ניקולאס קייג’ חוזר בסרט חדש בו הוא מגלם את הדמות שיצר ברהם סטוקר – הרוזן דרקולה. האם דמות כזו מתאימה לקייג’? האם הסרט ימשיך את רצף הסרטים עמוסי הטירוף הקייג’י?
מוזמנים לקרוא בביקורת שלנו:

בשנה וחצי האחרונות מדברים רבות על הברנסאנס  – אותה תחייה מחודשת של הקריירה הקולנועית של ברנדן פרייז’ר שהיה כוכב גדול אך דעך מסיבות כאלו ואחרות. יחד עם זאת, פחות מדברים על תחיית הקריירה הקולנועית בשנים האחרונות של כוכב אקשן אחר משנות התשעים, ניקולס קייג’.
קייג’, שהופיע בסרטים כמו לעזוב את לאס-וגאס, הפריצה לאלקטרז ו-קון-אייר, ניסה למצב את עצמו ככוכב אקשן מחד ושחקן דרמטי רציני מאידך, ובהחלט היו לו הכישורים לכך. הבעיה הייתה שהוליווד לא ידעה איך לאכול אותו כל כך או יותר נכון את הטירוף המבעבע שתמיד רחש מתחת לפני השטח כמו הר געש שהולך להתפוצץ בכל רגע, ולאט לאט התפקידים שקיבל הלכו וקטנו והוא מצא עצמו בעיקר בסרטים מאוד זניחים עד שהפך לגרסה מאוד חיוורת של הכוכב שהיה פעם.

כל זאת עד לרגע בו התחיל להבין, וגם הוליווד התחילה להבין, שאולי כדאי דווקא ללכת אול-אין על הטירוף הזה ולהגביר את המחוגה שלו עד הסוף. זה התחיל ב- אבא ואמא משנת 2017, המשיך לסרטים כמו מנדי והצבע שמחוץ לחלל (הכנסו לקישור כדי לקרוא את הביקורת של גל פלודה עליו) והתפוצץ לגמרי במשקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק.
קייג’ החליט לאמץ את צד המטורף שלו לחלוטין, בלי פשרות ובלי התנצלויות ונכנס לתוך הנישה הזו של סרטים שאינם שוברי קופות אך מאפשרים לו להפגין את הכישרון המאוד מיוחד שלו.

הסרט שעליו הביקורת הזו נכתבת אינו שונה מהסרטים האלו ונראה כאילו נתפר בדיוק מסביב ליכולותיו של קייג’ והוא משקף את האופי המיוחד שלו.
רנפילד מספר את הסיפור הידוע והמוכר של דרקולה (קייג’) אבל כאן דרקולה הוא רק דמות משנית. הדמות הראשית של הסיפור הוא אותו רנפילד (ניקולאס האולט) העוזר המלווה של הרוזן שדואג לכל צרכיו, להביא לו קורבנות ולשמור עליו.
אחרי פרולוג קצר המשתמש בהרבה ווייס-אובר של רנפילד והומאז’ לסרט המקורי של דרקולה בו כיכב בלה לוגוסי האגדי, אנו עוברים לניו-אורלינס המודרנית שם רנפילד מחפש קורבנות לאדונו כדי להחזיר אותו לבריאות. רנפילד משתמש לשם כך בכוחות אותם העניק לו דרקולה ובעוד דרקולה מחדש את כוחותיו על ידי אכילת בני אדם, רנפילד מפעיל את כוחותיו על ידי… אכילת חרקים, במה שנראה כמו מפגן הגועל המרהיב ביותר שנראה על המסך מאז הנדל האנושי ועם דגש על כל קראנץ’ וביס בג’וקים. תודה לעורך הסאונד על רפלקס ההקאה שלי.

רנפילד אולי מכר את נשמתו בתמורה לחיי נצח בתור משרת לדרקולה אך אחרי כמה מאות שנים הוא מתחיל להרגיש ייאוש והוא מחפש משמעות לחיי הנצח הללו. את אותן תשובות הוא מחפש בקבוצת תמיכה לאנשים שנמצאים במערכת יחסים מתעללת.
במקביל אנו נתקלים בדמותה של קווינסי, (אקוואפינה) השוטרת הישרה האחרונה בערך במשטרת ניו-אורלינס המושחתת. לקווינסי רצון עז לנקמה במשפחת הפשע האכזרית ביותר בעיר שרצחה את אביה, קפטן המשטרה הקודם, ובייחוד בעומדים בראשה – טדי (בן שוורץ שמביא את הכישרון הקומי מ-מחלקת גנים ונוף) ואימו האכזרית (שורה אגדאשלו שכנראה לוקחים אותה לשחק כל תפקיד של בת מיעוטים שקיים ולעזאזל עם העובדה שהדמות היא לטינית והיא בכלל מאיראן).

שתי העלילות הללו מתחברות מהר מאוד כשרנפילד מוצא את עצמו עוזר לקווינסי (ואפילו קצת מאוהב) ומרגיש שלראשונה הוא יכול להשתחרר מהאדון שלו ולהיות הגיבור ולא קורבן אומלל.
הסרט בוחן הרבה את השאלה של טוב ורע, חופש הבחירה אל מול השפעה חיצונית ועד כמה האדם שולט על חייו בעזרת הבחירות שהוא עושה. אבל לא לטעות ולחשוב שהולכים לראות סרט פילוסופי עמוק, אפשר בהחלט להנות רק מההומור והדם שמשפריץ לכל עבר.

את הסרט ביים כריס מק’קיי שעבודת הבימוי העיקרית שלו מבחינתי עד היום היא החלק השלישי בספיישלים של סטארוורס שעשו ברובוט צ’יקן.
החלק המעניין באמת הוא שהכותב הראשי והמפיק של הסרט הוא רוברט קירקמן. אותו רוברט קירקמן שכתב את הקומיקס ואת הסדרות המבוססות עליו של המתים המהלכים ושל בלתי מנוצח וכמו שאפשר לצפות, גם ברנפילד יש המון המון המון דם וגור למכביר. הסרט לא בוחל בכל דרך לחסל, לרצוח, להשמיד ולהתעלל באופן כללי בגוף האנושי (והלא אנושי) עד שלעיתים נדמה כי לא מדובר בסרט אלא באוסף של רגעי ה- Fatality בסיום הקרבות במשחקי מורטאל קומבאט. כדי להבין את קטעי האקשן הרבים שיש בסרט צריך לחשוב על ג’ון וויק אם הוא היה על אסיד והסרט היה מדורג R.
אבל! וזה אבל גדול!
אל תצפו לתסריט ודיאלוגים ברמה גבוהה או אפילו טובים…
כמו שאמר שותפי לצפייה: “מעבר לרעיון הבסיסי והדיאלוגים, כל שאר התסריט נכתב ע”י ChatGPT”.
רוב הסיפור מועבר על ידי וויס-אובר של רנפילד שממצה את עצמו מהר מאוד ודי מתיש או גם אקספוזיציות שמועברות דרך דמויות אחרות.
למזלנו הכל מתובל בהרבה מאוד הומור שחור ומטורף כיאה לסרט שכזה והקהל בהקרנה מחא כפיים לא פעם ולא פעמיים.

אחת מנקודות החוזק של הסרט היא שדווקא לא שמו את קייג’ במרכז והדמות שלו היא דווקא המשנית. התפקיד אמנם תפור בדיוק על מידותיו של קייג’ שנראה כאילו נהנה מכל רגע בדמות של דרקולה ומביא אותו למסך בצורה מושלמת, אבל דווקא אותו טירוף שעליו דיברתי בהתחלה, כשהוא לא כל הזמן על המסך אלא רק ברקע של הסיפור, הרבה יותר משמעותי בסך הכל הכללי. האולט המצוין מצליח להביא לדמות של רנפילד הרבה תמימות, קורבנות, חוסר אונים במקביל לאפילה פנימית ומפלצתיות. מצד אחד רנפילד מייבב על הרצפה שהוא “מספיק” והוא לא צריך להיות קורבן ומצד שני הוא אוכל חרק ומתחיל לקטוע איברים.
חלק מאוד משמעותי במשחק של קייג’ ושל האולט הוא הניסיון שלהם לתעל את המשחק המקורי של בלה לוגוסי ו-דווייט פריי בתור דרקולה ורנפילד המקוריים.
ובכלל, זו גם מעין סגירת מעגל אחרי שדודו של קייג’, פרנסיס פורד קופולה, ביים ב-1992 את אחת הגרסאות הנפלאות לסיפור עם “דרקולה של ברהם סטוקר” ובכיכובו של גארי אולדמן.

אפילו אקוופינה לא הייתה מעצבנת כמו שהיא בדרך כלל והייתה דווקא הצלע הכי פחות מטורפת בכל הסרט.

את כל זה אורזים בשעה וחצי של סרט, נהדר!

מומלץ בחום אם לא אכפת לכם לצפות באיברים מתעופפים לכל מקום אבל בלי לצפות לעלילה מתוחכמת או סיפור עמוק.