איך אומרים “ההודעה הזו תשמיד את עצמה” בהינדי? – ביקורת על “Pathaan”

אז בשנה החולפת כולם פתאום דיברו על הפתעת הקולנוע ההודי “RRR“, אותה גם סקרנו אצלנו באתררר (סליחה) ולכן יש לנו סיבה טובה לסקור את הסנסציה החדשה שמגיעה מתת-היבשת היישר אל שירות Amazon Prime.

אז פחות מחודשיים לאחר ששבר את כל הקופות וניפץ לא מעט שיאי הכנסות באסיה – ביניהם מקום חמישי בסרטים ההודיים הקופתיים של כל הזמנים והסרט הכי רווחי בקריירה של הכוכב שלו שאה רוח’ ח’אן -“Pathaan” מוקרן גם בשירות הסטרימינג הקרוב אליכם (ובגרסה הארוכה והלא חתוכה של כמעט שעתיים וחצי).

אז כדי להבין את התופעה, כדאי להבין ש”Pathaan” הוא חלק מיקום קולנועי הינדי הנקרא “עולם הריגול של YRF” (כשם החברה המפיקה את הסרטים) הכולל כבר 3 סרטים מאוד מצליחים – “נמר” (2012), “נמר 2” (2017) ו“מלחמה” (2019) -כולם עוסקים בגיבורים השייכים לארגון הביון ההודי RAW.
אל דאגה, אין ממש צורך להכיר את הקודמים מאחר והסרט הנוכחי עומד בפני עצמו.

פרט טריוויה נוסף שחשוב לדעת – ח’אן בן ה -57 הוא גם אחד מ“שלושת הח’אנים”: שלושה מגהסטארים הודים בעלי שם משפחה דומה שמככבים מאז שנות התשעים בשוברי הקופות ההודיים – אמיר, סלמאן ושאה, כאשר שאה רוח’ ח’אן הוא המצליח מכולם, וידוע בארצו גם כ“מלך ח’אן” וכ“שאה של בוליווד”.
אם רק סופרים את כמות הקהל שהוא מביא לסרטיו בלבד (מעל 90 בקריירה) , ח’אן הוא אחד מכוכבי הקולנוע הכי גדולים בעולם.

אז אם כבר הזכרתי את הקולגה סלמאן ח’אן – הוא זה שכיכב בשני סרטי “הנמר” כסוכן שעל שמו נקרא הסרט.
*ספוילר קטן* – “הנמר” יופיע במהלך הסרט כדי ליצור את החיבור ליקום YRF, משל היה איירון מן שצץ משום מקום במהלך אחד מסרטי MCU (אולי לא צריך להתפלא מאחר שדיסני ניסו לקנות את אולפני YRF לפני יותר מעשור).
כמו כן, בקטע חצי פארודי שמופיע במהלך הכתוביות של סוף הסרט, שני הח’אנים מסתלבטים על כך ששניהם כבר מבוגרים מדי לכל האקשן הזה, אבל מצד שני מבינים שאין להם שום מחליף רציני.
אבל אם לא צפיתם בסרטים הקודמים, זה ממש כל מה שאתם צריכים לדעת כדי להבין במה מדובר ותו לא. (במאמר מוסגר, כותב הביקורת מסתכל בתדהמה על הגוף שמציג רוח’ ח’אן במהלך לא מעט דקות מתוך 146 הדקות הכוללות של הסרט וחושב שהלוואי שהיה לו גוף כזה כרגע, שלא לדבר על גיל 57)

נחזור לסרט – תקציר העלילה עוסק בסוכן לשעבר של RAW בשם פאת’אאן (שאה רוח’ ח’אן) הנקרא לסייע בעצירתו של ארגון טרור הזומם לפגוע בהודו בהנהגתו של סוכן RAW אחר שסרח בשם ג’ים (ג’ון אברהם, כוכב אקשן הינדי גדול לא פחות).

בניסיון לסכל את תוכנותיו של ג’ים, פאת’אאן משתף פעולה עם ד”ר רובינה מושין (השחקנית דיפיקה פדוקונה), שמתגלה כסוכנת של שירות הביון הפקיסטני, היריבים של RAW כמובן, וכמובן הופכת למושא האהבה של פאת’אאן (למרות הפרש גיל של 20 שנים בין השחקנים, אבל למה לנו שנתפלא).

למי שחשש ודאג – בדיוק בנקודה הזו בסרט (אחרי בערך 40 דקות של קטעי אקשן) מגיע הנאמבר המוזיקלי ההכרחי, עם השירה והריקודים בו הבחור פוגש את הבחורה, וזה סקסיסטי ומצ’ואיסטי כמו שאתם מתארים, עד כדי כך שזה יצר שערורייה זוטא במולדת ההודית, עם קריאות לחרם מטעם פוליטיקאים אולטרה שמרנים.
מצד שני, הדמות של רובינה מכסחת לא מעט אויבים במהלך הסרט בדם ואש ותימרות עשן, אז אולי זו גם גם סוג של סיבה של השמרנים לצאת נגדה.

אבל מאחר ונראה ש”Pathaan” כוון גם לקלוע לטעמים של הקהל המערבי – זה גם הנאמבר היחיד במהלך הסרט (יש עוד אחד, הכרחי לא פחות, על כתוביות הסיום) והמוזיקה שמלווה אותו היא דווקא על מקצב לטיני עכשווי.
בכלל, על הגרסה שמשודרת ב”אמזון” בה צפיתי יש לא מעט שירים מערביים קצביים שמשולבים במהלך הסרט עצמו, אולי חלק מאותה קריצה למערב, גם כאשר העלילה (הזניחה) של מותחן הריגול לוקחת אותנו ללוקיישנים ברחבי הגלובוס, משל מדובר בסוכן הוד מלכותה ג’יימס בונד או באית’ן האנט המדלג לו על פני הארצות בעוד משימה בלתי אפשרית – פאת’אאן יבקר במהלך הסרט בדובאי, באפריקה בספרד, מוסקווה, סיביר הקפואה, פריז וגם הרי אפגניסטן לקינוח.

אז העלילה כמו שרשמתי היא באמת זניחה ואין טעם להתעכב עליה, כי העיקר פה הוא האקשן וממנו יש בלי סוף. חשוב מכך, בתקציב של כ- 30 מיליון דולר, סכום פעוט יחסית במונחים של סרט הוליוודי, “Pathaan” נותן פייט רציני מבחינת הניראות לכל סרט של MCU.
לעזאזל – מבחינה ויזואלית הוא נראה טוב יותר מהרבה סרטים של DC שראיתי בשנים האחרונות…

למרות שבכל קטע אקשן נתון מה שקורה על המסך הוא מופרך לחלוטין, נוגד כל היגיון בריא וכל חוק פיזיקלי ידוע (אפילו יותר מהרגיל) – הצילום והאפקטים הם ברמה גבוהה ביותר – באוויר, בים וביבשה, הכל נראה נוצץ כמו מיליון רופי ומבוצע בצורה כמעט מושלמת.

החלק המרשים ביותר הוא מרדף אופנועים המתרחש על אגם קפוא בסיביר (לגמרי מזכיר מרדף דומה ב “Die Another Day”) שברור שרובו נעשה במחלקת האפקטים הממוחשבת, אבל הוא פשוט נראה טוב מאוד על מסך ה- OLED בבית שבד”כ לא סלחני כלפי פאשלות במסך הכחול.
קטע האקשן ברחובות העצומים של דובאי מסחרר לא פחות והזכיר לי חלקים מ”חייל החורף” וכאשר לקראת סיום הסרט קיבלתי גם סצנת מרדף עם חליפות טיסה בין הרים, לא יכולתי שלא להיזכר בקטע דומה שפתח את הסדרה “הפלקון וחייל החורף”.

כמו לא מעט סרטים אחרים מתת היבשת, “Pathaan” הוא אולטרה פטריוטי – תשמעו בו לא מעט את ההתייחסות ל”אמא הודו” ואת הקריאה “Jai Hindi” (“יחי הודו” בפשטות). החלק הלאומני הוא ערך עליון עבור הקהל ההודי שאליו הסרט פונה באופן ישיר, גם אם זה אומר ששאר הלאומים מוצגים לרוב כקריקטורות (בעיקר הרוסים והאפריקאים), אבל מצאתי עידוד בכך שהסרט מציג התחממות ביחסי החוץ שבין הודו לאויבת המרה פקיסטן, “התחממות” שבאה לידי ביטוי ברומן שבין פאט’אאן ההודי לרובינה הפקיסטנית, וגם בכך שהמזימה כנגד הודו מוצגת כרעיון של גנרל פקיסטני סורר.

משהו אחר שאולי יפריע לצופה מערבי, הוא העובדה (שכבר ציינתי בביקורת שלי על “RRR”) שהמבנה העלילתי של מערכות שונה בסרטים ההודיים בשל האורך שלו.
גם ב”Pathaan” למעשה חלק אחד, שהוא מבחינה עלילתית כמו סרט שלם מהתחלה עד הסוף, נגמר אחרי שעה וחצי בערך, וחלק אחר של כמעט שעה מתחיל ממנו והלאה.
תראו, למרות שאי אפשר להשוות, לדעתי “RRR” עדיין עולה על “Pathaan” מכמה בחינות, אולי דווקא בשל העובדה שהוא התעלה על ז’אנר ספציפי וגם עשה את הכל הרבה יותר קיצוני.
אבל למה להשוות בעצם? למי שמחפש שעתיים וחצי של אקשן כיפי, חסר היגיון, חסר גבולות וללא צורך לעקוב יותר מדי אחרי עלילה מסובכת – “Pathaan” הוא התשובה המושלמת, וכל זאת במידה ולא מפריע לכם לשמוע דיאלוגים בהינדי (מתובלת בהמון אנגלית, כי ככה זה).

מאחר והסרט עד עתה הכניס כבר פי 4 מתקציבו המקורי, מתוכנן כבר סרט המשך בעוד שנתיים שיקרא “הנמר נגד פאת’אאן”, וכמובן שלא צריך להיות מדען טילים כדי להבין מה תהיה העלילה, אבל מאחר שיפגיש על המסך שוב את שני הח’אנים זה מול זה אפשר לנחש שהוא הולך לשבור שיאים חדשים בקופות.

דרקולה, בטירוף שלנו – ביקורת על הסרט “רנפילד”

ניקולאס קייג’ חוזר בסרט חדש בו הוא מגלם את הדמות שיצר ברהם סטוקר – הרוזן דרקולה. האם דמות כזו מתאימה לקייג’? האם הסרט ימשיך את רצף הסרטים עמוסי הטירוף הקייג’י?
מוזמנים לקרוא בביקורת שלנו:

טריילר רישמי

בשנה וחצי האחרונות מדברים רבות על הברנסאנס  – אותה תחייה מחודשת של הקריירה הקולנועית של ברנדן פרייז’ר שהיה כוכב גדול אך דעך מסיבות כאלו ואחרות. יחד עם זאת, פחות מדברים על תחיית הקריירה הקולנועית בשנים האחרונות של כוכב אקשן אחר משנות התשעים, ניקולס קייג’.
קייג’, שהופיע בסרטים כמו לעזוב את לאס-וגאס, הפריצה לאלקטרז ו-קון-אייר, ניסה למצב את עצמו ככוכב אקשן מחד ושחקן דרמטי רציני מאידך, ובהחלט היו לו הכישורים לכך. הבעיה הייתה שהוליווד לא ידעה איך לאכול אותו כל כך או יותר נכון את הטירוף המבעבע שתמיד רחש מתחת לפני השטח כמו הר געש שהולך להתפוצץ בכל רגע, ולאט לאט התפקידים שקיבל הלכו וקטנו והוא מצא עצמו בעיקר בסרטים מאוד זניחים עד שהפך לגרסה מאוד חיוורת של הכוכב שהיה פעם.

כל זאת עד לרגע בו התחיל להבין, וגם הוליווד התחילה להבין, שאולי כדאי דווקא ללכת אול-אין על הטירוף הזה ולהגביר את המחוגה שלו עד הסוף. זה התחיל ב- אבא ואמא משנת 2017, המשיך לסרטים כמו מנדי והצבע שמחוץ לחלל (הכנסו לקישור כדי לקרוא את הביקורת של גל פלודה עליו) והתפוצץ לגמרי במשקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק.
קייג’ החליט לאמץ את צד המטורף שלו לחלוטין, בלי פשרות ובלי התנצלויות ונכנס לתוך הנישה הזו של סרטים שאינם שוברי קופות אך מאפשרים לו להפגין את הכישרון המאוד מיוחד שלו.

הסרט שעליו הביקורת הזו נכתבת אינו שונה מהסרטים האלו ונראה כאילו נתפר בדיוק מסביב ליכולותיו של קייג’ והוא משקף את האופי המיוחד שלו.
רנפילד מספר את הסיפור הידוע והמוכר של דרקולה (קייג’) אבל כאן דרקולה הוא רק דמות משנית. הדמות הראשית של הסיפור הוא אותו רנפילד (ניקולאס האולט) העוזר המלווה של הרוזן שדואג לכל צרכיו, להביא לו קורבנות ולשמור עליו.
אחרי פרולוג קצר המשתמש בהרבה ווייס-אובר של רנפילד והומאז’ לסרט המקורי של דרקולה בו כיכב בלה לוגוסי האגדי, אנו עוברים לניו-אורלינס המודרנית שם רנפילד מחפש קורבנות לאדונו כדי להחזיר אותו לבריאות. רנפילד משתמש לשם כך בכוחות אותם העניק לו דרקולה ובעוד דרקולה מחדש את כוחותיו על ידי אכילת בני אדם, רנפילד מפעיל את כוחותיו על ידי… אכילת חרקים, במה שנראה כמו מפגן הגועל המרהיב ביותר שנראה על המסך מאז הנדל האנושי ועם דגש על כל קראנץ’ וביס בג’וקים. תודה לעורך הסאונד על רפלקס ההקאה שלי.


רנפילד אולי מכר את נשמתו בתמורה לחיי נצח בתור משרת לדרקולה אך אחרי כמה מאות שנים הוא מתחיל להרגיש ייאוש והוא מחפש משמעות לחיי הנצח הללו. את אותן תשובות הוא מחפש בקבוצת תמיכה לאנשים שנמצאים במערכת יחסים מתעללת.
במקביל אנו נתקלים בדמותה של קווינסי, (אקוואפינה) השוטרת הישרה האחרונה בערך במשטרת ניו-אורלינס המושחתת. לקווינסי רצון עז לנקמה במשפחת הפשע האכזרית ביותר בעיר שרצחה את אביה, קפטן המשטרה הקודם, ובייחוד בעומדים בראשה – טדי (בן שוורץ שמביא את הכישרון הקומי מ-מחלקת גנים ונוף) ואימו האכזרית (שורה אגדאשלו שכנראה לוקחים אותה לשחק כל תפקיד של בת מיעוטים שקיים ולעזאזל עם העובדה שהדמות היא לטינית והיא בכלל מאיראן).

שתי העלילות הללו מתחברות מהר מאוד כשרנפילד מוצא את עצמו עוזר לקווינסי (ואפילו קצת מאוהב) ומרגיש שלראשונה הוא יכול להשתחרר מהאדון שלו ולהיות הגיבור ולא קורבן אומלל.
הסרט בוחן הרבה את השאלה של טוב ורע, חופש הבחירה אל מול השפעה חיצונית ועד כמה האדם שולט על חייו בעזרת הבחירות שהוא עושה. אבל לא לטעות ולחשוב שהולכים לראות סרט פילוסופי עמוק, אפשר בהחלט להנות רק מההומור והדם שמשפריץ לכל עבר.

את הסרט ביים כריס מק’קיי שעבודת הבימוי העיקרית שלו מבחינתי עד היום היא החלק השלישי בספיישלים של סטארוורס שעשו ברובוט צ’יקן.
החלק המעניין באמת הוא שהכותב הראשי והמפיק של הסרט הוא רוברט קירקמן. אותו רוברט קירקמן שכתב את הקומיקס ואת הסדרות המבוססות עליו של המתים המהלכים ושל בלתי מנוצח וכמו שאפשר לצפות, גם ברנפילד יש המון המון המון דם וגור למכביר. הסרט לא בוחל בכל דרך לחסל, לרצוח, להשמיד ולהתעלל באופן כללי בגוף האנושי (והלא אנושי) עד שלעיתים נדמה כי לא מדובר בסרט אלא באוסף של רגעי ה- Fatality בסיום הקרבות במשחקי מורטאל קומבאט. כדי להבין את קטעי האקשן הרבים שיש בסרט צריך לחשוב על ג’ון וויק אם הוא היה על אסיד והסרט היה מדורג R.
אבל! וזה אבל גדול!
אל תצפו לתסריט ודיאלוגים ברמה גבוהה או אפילו טובים…
כמו שאמר שותפי לצפייה: “מעבר לרעיון הבסיסי והדיאלוגים, כל שאר התסריט נכתב ע”י ChatGPT”.
רוב הסיפור מועבר על ידי וויס-אובר של רנפילד שממצה את עצמו מהר מאוד ודי מתיש או גם אקספוזיציות שמועברות דרך דמויות אחרות.
למזלנו הכל מתובל בהרבה מאוד הומור שחור ומטורף כיאה לסרט שכזה והקהל בהקרנה מחא כפיים לא פעם ולא פעמיים.

אחת מנקודות החוזק של הסרט היא שדווקא לא שמו את קייג’ במרכז והדמות שלו היא דווקא המשנית. התפקיד אמנם תפור בדיוק על מידותיו של קייג’ שנראה כאילו נהנה מכל רגע בדמות של דרקולה ומביא אותו למסך בצורה מושלמת, אבל דווקא אותו טירוף שעליו דיברתי בהתחלה, כשהוא לא כל הזמן על המסך אלא רק ברקע של הסיפור, הרבה יותר משמעותי בסך הכל הכללי. האולט המצוין מצליח להביא לדמות של רנפילד הרבה תמימות, קורבנות, חוסר אונים במקביל לאפילה פנימית ומפלצתיות. מצד אחד רנפילד מייבב על הרצפה שהוא “מספיק” והוא לא צריך להיות קורבן ומצד שני הוא אוכל חרק ומתחיל לקטוע איברים.
חלק מאוד משמעותי במשחק של קייג’ ושל האולט הוא הניסיון שלהם לתעל את המשחק המקורי של בלה לוגוסי ו-דווייט פריי בתור דרקולה ורנפילד המקוריים.
ובכלל, זו גם מעין סגירת מעגל אחרי שדודו של קייג’, פרנסיס פורד קופולה, ביים ב-1992 את אחת הגרסאות הנפלאות לסיפור עם “דרקולה של ברהם סטוקר” ובכיכובו של גארי אולדמן.

אפילו אקוופינה לא הייתה מעצבנת כמו שהיא בדרך כלל והייתה דווקא הצלע הכי פחות מטורפת בכל הסרט.

את כל זה אורזים בשעה וחצי של סרט, נהדר!

מומלץ בחום אם לא אכפת לכם לצפות באיברים מתעופפים לכל מקום אבל בלי לצפות לעלילה מתוחכמת או סיפור עמוק.

לרכב על הקשת בענן – ביקורת על “האחים סופר מריו הסרט”

“נינטנדו” מכה על חטא קדום בן 30 שנה, ומביאה לנו סוף כל סוף עיבוד כשיר וכשר לאחד ממשחקי המחשב הכי פופולריים ואולי המשחק שהחל את “קללת האדפטציות הקולנועיות הכושלות”. האם “האחים סופר מריו” יצליחו בגרסה מצויירת איפה ש”נכשלו” בלייב? כן. לחלוטין כן.

הטריילר הרשמי

הייתי בן 6 אי שם בשנות ה-90 הצבעוניות, כשבני דודים שלי הביאו מאמריקה את קונסולת הניטנדו 64, ובפעם הראשונה נשאבתי לעולם של השרברב מועך הגומבות המפורסם “סופר מריו”. אפשר לומר שנחשפתי אליו קצת קודם לכן עם סדרת האנימציה שלו שרצה בערוץ הילדים, אבל המוח שלי היה רך מדי כדי לספוג את האפיות של המותג האגדי הזה. סופר מריו קיים בדי.אן.אי שלי כמו של רבים מילדי שנות התשעים והשמונים שגדלו עם מקלדת או שלט ביד, ותמיד רצינו לראות את הסיפור של מריו, לואיג’י, פיץ’ ובאוזר בצורת סרט כזה או אחר. כשקיבלנו סרט שכזה בשנת 1993 עם בוב הוסקינס וג’ון לגווזאמו… חלקינו התפוצצנו מצחוק והפכנו את הסרט לקאלט, והשאר קיללו את היום שהסרט יצא, והקללה תפסה פחות או יותר לכל סרט שהיה מבוסס על משחק מחשב מאז. אפשר להגיד ש“סוניק” שבר את הקללה במקצת, אבל עדיין קשה לעבד את רוב המשחקים הקלאסיים של פעם, שהיו חסרי עמוד שידרה עלילתי ברובם, לכדי תסריט טוב.

אין על סרטי שנות ה-90…

ישבו להם החברים ב”נינטנדו” ושאלו את עצמם איך בכל זאת אפשר לעשות סרט למריו אחרי מכה כל כך קשה. התשובה, באופן מפתיע לחלוטין, באה דווקא מאולפני “אילומיניישן” שרובנו מכירים בזכות הפרנצ’ייז המוצלח – “המיניונים”.
ובכן, מסתבר שאם מחברים את מה שעניין את ילדי שנות ה90-80, עם מה שמהפנט את ילדי ה-2020, מקבלים משהו שמרצה קהל יעד של 40 שנה. בשיתוף פעולה הדוק ועיקש בין חברת המשחקים לאולפני האנימציה, “האחים סופר מריו” הפך מחלום למציאות כשהטריילר הראשון הדהים מבחינת עיצוב הדמויות והצבעוניות שכל כך מזוהה עם העולם של מריו. נוסף על כך, אל הפרוייקט חברו כמה מהשמות הגדולים של עולם הקומדיה כמו ג’ק בלאק, קיגן מייקל קיי, צ’ארלי דיי ו…כריס פראט?
כן. כולנו הרמנו גבה. אף אחד לא אהב את הרעיון שמריו בכבודו ובעצמו יקבל מדובב כל כך חד מימדי. ויודעים מה? כולנו אכלנו את הכובע. האדום והירוק אם תרצו.

אז קצת על הסרט: מריו (כריס פראט) ולואיג’י (צ’ארלי דיי) הם שני שרברבים מתחילים מברוקלין שנשאבים דרך צינור אל עולם קסום מלא ב- (לא, לא דינוזאורים שהתפתחו לבני אדם כמו דניס הופר) פטריות מדברות. ומהר מאוד לואיג’י נופל בשבי של המלך באוזר המרושע (ג’ק בלאק). תוכניתו של באוזר היא לכבוש את ממלכת הפטריות ולהכריח את הנסיכה פיץ’ (אניה טיילר ג’וי) להינשא לו. כעת על מריו להציל את אחיו ואת חבריו החדשים. פחות או יותר בדיוק עלילת המשחק! פרט לכמה שינויים מעניינים שמוסיפים קצת עמוק לכמה מהדמויות. בטח שמתם לב שאמרתי שלואיג’י נופל בשבי ולא הנסיכה. זה בגלל שלפיץ’ נתנו את הטיפול הפופולרי של “אשת חיל” וביטלו לחלוטין את החלק שלה כעלמה במצוקה, מה שהופך את הליהוק של טיילר ג’וי למושלם עבור הדמות, שבואו נודה באמת, כבר נמאס לראות אותה נחטפת כל פעם מחדש בידי באוזר.

הקאסט

מה שעוד עוזר לנפח את הסיפור ולהעשיר אותו היא העובדה שלא מדובר רק בעיבוד למשחקי “סופר מריו” אלא לכמעט כל דבר שמריו היה מעורב בו עוד מתחילת הדרך בשנות ה80 עם “דונקי קונג”, כשהיה צריך להילחם בקוף הענק ולא בצבים ופטריות. אז גם דונקי קונג (סת’ רוגן) ושלל דמויות מהעולם שלו מתחברות לסיפור, כמו גם אלמנטים ממשחקי המרוצים של מריו, משחקי “סמאש ברוס” בהם הדמויות של נינטנדו נלחמות זה בזה, ואפילו קיימים רפרנסים ואיזכורים לחלקים בפארק של נינטנדו באולפני יוניברסל כמו המסעדה של טוד (שמדובב בסרט ע”י קיגן מייקל קי).

מי שגונב לחלוטין את ההצגה ופשוט קולע בול לתפקיד הוא כמובן ג’ק בלאק בתפקיד באוזר, שעושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות במשחקים, תוך כדי שהוא פשוט לועס את התסריט. בלאק משלב רודן מפלצתי עם ענק עדין ומאוהב, תוך כדי פיזוז וזימרה על המסך בשילוב מושלם והרמוני שפשוט בא לראות עוד ממנו. גם סת’ רוגן באופן מפתיע מפיח חיים בדמות של דונקי קונג, שמעולם לא חשבתי שיש לו אופי פרט לגורילה גדולה וכוחנית במשחקים, וממש בא לי עכשיו סרט ספין אוף שלו עם רוגן (ואולי ג’יימס פרנקו…בתור דידי קונג). מי שממש הפתיע, הוא פראט. כולם חשבו שפראט יפשל בתור מריו, במיוחד שהמדובב האייקוני של מריו, צ’ארלס מרטנט מדובב גם הוא בסרט (בתור הפתעה), ובסופו של דבר, פראט כמעט נעלם לתוך הדמות, בקטע ממש טוב, וטבעי!

סת’ רוגאן באחד מתפקידיו הרציניים יותר

תוסיפו לקאסט המגניב הזה ויזואליות שרק אילומיניישן יודעים לעשות, וקיבלתם גרסא מדוייקת לסופר מריו! כל הרקעים והעולמות, כל האוייבים והדמויות החמודות, הכל שם! כולל הצלופח המפחיד ממריו 64 שאני עדיין חולם עליו בלילה לפעמים ומסרב להיכנס לים בגללו! המוזיקה מלאה בעיבודים לנעימות הקלאסיות השונות מהשלבים השונים של שלל המשחקים, בתוספת כמה שירים מהעולם האמיתי שנוחתים בול על הסצנה שלהם, והפוטנציאל להרחבת העולם והסיפורים של הדמויות השונות הוא פשוט אין סופי! פוטנציאל כל כך גדול, שבסצנת האחרי כתוביות (יש שתיים אגב), ישבתי בהתרגשות כמו ילד בן 6 שוב וחיכיתי לראות מי יופיע (לא התאכזבתי למרות שלא קיבלתי מה שרציתי. בנתיים). הפוטנציאל למותג הזה הוא אין סופי! שלא לדבר על מותגים אחרים של נינטנדו כמו “זלדה”, “מטריוד” ו”סטאר פוקס”.

אולם, לא מדובר בתוצר מושלם. והפגם הבולט במיוחד של הסרט הוא…חוסר היגיון בסיפור. אבל היי, אם מכניסים היגיון למריו, מקבלים את הוסקינס המנוח קופץ עם מגפי ברזל חמש שניות…

חשוב לציין שבניגוד לסרטי אנימציה אחרים מהסוג הזה, לא מדובר בסרט שמיועד לילדים אבל יש בו גם קריצות למבוגרים שעוברות לילדים מעל הראש. מדובר בסרט ילדים נטו עם קריצה נוסטלגית למבוגרים יותר. גם האורך של הסרט, שעה וחצי פונקט, מלמד על כך וככה גם ההגיון התסריטי שלא מתאמץ מידי.

“האחים סופר מריו” אומנם מכיל סיפור עם התחלה אמצע וסוף, אבל חלקים גדולים בסיפור לא מתחברים עם סיבה ותוצאה. למשל: מריו פונה לפיץ’ בניסיון להציל את לואיג’י. פיץ’, בת האנוש היחידה בין עם שלם של פטריות מדברות, לא מופתעת יותר מדי מקיומו של בן אנוש נוסף בעולם. יותר מזה, היא כמעט מיידית מסכימה לאמן את האיש הזר הזה שיעזור לה להציל את העולם, ונשארת לוודא שהוא צולח באימונים שלו למרות שאין בינהם טיפת כימיה. רוצים עוד חלק חסר היגיון? באוזר משיג בתחילת הסרט את “כוח הכוכב” (כשאתה אוסף כוכב ואתה בלתי מנוצח ל-10 שניות במשחק). הוא מתכנן להכריח את פיץ’ להינשא לו, או שישתמש בכוכב להשמיד את ממלכת הפיטריות. הוא לא מקבל מה שהוא רוצה, והוא לא משתמש בכוכב… הסרט מלא בדברים האלה!

אני רואה לא מעט מבקרי קולנוע שקורעים את הסרט לגזרים בגלל עניין התסריט, ואז אני מבין את העניין לעומק. הסרט הוא מתנה למעריצים. מדובר בסך הכל בסרט אנימציה לילדים (כל פעם שאני אומר את זה שורף לי בעין), עם קריצת ענק מלאת רפרנסים, לקהל של 40 שנה. ובמטרה הזו, שלשמה כנראה נוצר הסרט, “האחים סופר מריו” מקבל את מלא הכבוד הראוי. הסרט הוא מתנה לכל מי שגדל עם השרברב המשופם, ומתנה עוד יותר גדולה לילדים של המעריצים, שעד היום זוכים להכנס לעולם הקסום של “נינטנדו”. כל השאר? לכו להנות מהמיניונים או משהו…תנו לי להנות בשקט מהנוסטלגיה שלי.