ביום חמישי הקרוב, 14 במאי, יעלה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ מה שמסתמן כאחד מסרטי האקשן הגדולים של השנה, “מקס הזועם: כביש הזעם”, סרט רביעי בסדרה שהחלה אי שם בתחילת שנות ה-80 עם צמד שמות שאז היו אנונימיים לחלוטין, הבמאי ג’ורג’ מילר (שגם ביים את הגרסה החדשה) והשחקן מל גיבסון. רון פוגל, מבקר קולנוע ומרצה, מעריץ גדול של אוסטרליה וסרטים אוסטרלים, לוקח אותנו למסע בזמן, של יותר מ- 30 שנה, ומציג את הסרט הטוב בסדרה (נכון להיום), “מקס הלוחם בדרכים” (1981) בפוסט אורח נוסטלגי.

מאת: רון פוגל

הייתי בן 15 כש”מקס הלוחם בדרכים” יצא לאקרנים. אני זוכר שצפיתי בו בקולנוע “מוגרבי” בתל אביב ויצאתי ממנו בשוק מוחלט

הגעתו של הסרט “מקס הזועם-כביש הזעם” לאקרנים אחרי שנים של פרודקשיין הל החזירה אותי שוב ליצירתו המופלאה של ג’ורג’ מילר. מה הפך את המשכו של הסרט “מקס הזועם” (שהיה סרט פעולה די שגרתי ולא ממוקד מספיק) לסרט מופת שהשפיע רבות על תעשיית הסרטים העולמית והפך סופית את מל גיבסון לכוכב על?

And in this maelstrom of decay, ordinary men were battered and crushed…man like the warrior max…who in the roar of an engine, lost everything …and became a shell of a man …a burnt out, desolate man, a dead man, and running from the demons of his past. A man who wandered far away…and it was here in this blighted place that he learned to live again.

עלילתו של לוחם הדרכים היא די פשוטה: בעולם פוסט אפוקליפטי, תוך כדי נסיונותיו להשיג דלק, עוזר מקס לקבוצה של מתיישבים במדבר להלחם בכנופיה המעוניינת לכבוש את שטחם וזאת בשל העובדה שהם יושבים על מצבור גדול של נפט. אז מה בכל זאת מפריד את מקס הלוחם מהשאר? התשובה היא השימוש המוצלח שעשו יוצרי הסרט ברעיונות קולנועיים שונים (שהיו בנמצא עוד לפני מקס הזועם) והשילוב ביניהם.

הנופים: הסרט צולם כולו באאוטבק האוסטרלי (שזה אומר מדבר והרבה חול). האפקט של כבישים מאובקים שלא מובילים לשום מקום, סלעים חשופים ובתים נטושים, הוא מהמם. לא במקרה צולמו מערבוניו הידועים ביותר של ג’ון פורד (“מרכבת הדואר” ,”פורט אפאצ'”) באזור מדברי – המלא בסלעים ענקיים היוצאים מהקרקע – הנקרא, מוניומנט ואלי, במדינת יוטה. מטרתו של פורד הייתה ליצור דואליות אצל הצופה: מצד אחד תחושת המרחבים והחופש – עולם חדש שניתן ליצוק לתוכו כל דבר ומצד שני הסכנה האורבת במקום שלא חלים עליו כל חוקים – ומתקיים בו רק הטבע (והאדם) הפראי.

ב”מקס הלוחם בדרכים” השכיל הבמאי ג’ורג מילר להשתמש בנוף מולדתו ולתת לצופה את אותה תחושה של “גיהינום עלי אדמות”: המדבר האוסטרלי הלוהט מוצג במלוא הדרו. הצופה מבין די בהתחלה כי באזור שכזה – שום דבר אינו נורמלי. מאז סרטי מקס הזועם נעשה שימוש נרחב במדבר האוסטרלי כתפאורה וכאתר הסרטה. “פרסיליה מלכת המדבר”, “ההצעה” ו”וולף קריק” הם רק מספר דוגמאות לניצול שעושים היוצרים האוסטרליים בתבנית נוף מולדתם.

הדמויות: מזמן לא נראו על המסך אוסף ססגוני כזה של דמויות. מנהיג הכנופיה השרירי הומנגוס (שזה עצום בעברית) הקורא לעצמו בשם הבלתי נשכח “האייתולה של השממה” ומסתובב עם מסיכה ונראה כמו גלדיאטור שבטעות מצא עצמו במדבר ולא בקולוסאום. ווז – השחקן המדהים וורנון וולס (שזכור מהופעתו המלבבת בסרט “קומנדו “בתפקיד הסמל המטורף בנט) ענק עם תספורת מוהוק המתנהג יותר כחיה מאשר כאדם (ואף מוחזק על ידי הומנגוס ברצועה ומוגדר על ידו כ”חיית השעשועים שלי”). הילד הצעיר שמקס מוצא שאינו מסוגל לדבר שגם הוא נמצא סנטימטר מלאבד כל צלם אנוש. וכמובן – מקס בעצמו. דמות הגיבור הלאקוני והמיוסר שאיבד את כל מה שהיה לו בסרט הראשון ומסתובב חצי שפוי בשממה.

הקולנוע מאד אוהב את דמותו של הזר המסתורי (ובדרך כלל בעל העבר האפל) המגיע לקהילה (בדרך כלל מבודדת) משום מקום ובחוסר רצון בולט מציל בסופו של דבר את המצב, תוך כדי שהוא זוכה לגאולה אישית משלו – ואז הוא עוזב. אני לא בטוח שאני שלם עם המסר שרק איש חזק וחסר מצפון יכול בסופו של יום לעמוד במשימה ולהשיב את הסדר על כנו – אך זה מה שבדרך כלל קורה בסרטים, כמו למשל בכמה דוגמאות בולטות, המערבון הנפלא “שיין” עם אלן לאד, “הנוקם” עם קלינט איסטווד ואפילו “יוג’ימבו” של קוראסווה. מקס שבסך הכול רצה למצוא קצת דלק לרכב שלו, הוא הזר המושיע האולטימטיבי. פעם הוא היה טוב (שוטר) וכדי לשרוד הוא הפך ללוחם הדרכים חסר רחמים. המתיישבים חסרי האונים עוררו בו את אנושיותו מחדש והוא שב ושם את טובת הכלל לפני הרווח האישי שלו ובעט את הרעים לקיבינימט (שזה בטח איפה שצילמו את הסרט).

עולם פוסט אפוקליפטי – יצר האדם רע מנעוריו? מה יקרה לאחר שרוב האנושות תאבד עצמה לדעת? איך יחיו הניצולים? שאלות אלו העסיקו את הקולנוע במיוחד מאז ימי המלחמה הקרה ואיומי הפצצות הגרעיניות. לא מעט סרטים נעשו בנושא-חלקם טובים (למשל “לוגנס ראן” עם מייקל יורק) וחלקם איומים (“סייבורג” עם ואן-דם “שרי 2000″ המגוחך עם מלאני גריפית).

ברוב הסרטים מוצגים הניצולים בשתי קבוצות עיקריות ה”רעים” שאיבדו כמעט כל צלם אנוש ומתנהגים כברברים וה”טובים” המנסים להשיב את הסדר לקדמותו לחיות על פי כללי מוסר. המאבק בין שתי קבוצות אלה מוצג ב”מקס הלוחם בדרכים” באופן אמין ויעיל. הרעים הם מאד (מאד) רעים ולידם כל כנופיות הרחוב שהוצגו בסרטים דומים נראות כנערי מקהלה. הטובים (שחלקם הגדול לבוש לבן!) מוצגים באור אנושי ובתווך נמצא כמובן מקס. השוטר שנשתבשה עליו דעתו ורחוק רק צעד אחד מלעבור לצידם של אלו שבעבר הלא רחוק רדף עד חורמה.

הלוק של הסרט או “עזרי לבוש של אופנוענים מצטלמים נפלא”:
יוצרי הסרט הלבישו את הדמויות בכביכול שאריות של העולם שחרב – וכך נוצר המראה הייחודי לסרט – שאחר כך שימש כהשראה לכל הסרטים שעסקו בעולם שלאחר שואה כלשהי. מראה ה”אופנוען הזרוק” שכלל מגיני כתפיים, מעילי עור קרועים ובנוסף אוסף של רכבים שונים שעברו שינויים קוסמטיים-הוא פשוט מדהים (ואלים מאד) ויוצר אצל הצופה תחושת אי נוחות והרגשה של עולם שבו נשברו כל הגבולות. קל מאד להפוך תפאורה שכזו למגוחכת אבל כאן האפקט הוא לא פחות ממושלם.

כלי הרכב: בסרט מוצג אוסף מופלא של רכבים מסוגים שונים ,החל באופנועי שטח, דרך דיון באגיס וכלה במשאית ענקית שהיא הכוכבת האמיתית של סצנת הסיום עוצרת הנשימה. הכלים המשודרגים רק מוסיפים לאווירת הטירוף הכללית השורה על הסרט ומעצימים אותה. ואי אפשר שלא להזכיר את רכבו של מקס the last of the v8 interceptors בעל טורבו בוסט (הרבה לפני “אביר בגלגלים” ) הרכב – שהיה סימן ההיכר של מקס עוד בסרט הראשון הוא כמעט הדבר היחיד שקושר את מקס לעברו ומסמל במראהו השחור והמרופט את מקס – עבר מפואר, הווה מעורער.

אחת מהסצינות הראשונות בסרט:

קטעי הפעולה: בכל סרט אקשן יש בדרך כלל סיקוונסים של מרדפי מכוניות. במקס הלוחם בדרכים אפשר לקרוא לסצנות האלה – אומנות. סצנת הסיום הנפלאה – שבה מקס נוהג במשאית ענק והכנופיה מנסה לעצור אותו – נכנסה כבר לפנתיאון סצנות הפעולה ובעזרת שימוש במצלמות שניתלו במקומות שונים בצידי המשאית מושג אפקט מהמם והצופה ממש מפסיק לנשום לכל אורך הסצנה.

מל גיבסון: גיבסון היה רק בן 25 כשצולם הסרט (ומאחוריו רק חמישה סרטים) והוא פשוט טורף את התפקיד ובלי מלח. נכון שהוא לא קלינט איסטווד בתפקיד “האיש ללא שם” בטרילוגיה של סרגיו ליאונה, אבל זוהי ללא ספק אחת מפסגות המשחק שלו. הוא מצליח להיטמע בתוך דמותו של לוחם הדרכים ויוצר את אחת הדמויות הזכורות ביותר בקולנוע בכלל.

“מקס הלוחם בדרכים” היה המשך ל”מקס הזועם” ובעקבותיו נעשה הסרט השלישי (והמביך) “מקס הזועם וכיפת הרעם” שהוא דוגמא לאיך לא עושים סרט פוסט אפוקליפטי. בלוחם הדרכים יש שילוב מופלא של כל המרכיבים הדרושים כדי שיצא מעדן אמיתי. הסרט הוא לא פחות מיצירת מופת וגם היום –כמעט שלושים וחמש שנים לאחר יציאתו לאקרנים הוא משאיר את הצופה פעור פה.

As for the road warrior …that was the last we ever saw of him. He lives now…only in our dream