יש האומרים שאולפני "מארוול" לא בשיאם. יש מי שאומרים שהם "מתים" ולא הצליחו להתרומם מאז "הנוקמים סוף המשחק". ויש מי שכמוני, נאחזים בתקווה שעוד נחזור להנות מהתוכן של קווין פייגי ועושי דברו. פרוייקטים כמו "איירונהרט" יורים לתקווה הזו כדור ברקה.
להמשיך לקרוא ביקורת, "איירונהארט" – לטוני סטארק היה לב, לסדרה הזו אין
דן טרכטנברג ממשיך לשחק עם צעצועים משנות ה80.
תנו לו. הוא בעשייה חיובית.
לא הרבה אנשים זוכרים את זה, אבל "הטורף" התחיל בתור פרודיה: הרעיון היה "רוקי נגד חייזרים", כחלק מהמחשבה נגד מי עוד יכול סילבסטר סטלון להתמודד בקרב, לאחר שכל איום ריאלי כבר בוצע בסדרת סרטי האגרוף. כאשר הבדיחה הפכה לתסריט מלא והתסריט הפך לסרט – מי שהיה מתחת לתחפושת של הטורף היה שחקן מתחיל בשם ז'אן קלוד ואן דאם. לא הוא ולא הדגם הראשוני של התחפושת שרדו לזמן רב. בזכות אולפן האפקטים של סטן ווינסטון ושחקן אחד ממש עצום בשם קווין פיטר הול קיבלנו את "הטורף" -אחת ממפלצות הסלאשרים הגדולות בכל הזמנים, האיום הרצחני על קבוצת השרירנים בהנהגת שוורצנגר בסרט האקשן הקלאסי משנת 1987.
לצער רוב המעריצים, רמת הרצינות בהפקת סרטי "הטורף" הלכה וירדה עם השנים: החלק השני עם דני גלובר היה חביב, השלישי עם אדריאן ברודי היה נחמד, הקרוס-אוברים עם "הנוסע השמיני" היו פשוט פספוס גלקטי, וההופעה האחרונה של המפלצת תחת השם "הטורף" ב2018 הייתה לא יותר ממשגל נוסטלגי.
מותג הסרטים הזה הפך ל"קומדיית מד"ב" בעיניי רבים מהצופים ואז משום מקום בא הבמאי והתסריטאי דן טרטנברג עם הסרט "טרף" (שיצא ישירות לשירות דיסני פלוס) והעיף לכולנו את המוח.
אחרי לא מעט הייפ נחת בבתי הקולנוע בישראל (וברחבי העולם) גרסת הלייב אקשן של סרט האנימציה הקלאסי (?) של דיסני משנת 2002, "לילו וסטיץ'". הסרט המקורי הפך לתופעה בינלאומית (בלי שהוא התכוון בכלל על פי דברי יוצרו כריס סנדרס) והגרסה הקולנועית הנוכחית היא השלב האחרון בהתפתחות הפרנצ'ייז. האם הסרט שווה את תשומת ליבנו, את זמננו וארנקנו (הדיגיטלי כמובן), התשובה הקצרה היא, כן בהחלט, "לילו & סטיץ'" הוא סרט משפחתי מקסים ועם מסר ברור עם ניחוח של סרטי דיסני הקלאסים (אלה משנות השישים והשבעים). הילדים יתאהבו, המבוגרים ישבו עם חיוך טיפשי על הפנים שיחזיר אותם לילדות.
להמשיך לקרוא ביקורת, "לילו & סטיץ'" – סרט משפחתי מושלם בטעם של פעם
נתחיל מהשורה התחתונה – "שלגיה" של דיסני, הסרט, באמת סבבה.
בניגוד להייפ השלילי שנלווה אליו מאז שהוכרז הקאסט ובטח בארצנו הקטנטונת עם אמירותיה של רייצ'ל זגלר בנוגע למלחמה, הסרט מצליח לספק את הסחורה כסרט נסיכות דיסני ומעניק חוויה הולמת. זה לא אומר שהוא חף מכשלים – רחוק מכך – אבל בניגוד לרוב הרימייקים הלייב-אקשן האחרים שדיסני הוציאו בעשור האחרון, הוא מצליח להיות חידוש משמעותי.
במרבית חידושי הלייב-אקשן של דיסני, המהלך נראה מיותר: או שהסרטים המקוריים מודרניים מדי כדי להצדיק חידוש (אני מסתכל עלייך, "מואנה"), או שהם אייקוניים מדי בשביל שמישהו יעז לגעת בהם (אני מסתכל עליך, "מלך האריות"). "שלגיה" הוא מקרה מיוחד: מצד אחד, הוא הסרט המצויר הראשון באורך מלא של דיסני שיצא אי שם בשנת 1937, ומצד שני, הוא ותיק מספיק כדי להיות פחות רלוונטי לדור של היום. הסרט המקורי אנכרוניסטי כמעט בכל היבטיו, למעט דמויותיהם של שבעת הגמדים והמלכה המרשעת, שתמיד היו דמויות משמעותיות בפנתיאון של דיסני. לעומת זאת, שלגיה והנסיך? פרווה לחלוטין, חסרי אישיות. זה בדיוק מה שהחידוש של דיסני מנסה לפתור, יחד עם עלילה דלילה למדי.
להמשיך לקרוא ביקורת, "שלגיה" (2025) – סבבה של סרט שלא חף מבעיות
מי היה מאמין שהיקום הקולנועי של מארוול כבר בן 17? עם קצת יותר מ-40 סרטים וסדרות, המקושרים יחדיו בעולם משותף, דיסני ומארוול יצרו מפלצת סיפורית סופר רווחית שרק ממשיכה לדהור ללא מעצורים. טבעי שכל סרט תחת השם "היקום הקולנועי של מארוול" יהיה מפוצץ, נכון? ובכן… לא בהכרח.
קצת אחרי "סוף המשחק" ב-2019, שררה בקרב המעריצים תחושה של רף שאי אפשר לחצות אותו. שלא יוכלו להתעלות על השלמות שהיא "סאגת האינסוף". סרטים כמו "ספיידרמן- אין דרך הביתה", "ווקנדה לנצח" ואפילו "דוקטור סטריינג' במימדי הטירוף" הצליחו במידה מסויימת לרכך את התחושה הזו. הציבור עדיין האמין באותו יקום משותף, גם אם העוצמה של הסיפור התבססה יותר על הישענות נוסטלגית או התרפקות רגשית מוגברת ולא על תסריט עמוק וטוב.
אבל אחרי כמה נפילות קלות כמו "ת'ור אהבה ורעם" והתרסקויות כואבות כמו "קוונטומניה", עם מכות לא נעימות גם במסך הקטן כמו "מיס מארוול", "פלישה סודית" ו…"שי-הולק", נראה שהקטר הדוהר של מארוול החל להשתעל ופספס כמה תחנות.
להמשיך לקרוא ביקורת, "קפטן אמריקה – עולם חדש מופלא" – מהנה אך לא מייצר "וואו"
