הפרויקט החדש והמפתיע של אולפני פיקסאר, “הקול בראש”, מצליח להחזיר את האופטימיות לכל אותם אלו שגדלו על הקלאסיקות של הסטודיו המרשים הזה.
במשך יותר משנה שאולפני האנימציה של “פיקסאר” לא הביאו לנו סרט חדש, ואם להכליל את תקופת הריצה של סדרת “מכוניות”, הרי שמאז “צעצוע של סיפור 3” ב-2010, הסטודיו נחשב למיושן ונדוש והיו כאלה שכבר הספידו אותו וטענו שהוא הופך לסטודיו שעושה סיקוולים (“מכוניות 2”, “בית ספר למפלצות”) למען כסף וזנח את הקו הרגשי שלו.
“הקול בראש”, בבימויו של פיט דוקטר, הוא בדיוק התרופה ש”פיקסאר” היו צריכים כדי להחלים מהצינון. בתור סרט שמדבר על רגשות ותחושות, “הקול בראש” מצליח להעביר סיקוונס אחר סיקוונס של רגש טהור! בין עם אנחנו שמחים יחד עם הדמות, עצובים איתה או מתגלגלים מרוב מחוק במושב הקולנוע.
הסרט מגולל את סיפורה של ריילי, ילדה חביבה למדיי, וממחיז את הרגשות הבסיסיים בראשה בצורת דמויות מואנשות מלאות אופי והומור: שמחה (איימי פולהר), עצב (פיליס סמית’), פחד (ביל היידר), גועל (מינדי קיילינג) וכעס (לואיס בלאק). דמויות הרגש אחראיות לעיצוב נפשה ודמותה של ריילי מרגע הולדתה, קצת כמו צוות שמתפעל רובוט ענקי. על צוות הרגשות מוטלת המשימה לתעד את זיכרונותיה של ריילי כאשר כל רגש יוצר זיכרון אחר, כשאת רוב העבודה עושה שמחה, מה שאומר שריילי גדלה להיות ילדה דיי חייכנית. הצרות מתחילות כשריילי מגיעה לגיל 11 ועליה להתמודד עם משבר שטרם הכירה, מעבר לבית חדש.
הרגשות, כמנהלי התודעה של ריילי, לא מצליחים לעכל את המעבר ושמחה (שיכולה לעצבן ממש לפעמים) מנסה בכל כוחה לשמור על אופטימיות. אבל לפעמים, כמו בחיים האמיתיים, אין מה לעשות, אין לנו את היכולת או הכלים להתמודד עם מצבים אלו ואחרים והגוף נכנס לבלאגן אחד גדול. הבלאגן הרגשי שעוברת ריילי מתואר בצורה ציורית מושלמת דרך היחסים בין הרגשות ועד לכאוס מוחלט בחדר הבקרה ששולח את חלקם למסע מרתק בעולם הזיכרונות של ריילי, מפגש עם חבר דימיוני מהילדות (ריצ’רד קיינד), בריחה מסיוטים מפחידים ועוד.
החוזקה של הסרט לא מגיע מהרעיון או הסיפור, שאנשים מסויימים עשויים לתפוס כקלישאה, אלא בדרך שבה הסיפור מועבר בצורה מקורית ובמקרים מסויימים גאונית, כשהוא מסתמך על ויזואליות מדהימה וכתיבה משעשעת. האנימציה מבריקה! מרהיבה! כמו שמעולם לא ראיתי בפיקסאר עד כה! הסצנה הראשונה של הסרט גרמה לי לחשוב “וואו! יש כאן שוט של תינוק….והוא מרהיב!”.
עיצוב דמויות הרגשות גם הוא מהנה: כל רגש מתואר בצורניות וצבע שמשדר בדיוק את הרגש המתואר. כבר עכשיו אני מסוגל לחשוב על עוד עשרות דמויות כאלו. הדמויות בראשה של ריילי הן ממש דמויות ממוחו של ילד! מעוצבות ברוח ילדותית אך מועברות בצורה כל כך רצינית ומרשימה.
הדיאלוגים גם הם נקודה חזקה בסרט, שכן כל רגש עושה בדיוק את התפקיד שלו, שמחה כל הזמן דואגת שהקהל יהיה אופטימי, עצב מוציאה את הדמעות, פחד גועל וכעס… פשוט גורמים לנו לצחוק בהיסטריה (בגלל הסיטואציה שהם פועלים לפיה). אבל החלק החזק ביותר של הסרט, הוא שהוא מדבר אל כל סוגי הקהל. כל אחד, לא משנה עם הוא בן או בת, ממדינה כזו או אחרת, בן 8 או 80, או מתרבויות שונות עובר משבר מתישהו. כל משבר מוציא את הרגשות מאיזון, וכאן בעצם הסרט תופס פיקוד, בנקודה בה אנו נאבקים למצוא את האיזון.
בסופו של דבר “הקול בראש” מספק את הסחורה. עוד מוקדם לומר עם יצליח קופתית, אך הוא בהחלט עומד בקטגוריה של סרט אנימציה לכל משפחה, עם מסר חזק, עיצוב מרשים ומשעשע וכתיבה נהדרת. לחלוטין נכנס לרשימת הקלאסיקות של “פיקסאר” לפי דעתי, וראוי ללפחות סרט המשך אחד נוסף.
כנהוג בסרטי פיקסאר, את הסרט הארוך מלווה הקרנה של סרט קצר, במקרה הזה סרט קצר ומקסים, “לבה”. הר געש בודד מייחל לפגוש את אהבת חייו לצלילי שיר הוואי קליט ונחמד (שאני מודה שרקדתי לצליליו בכיסא שלי). כמו בכל פעם פיקסאר מצליחים בגדול עם הסרטים הקצרים שלהם, כמו שנאמר “קצר, יפה וקולע”.
ציון סופי: 5
