזו, לא רק בהיסטוריה של האולפנים, אלא של תעשיית האנימציה בכלל.
עד 1995 לא הכרתי אף סרט אנימציה שלא היה מצוייר ביד או השתמש בטכניקת סטופ מושן. באותה שנה, כשיצא “צעצוע של סיפור”, החוויה היתה קצת מבהילה (בתור ילד) והעלתה תחושות מוזרות כשאתה מוצא את עצמך צופה בדמויות בעלות נפח. מהר מאוד התאהבתי ברעיון וקלטת הוידאו שנקנתה נשחקה במכשיר הישן והמקרטע. אין ספק כי הסרט הזה תרם רבות להחלטה האישית שלי, 20 שנה אחרי, להימנות על אותו קומץ אנשים אשר נקראים, אנימטורים שמבטאים את עצמם באנימציה תלת ממדית.
“פיקסאר”, שעומדת מאחורי הלהיט ההיסטרי ההוא ששינה את פני ההיסטוריה (ומאז עומדת מאחורי לא מעט להיטים אנימטיביים, כשהאחרון שבהם הוא “הקול בראש”), החלה את דרכה כמחלקת גרפיקה ממוחשבת תחת חברת לוקאס-פילם בשנת 1979. כמה שנים מאוחר יותר הפכה החברה לעצמאית בעזרת מימון של חברת אפל, ולא מעט תמיכה ממייסד ענקית המחשבים, סטיב ג’ובס. מרגע שהפכה לעצמאית, החלה פיקסאר ליצור סרטים קצרים בעזרת המערכות החדשות שסיפקה אפל. ב- 1986 הפיקה החברה את הסרט הראשון שלה תחת השם “פיקסאר”, Luxo Jr. הסרט, כמובן עורר סנסציה ברחבי העולם ואפילו זכה במועמדות לפרס האוסקר באותה שנה בקטגוריית סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. נורת השולחן, כוכבת הסרטון, הפכה מאז לסמל החברה.
במשך עשור הפיקה החברה עוד מספר סרטים קצרים, חלקם אף זכו בפרס האוסקר, כמו למשל Tin Toy משנת 1988, אותו החליטו ג’ון לאסיטר ומי שהיה אז ראש דיסני, ג’פרי קצנברג, לקחת לשלב הבא של האנימציה הממוחשבת ולהפיק ממנו סרט באורך מלא. התסריט עבר לא מעט שינויים עד 1993 אז פורסם הדראפט הסופי שלו והחל שלב ליהוק השחקנים שידובבו את הדמויות.
הסיפור- קצת על חברות, קנאה, וקבלת האחר. וודי (טום הנקס), בובת בוקר, הוא הצעצוע האהוב ביותר על אנדי בן ה- 8. ביום הולדתו מקבל אנדי צעצוע חדש ומשוכלל, ‘באז שנות אור’ (טים אלן), ומיד מתאהב בו (כמו כל ילד שמקבל צעצוע חדש) כמובן שגם שאר הצעצועים מתאהבים בבאז, חוץ מוודי אכול הקנאה. קנאתו של וודי מובילה אותו ואת באז הרחק מאנדי כאשר וודי גורם לשניים ללכת לאיבוד. כמובן ששתי הדמויות עוברות תהליך של קבלת המציאות, משלימות, חוזרות הביתה ואף הופכות לחברים הכי טובים. אין כמו מוסר השכל טוב ויציב בסרט פיקסאר.
ההפקה לא הייתה קלה, למרות שהמפיקים בדיסני התרשמו מאוד מהצד הטכנולוגי של הסרט, הצד הסיפורי היה בעייתי. קצנברג התנגד לרוב הדברים שראה על המסך וכל הזמן העביר תיקונים ושיפורים. בנובמבר 1993, הגיעו אנשי פיקסאר להראות לאנשי דיסני מחצית מהסרט הגמור. אותה הקרנה זכתה לכינוי “תקרית יום שישי השחור”. התוצאה שנראתה על המסך היתה נוראית, כל כך נוראית עד שאחד מראשי דיסני הורה לעצור את ההפקה לאלתר. לאסיטר עצמו אמר שהתוצאה, היתה מביכה.
לאחר ההקרנה ביקש לאסיטר מקצנברג את האפשרות לשפר ולשפץ את התסריט, קצנברג הסכים, ההפקה הופסקה לכמה שבועות, וג’ון לאסיטר ישב וכתב, הוא צרף אליו כמה יוצרים נחשבים שיעזרו לו, בהם ג’וס ווידון (כן, כן, ההוא מבאפי, אנג’ל ואוונגר’ס) וסטיב ג’ובס בעצמו עזר, מכספו הפרטי, לממן את משכורות האנשים בזמן שההפקה נעצרה. שלושה חודשים אחר כך, הגיעו לאסיטר ושאר הצוות עם התסריט הסופי של הסרט, אותו אנו מכירים היום.
גיוס האנימטורים לא היה קל, פשוט לא היו הרבה אנשים שידעו אנימציה ממוחשבת בצורה טובה, התשלום לא היה גבוה אבל האנימטורים שהגיעו, הגיעו כדי לעשות היסטוריה. בסופו של דבר 27 אנימטורים עבדו על הסרט כשהם מייצרים למעלה מ-400 דגמים ממוחשבים בהם השתמשו בסרט.
כל שוט בסרט עבר תחת ידיהם ועיניהם של שמונה קבוצות שונות, ממידול, דרך טקסטורה, תאורה וצילום. “חוות הרינדור” של הסרט כללה 117 מחשבים כשזמן הרינדור של כל פריים נע בין 45 דקות
ל-30 שעות, תלוי במורכבות שלו, כשהאיכות המקורית של הסרט, נמוכה ממה שאנו רגילים לה היום (1536 על 922 פיקסלים). תוסיפו לכל זה את המוסיקה הנפלאה של רנדי ניומן והרי לכם יצירת מופת.
התוצאה המוגמרת הוקרנה בהקרנה חגיגית בתיאטרון הקולנוע בלוס אנג’לס ששייך לדיסני, ב- 19 בנובמבר 1995 וכמה ימים מאוחר יותר, ב- 22 בנובמבר.
התקציב הסופי של הסרט היה 30 מיליון דולרים שתורגמו ליותר מ- 360 מיליון דולרים ברחבי העולם והפכו את הסרט לקופתי ביותר של 1995. באז ווודי זכו להצלחה ולאהדת הילדים והמבוגרים מיידית. אחרי ההצלחה הקופתית המטורפת, שילבו שוב פיקסאר ודיסני ידיים והביאו את סרט ההמשך, “צעצוע של סיפור 2″ (1999), שהציג דמויות חדשות בעיקר מעולמו של וודי, כמו ג’סי הבוקרת ובולזאיי, הסוס הנאמן, כמו גם התייחסות לנבל האייקוני של באז, הקיסר הרשע זורג (עם זריקה קטנה ללוקס פילמס בצורת הומאז’ ל”אמפריה מכה שנית”).
בשנת 2006, אחרי לא מעט חושבין והפקות משותפות נוספות (כמו “מפלצות בע”מ” “ובאג לייף”) החליטו בדיסני לקנות את פיקסאר. שיתוף הפעולה הפך הדוק מתמיד ודיסני אף הפיקו סדרת אנימציה, ברוח הסדרות שלהן, על מעלליו של באז הלא צעצוע, ופתחו את יקום “צעצוע של סיפור” אל האינסוף ומעבר לו.
ב- 2010, בסרט השלישי בסדרה, הושם דגש לא רק על סיפורם של הצעצועים, אלא גם על סיפור התבגרותו של אנדי, שגדל יחד עם הדור שצפה בסרטים. הקשר בין הילד בן ה-8 לחבר הכי טוב שלו, גם עם צעצוע, תמיד יושפע מן הזמן החולף, לטוב ולרע. אבל למרות שאנדי כבר גדול מדי בשביל צעצועים תמיד יש מישהו בגיל המתאים. וכאשר אנדי תורם את וודי והחברים לבתם של השכנים, דלת אחת נסגרת בהזלת דמעה נוסטלגית, ואחרת, בין עם נרצה או עם לא, לטוב ולרע, נפתחת. ב- 2018 אמור לצאת הסרט הרביעי בסדרה ועד אז יכול להיות שנראה עוד כמה סרטים קצרים בכיכוב הדמויות האהובות.
בין עם הסרט הרביעי יצליח, יאכזב, או “סתם יהיה שם”, דבר אחד בטוח- את מקומו של “צעצוע של סיפור” הראשון כאחד הסרטים הקסומים של כל הזמנים, אף אחד לא יכול לקחת.