שיתוף הפעולה בין סטיבן קינג לנטפליקס, שהתחיל עם העיבוד לספר “המשחקים של ג’רלד”   והנה, כחודש אחרי, אנחנו מקבלים עיבוד נוסף, הפעם לנובלה “1922“.

אם העיבודים הקודמים התבססו על סיפורים (מנובלה וספר בהתאמה) וותיקים למדי של קינג, הרי ש”1922” היא נובלה מבציר מאוד חדש, אפילו מהעשור הנוכחי, זהו הסיפור הראשון שמופיע באוסף “אפילה מוחלטת, אין כוכבים” שיצא ב-2010 ומכיל, כרגיל אצל קינג, ארבעה סיפורים קצרים (בדומה ל”עונות מתחלפות” ו”ארבע אחרי חצות”).

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

הפעם מדובר במותחן אימה פסיכולוגי\תקופתי. בשנת 1922 (הפתעה) חוואי עני בשם ווילפרד ג’יימס (תומאס ג’יין, “הפאנישר”) שמתקשה לקיים את עצמו ומשפחתו בנברסקה הכפרית. אשתו ארלט (מולי פרקר, “בית הקלפים”) מתעבת את חיי החווה ורוצה למכור את החלק המשמעותי שלה בשטח החווה על מנת לעבור לגור בעיר הגדולה יחד עם בנם המשותף היחיד, הנרי (דילן שמיד). ווילפרד לא מעוניין לוותר על חלקו שלו בחווה או לעבור לעיר, אך צעד של מכירה מצד אשתו ישאיר אותו עם חלק קטן שאי אפשר יהיה לחיות ממנו.

חילוקי הדעות ביניהם מביאים לכך שווילפרד וארלט אינם מסוגלים לסבול זה את זה. המתחים הבלתי פוסקים מביאים את ווילפרד להחלטה לרצוח את אשתו ולהעלים את גופתה, כדי לרשת את כל החווה. לשם כך, ווילפרד מצליח להשפיע על בנו שהופך לשותף במזימה. ווילפרד והנרי מגלים כי ביצוע רצח היא מטלה קשה יותר מתכנון של רצח, ומאורעות עקובים מדם נפרשים לפניהם ולפנינו, הצופים.

קינג כתב למעשה “מחזה מוסר”, בו הגיבור נדרש לבחור בין הטוב והיושר לבין הרוע. במחזה כזה, הידרדרותו המוסרית של האדם מביאה איתה הידרדרות בכל שאר תחומי החיים  ומביאה לחורבנו של האדם וכל מה שסביבו. כאן ישנה בעיה מובנית – איך אנו אמורים להזדהות עם גיבור אשר בוחר במודע לבצע את הפשע הנורא ביותר האפשרי (בהתאם לדוגמות הדתיות המקובלות באותם מחזות מוסר ישנים).

למזלנו, תומאס ג’יין מצליח להביא למסך דמות שהיא אמנם פגומה ורעה במודע, אך המשחק המצוין שלו מצליח לעורר בצופה הבנה והערכה, גם אם לא הזדהות. ג’יין מבריק בתפקיד ומצליח להעביר את דמותו של ווילפרד כאיש עקשן, שמקובע בעולמו הישן והמתפורר, אשר מתעב כל אחד שמנסה להניא אותו מדעתו. ככל שהסרט, ואיתו גורלו של ווילפרד, מתקדם, כך דמותו של ג’יין מצליחה להפוך ליותר פגיעה וקלה יותר להזדהות מצד הצופה.

יש לציין כי זוהי הפעם השלישית שתומאס ג’יין מופיע על המסך בעיבוד לקינג. בסרט הקולנוע (הנוראי) “לוכד החלומות” מ-2003 ומאוחר יותר ב-2007, בעיבוד של פרנק דארבונט לנובלה “הערפל”, עיבוד שהתקבל בביקורות מעורבות (אני מאלו שחשבו שהוא לא מספיק טוב, אם כי סצנת הסיום הייתה נהדרת בעיני). גם שחקני המשנה עושים עבודה טובה, בייחוד ניל מקדונהו (דומדום דוגן מ”קפטין אמריקה” ו”הסוכנת קארטר” וגם דמייאן ד’ארק ב”אגדות המחר”) בתור הארלן קוטרי, חברו הטוב של ווילפרד.

כמו הסרט הקודם שהפיקה נטפליקס על פי קינג, “המשחקים של ג’ראלד”, גם “1922” מגובה בתסריט הנאמן מאוד לחומר המקור. למרות שבד”כ אני נמנה על אותם “טהרנים” אשר נחרדים מכל שינוי בעיבוד של ספר לסרט, הרי שבניגוד אולי לספר באורך מלא, בנובלה אין מספיק “בשר” כדי להצדיק סרט באורך מלא. רק תסריטאים מאוד מוצלחים יודעים איך להוסיף למקור בצורה שלא תגרע ותספק גם את המעריצים השרופים ביותר.

אני יכול לחשוב על שני עיבודים שהתמודדו בהצלחה עם נובלות קצרות של קינג בצורה מדהימה – האחד הוא “אני והח’ברה” והשני הוא “חומות של תקווה” (של פרנק דארבונט). לצערי, זו לא התוצאה במקרה שלפנינו. לאורך כל הסרט, למרות שאינו סרט רע כלל, התחושה המתקבלת היא “כבר ראינו, כבר שמענו”.

זהו אינו סיפור שיפתיע מישהו שכבר ראה בחייו כמה מותחני אימה, סיפורי רוחות וכו’. הבעיה לצערי היא כמובן בנובלה המקורית של קינג, שאינה מבין עבודותיו המוצלחות או המקוריות ביותר. אולי תסריטאי ממזרי או במאי מושחז יותר היו יכולים לקחת את חומר המקור למקום טוב הרבה יותר.

הבימוי והתסריט הופקד בידיו של ז’ק הילדיץ’, שם שלא יגיד הרבה לרובנו, מאחר ובאמתחתו רק דרמה אפוקליפטית בשם These Final Hours שאמנם זכתה לשבחים אך להפצה מצומצמת ביותר.
הילדיץ’ מספק ב”1922″ טכניקת בימוי שלא חורגת למקום מבריק למדי, למרות כמה שוטים ראויים. במחלקת הצילום והעיצוב האמנותי נעשית עבודה טובה ומוקפדת מאוד, כאשר לכל יש באמת איזשהו נופך כפרי מלוכלך מלפני מאה שנה.

את הסרט מלווה לכל אורכו מוזיקה שהלחין מייק פאטון המוכר בראש ובראשונה כסולנה המוטרף של Faith No More, למרות שאת הקריירה החל עוד קודם שייסד בתיכון את הרכב הרוק Mr. Bungle. מלבד היכולות הווקאליות המרשימות שלו (מגיע עד 6 אוקטבות!) פאטון ידוע כאחד האנשים העסוקים, האקלקטיים וחסרי המנוח ביותר בעולם המוזיקה, דבר שהעניק לו את הכינוי “וורקהוליק”.

למעט שתי הלהקות שהוזכרו, פאטון היה חלק מלא מעט הרכבים לאורך השנים, כמו The melvins, Peeping tom, Fantomas או Tomahawk לצד שיתופי פעולה רבים ואלבומי סולו, כאשר בדרך הוא מכסה כמעט כל סגנון מוזיקלי אפשרי ידוע, כולל אלבום בו כיסה שירי פופ איטלקיים מהסיקסטיז בליווי תזמורת שלמה.

בנוסף, פאטון היה פעיל מאוד בדיבוב משחקי מחשב שונים וסרטים שונים והלחין פסקולים שונים בעבר, המפורסם בהם עבור המותחן “המקום בתוך היער” משנת 2012. אדם עסוק כבר אמרנו?
הפסקול הנוכחי לא שונה מעבודות קודמות של פאטון – הוא אווירתי וקודר במיוחד, כאשר הוא נשען בכבדות על תזמורים דיס-הרמוניים במכוון של כלי מיתר לצד מעט כלי הקשה. כאשר המוזיקה שלו מתחברת למתרחש על המסך, ברוב המקרים התוצאה מקפיאת דם.

למרות מגרעותיו, “1922” הוא מותחן ראוי, מושקע מאוד, עם תצוגת משחק מצוינת שמחפה על סיפור לא מבריק ולא מקורי מספיק. בפעם השנייה ברציפות (אחרי “ג’רלד”) נטפליקס מוכיחים כי בתחום בחירת השחקנים והמשחק הם מצליחים מעל ומעבר למצופה.

ציון: 3.5

את הקטע המוזיקלי החותם יספק לנו לא אחר מאשר הצדיק מייק פאטון, יחד עם להקתFaith No More האגדית, בשיר המספר על התמוטטות נפשית והתפרקות. כמה הולם: