לא מכבר עלה לשידור ב”נטפליקס” סרט המתח “המשחקים של ג’ראלד” המבוסס על הספר באותו השם של סופר האימה, מלך ההפחדות, סטיבן קינג, שמשחק אותה השנה בענק, למרות שהוא לא הפסיק לעבוד כבר 40 שנה בערך. הספר, שתורגם גם לעברית, יצא בשנת 1992 והפך, כמובן לעוד אחד בשרשרת רבי המכר של הסופר. באותה שנה יצא גם הספר “דולורס קלייבורן” (כן, הקצב של קינג מסחרר), שכבר זכה לעיבוד קולנועי בשנת 1995 בכיכובה של קטי בייטס. למה אני מזכיר את “דולורס קלייבורן”? עוד נגיע לכך.

כשקראתי את הספר, לפני כ-20 שנה, המחשבה הראשונה שלי הייתה: “לעזאזל! מאיפה הוא מביא את הרעיונות המופרעים שלו?!”. המחשבה השנייה והשלישית וכן הלאה היו: “זה עובד וזה מותח”. פרט טריוויה מעניין: קינג הקדיש את הספר לשש נשים – אשתו טביתה ואחיותיה.

בניגוד לחלק מהספרים האחרים שלו, “המשחקים של ג’ראלד” הוא אינטנסיבי, כי הוא מוגבל במקום ובזמן בו הוא מתרחש, דבר שמוסיף לאפקט המועקה והמתח. כמו כן, הוא גם אינו מותחן אימה על טבעי, אלא יותר מותחן פסיכולוגי שמתרחש ברובו במוחו המעורער של הגיבור, בדומה לחלקים מ”מיזרי”. אני מודה שבזמנו חשבתי שאין שום סיכוי שהסיפור הזה יעובד באיזו שהיא צורה כי לאף אחד לא יהיה אומץ להתקרב לסיפור הזה. טעיתי.

אשתדל לעשות את זה עם כמה שפחות ספוילרים, לפחות לא כאלה שהורסים יותר מאשר בטריילר. העלילה עוסקת בזוג ג’ראלד וג’סי בורלינגיים המגיעים לבקתה רומנטית ששכרו במיקום מבודד כדי לבלות את סוף השבוע יחד ולנסות להלהיט מחדש את מערכת היחסים ביניהם שהתקררה עם השנים. ג’ראלד (ברוס גרינווד, לאחרונה נשיא ארה”ב ב”קינגסמן:מעגל הזהב”), הוא עורך דין מצליח  אסרטיבי והאישיות הדומיננטית במערכת היחסים הזוגית.

ג’סי (קרלה גוג’ינו, סאלי ג’ופיטר מ”ווצ’מן” וטרילוגית “ספיי קידס”) נמצאת במצב שבו היא שוקלת מחדש את כל הרעיון של הנישואין לבעל שמבוגר ממנה, אך משום מה עדיין נכנעת לגחמותיו של ג’ראלד, גם כאשר הוא מבקש לקשור אותה למיטה באזיקי פלדה. כאשר היא מתחרטת ומנסה להתנגד לרעיון הטיפשי, זה כבר מאוחר מדי. ג’ראלד לא נראה מאושר לשחרר אותה ובכל מקרה, הוא כבר לא יכול משום בדיוק חוטף התקך לב עקב ההתרגשות וכדור הוויאגרה שלקח רגע לפני.

עתה ג’סי קשורה למיטה, באמצע שום מקום, כאשר היחידים המארחים לה לחברה הם גופתו של בעלה וכלב תועה ורעב שג’ראלד המת נראה לו כמו מטעם עסיסי. ג’סי נדרשת לאמץ את כל תושייתה כדי להיחלץ ממצב הביש, תוך כדי שהיא צריכה להתגבר על הפחדים הקמאיים הבסיסיים המשותפים כמעט לכולנו – הפחד מלהיות לבד, הפחד מפני החשיכה והפחד מפני הדברים שאורבים בחשיכה – יחד עם “שדים” פרטיים שעולים מהעבר שלה.

זהו. לא נגלה יותר. תמשיכו לבד לסרט.

כנאמר, זהו סרט שמתרחש בזמן ומקום מצומצמים ולכן הקאסט גם הוא מצומצם ובמקרה הזה אפשר לעמוד ולמחוא כפיים סוערות ולתת ציון לשבח לכל המשתתפים, ברוס גרינווד מצליח להפוך את ג’ראלד הקצת דוחה בהתחלה לדמות יותר עגולה בהמשך בתפקידו הנפקד\נוכח, הנרי תומאס (כן! אליוט הילד מ”אי.טי.”!) בתפקיד מצמרר כאביה של ג’סי, אך מעל כולם מתבלט המשחק עוצמתי של קרלה גוג’ינו. הסרט הזה נותן לה תפקיד מאתגר בעליל בפן הרגשי (שלא לדבר על הפיסי, כי רוב הסרט היא נמצאת בכותנת לילה קצרה וללא איפור מייפה וקשורה). ניכר כי גוג’ינו מתחברת לרגשות הבסיסיים ביותר של ג’סי.

מייק פלאנגן, במאי ותסריטאי של סרטי אימה שהוציא לא מעט סרטי ז’אנר בעשור האחרון, אך זכה לשבחים שנה שעברה בזכות המותחן Hush שגם הוא הופק עבור “נטפליקס”. פלאנגן עושה עבודה טובה באיזון בין קטעי הדרמה הרגשיים יותר לקטעי האימה הטהורים, ובין השאר הופך חדר שינה קטן למקום קלאוסטרופובי לחלוטין. כל זאת תוך שהוא מוציא מהשחקנים ובעיקר מגוג’ינו תצוגת משחק אדירה.

“המשחק של ג’ראלד” הוא אחד העיבודים הקרובים ביותר למקור של קינג, יותר מכל עיבוד אחר שאני יכול לזכור – חומר המקור זוכה כאן להתייחסות כל כך קפדנית עד כי להפתעתי הרבה מופיע בו גם (ספוילר) ההצלבה בינו לבין “דולורס קלייבורן”. למי שלא יודע, קינג נוהג בספרים שהוא כותב במקביל לבצע התייחסויות הדדיות שלכאורה ממקמות סיפורים נפרדים לגמרי באותו “עולם”, אם תרצו – ה”קינגוורס”.

בספר, הדמות של ג’סי, הנמצאת במצוקה, מצליחה “לראות”, או להתחבר באופן מטאפיזי כלשהו לדמות אחרת של אישה הצריכה להתגבר על מצוקה קשה ולהתגבר על הפחדים שלה – דמותה של דולורס קלייבורן מהסיפור הנושא את שמה. האזכור הזה בתוך הסרט הנוכחי יתמיה אנשים שלא מכירים את הקונטקסט, אך ישמח עד מאוד את המעריצים השרופים.

אותי הדבר שימח, כי הדבר מוכיח שהיוצרים הבינו את המשמעות של רמז כזה ומהן ההשלכות על הדמות של ג’סי. זה בדיוק מה שעצבן אותי במערכה האחרונה של “זה” בעיבוד הנוכחי – בוצעו שם כל כך הרבה שינויי עלילה שפשוט הרסו או היו הפוכים לחלוטין לאופי של הדמויות או של האינטראקציה ביניהן.

יש בסרט מספר שינויים, שבדיעבד היו נדרשים עבור העיבוד הזה (ספוילרים): ג’ראלד המקורי, שבספר, גבר לא נאה ובעל אישיות מגעילה, הפך להיות דמות פחות דוחה ואף מעוררת מעט הזדהות, מלבד העובדה שכאן הוא מת מעין “מוות טבעי” בעוד שבספר ג’סי היא שגורמת למותו בשגגה. אני מניח כי הדבר נעשה בעיקר כדי שג’סי תוכל לנהל איתו את השיחות שהיא מנהלת בספר בעיקר מול עצמה. אני מניח כי האפשרות התסריטאית החלופית הייתה שימוש בקריינות, ואם למדנו משהו מהגרסה המקורית של “בלייד ראנר” היא שקריינות היא מתנת השטן עבור תסריטאים עצלנים.
גם סיום הסרט שומר על נאמנות רבה לסיום של הספר, כולל סגירת המעגל של ג’סי.

“המשחק של ג’ראלד” הוא מותחן אימה פסיכולוגי יעיל למדי עם בונוס של משחק מצוין שכל כך חסר בז’אנר הזה.