יש האומרים שאולפני "מארוול" לא בשיאם. יש מי שאומרים שהם "מתים" ולא הצליחו להתרומם מאז "הנוקמים סוף המשחק". ויש מי שכמוני, נאחזים בתקווה שעוד נחזור להנות מהתוכן של קווין פייגי ועושי דברו. פרוייקטים כמו "איירונהרט" יורים לתקווה הזו כדור ברקה.
להמשיך לקרוא ביקורת, "איירונהארט" – לטוני סטארק היה לב, לסדרה הזו אין
דן טרכטנברג ממשיך לשחק עם צעצועים משנות ה80.
תנו לו. הוא בעשייה חיובית.
לא הרבה אנשים זוכרים את זה, אבל "הטורף" התחיל בתור פרודיה: הרעיון היה "רוקי נגד חייזרים", כחלק מהמחשבה נגד מי עוד יכול סילבסטר סטלון להתמודד בקרב, לאחר שכל איום ריאלי כבר בוצע בסדרת סרטי האגרוף. כאשר הבדיחה הפכה לתסריט מלא והתסריט הפך לסרט – מי שהיה מתחת לתחפושת של הטורף היה שחקן מתחיל בשם ז'אן קלוד ואן דאם. לא הוא ולא הדגם הראשוני של התחפושת שרדו לזמן רב. בזכות אולפן האפקטים של סטן ווינסטון ושחקן אחד ממש עצום בשם קווין פיטר הול קיבלנו את "הטורף" -אחת ממפלצות הסלאשרים הגדולות בכל הזמנים, האיום הרצחני על קבוצת השרירנים בהנהגת שוורצנגר בסרט האקשן הקלאסי משנת 1987.
לצער רוב המעריצים, רמת הרצינות בהפקת סרטי "הטורף" הלכה וירדה עם השנים: החלק השני עם דני גלובר היה חביב, השלישי עם אדריאן ברודי היה נחמד, הקרוס-אוברים עם "הנוסע השמיני" היו פשוט פספוס גלקטי, וההופעה האחרונה של המפלצת תחת השם "הטורף" ב2018 הייתה לא יותר ממשגל נוסטלגי.
מותג הסרטים הזה הפך ל"קומדיית מד"ב" בעיניי רבים מהצופים ואז משום מקום בא הבמאי והתסריטאי דן טרטנברג עם הסרט "טרף" (שיצא ישירות לשירות דיסני פלוס) והעיף לכולנו את המוח.
אני לא מרגיש כלל צורך להתנצל, אבל אני די מכור ליקום "חולית", מהתקופה בא נחשפתי כילד לחזון של לינץ', המשכתי כמובן לספרים של "עם עובד" וכמובן חיכיתי בקוצר רוח לגרסה של ווילנב, כולל ההמתנה המעצבנת לחלק השני.
נכון שלא הכל מושלם, ולכן ההכרזה על הפקת סדרה מקדימה ביקום שנועדה לשירות Max\HBO הייתה קצת הפתעה עבורי – האם אולפני "וורנר" באמת מאמינים עד כדי כך במותג?
מתברר שכן, מאחר והחלק הראשון שוחרר לצפייה ב-17 לנובמבר.
להמשיך לקרוא ביקורת, "חולית: הנבואה" – עונה 1 – פרק 1 – הצטרפו למסדר
אחרי שהתרשמתי, ואף התרשמתי עד שיא, משני הפרקים הראשונים של "אקסמן 97", פרק 3 ו4 הצליחו לצנן אותי מספיק כדי לפסוח על ביקורת עבורם ועבור שאר הסדרה. מה גם שמבחינת הרמה שלהן, הסיפור על "מלכת הגובלינים" וחצי סיפור ה"לייף-דף" של סטורם, הרגישו מאוד קלילים ואפילו מעט מזורזים מבחינת תהליך היצירה שלהם. תוסיפו לזה שחצי מהפרק על סופה הוקדש למוג'ו, שלמרות שהעיצוב החדש שלו והדיבוב היו מצויינים, תמיד היה נבל פח אשפה שהייתי מדלג על הפרקים שלו בסדרה המקורית והשמיים לא נפלו. אגב נבלים חלשים, אני מכניס גם את סיניסטר לרשימה הזו (לצד מגנטו ואפוקליפס, סיניסטר הוא בדיחה). ואז… הגיע פרק 5 "זכרו את זה".
ספויילרים מטורפים למי שטרם הספיק. ראו הוזהרתם. עופו מפה. הלכתם? יופי.
מארוול ממשיכים לרכב על סוסי הנוסטלגיה ומפיחים חיים בעולם שנזנח לו לפני כמעט 30 שנה. "אקס-מן 97" היא לא רק סדרת המשך לחלק בלתי נשכח מהילדות שלנו, היא גם החוליה המחברת את דור העתיד. בשני הפרקים הראשונים לפחות (מתוך 10), היא עושה זאת בצורה פנומנלית!
לגיבורי על יש אבולוציה די מוכרת במדיה הויזואלית של טלוויזיה וקולנוע. בתחילת שנות ה60 היו סדרות "מושן קומיקס" בהן הייתה תנועה מאוד מינימלית ובעצם הציגו דפי קומיקס עם קריינות מעליהם. בהמשך, נכנסה אנימציה קלאסית והדמויות החלו לזוז (דוגמת הסדרה הקלאסית של "ספיידרמן וחבריו המופלאים"). אך מבחינתי, וכנראה מבחינת רוב קהל המעריצים, פסגת ההתפתחות של הז'אנר הייתה בשנות התשעים עם שלוש סדרות יחודיות באנימציה: "באטמן" של וורנר שהייתה מאוד בוגרת ואומנותית יחסית לעיסוק בדמות עד כה, "ספיידרמן" (שנות ה90) של מארוול, שהקפיצה את הפופולריות של הגיבור הכבר מאוד פופולרי, וכמובן "אקס-מן", סדרת המופת של חיים סבן ומארוול ששילבה לא רק את האקשן של הקומיקס אלה גם הציגה נושאים חברתיים אקטואליים בתוך התסריט שלה.
הסדרה, שרצה בין השנים 1993 ל-1997 הייתה כל כך מוצלחת, שגם כאשר חשבו לסיים אותה אחרי 4 עונות מלאות, היא חודשה לחמישית והגיעה ל-76 פרקים. כאשר הז'אנר התפתח בקולנוע בסרטי לייב אקשן, סדרות האנימציה הועברו לשולי המדיה והאיכות שלהן החלה לנוע באיטיות לרמה מאוד בנאלית. למרות שלסדרה היו הרבה ניסיונות החייה כמו "אקסמן-אבולושן" המצוינת, המותג הלך ונעלם אל תוך סרטי לייב אקשן, שבתורם, הלכו והפכו פחות ופחות טובים, בזמן שז'אנר גיבורי העל, שאותו התחילה הסדרה, הלך והתנפח לממדי ענק.
