נעים לפגוש פרצופים מוכרים-ביקורת על "מוכרים בלבד 3" (Clerks 3)

בתחילת שנות התשעים והתפוצצות סצינות הגראנג' והאינדי בארה"ב,
יצא גם סרט אחד קטן, לא יומרני, שהצליח להביא למסכים את רוח שנות ה-90 ומשובת הנעורים של השנים האלו.
לא, "דוסון קריק" או "בברלי הילס 90210" לא היו תמונת מראה אמיתית של הנוער שנתקל בקושי של ציפיות בלתי אפשריות מהדור הקודם ושיברון החלום האמריקאי שנלווה למרדנות בציפיות האלו בדיוק. הנערים של אז רצו בעיקר לשמוע מוזיקה, לעשן ג'ויינטים ולראות סרטים מבלי שידחפו אותם לבנות עתיד טוב יותר.
לסרט הקטן ההוא שיצא בשנת 1994 וכן הביא בדיוק את זה קראו "Clerks" (או "מוכרים בלבד" בארצנו הקטנה) ועלילת הסרט התרכזה ביום בחיי צמד עובדים, דנטה ורנדל (בראיין או'הלורן וג'ף אנדרסון, שהגילום של הדמויות האלה הוא בעצם כל הקריירה "העניפה" שלהם), בחנות מכולת בניו ג'רזי ובחנות הוידאו (הצעירים פותחים גוגל להבין מה זה…) הצמודה אליה.

מרכז הכוח של הסרט היה שפע הדיאלוגים השנונים שכתב סמית', אבל הוא שאב כל כך הרבה מניסיון החיים שלו עצמו שהסרט הצליח לתפוס במדויק את חיי האנשים מהמקום הזה ואת הסיפורים המוזרים שהלקוחות מביאים איתם.
הסרט כולו צולם בשחור-לבן על מנת להעביר את התחושה של צילום ממצלמות האבטחה ולאפשר להם לצלם בלילה לאחר שעות העבודה גם סצינות שמתרחשות בבוקר.

הסרט היה מאוד אישי ומבוסס על החיים של קווין סמית' עצמו שעבד באותן חנויות בדיוק בצעירותו והביא לכך שסמית' נהיה שם דבר, הפך את דמויות המשנה ג'יי ובוב השקט לאייקוני תרבות עצומים ואת סמית' עצמו לאלוהי הגיקים.
עד סוף שנות התשעים סמית' ביים עוד כמה סרטים באותו יקום של התרחשות: "לרדוף אחרי איימי", "עכברי קניון" ו-"דוגמה", להיטי מחתרת כולם.
הסרטים שביים עם כניסת האלף החדש נעו בין חביבים לבין בלתי ניתנים לצפייה, כאשר סמית' התקשה לשחזר את אותה הצלחה וגם התקשה להתאים את עצמו לשינוי הזמנים והקהל והעובדה שההומור של שנות ה-90 כבר לא עבד בשנות ה-2000.

בשנת 2006 החליט סמית', בהחלטה מאוד תמוהה, להוציא המשך לאותו סרט שפרסם אותו- "מוכרים בלבד 2", אחד מאותם סרטים שאף אחד לא ביקש או רצה חוץ מהיוצר שלו בניסיון שנראה נואש להחזיר לעצמו איזו תהילת עבר או שכרון גדלות קל. ובאמת, מה הייתה המטרה? הסרט הראשון היה נהדר בפני עצמו, לא דרש שום המשך לספר איזה סיפור שאין לו ביקוש ובטח לא כשסמית' המשיך עם השטיקים של סרטי שנות ה-90 שבעיקר היו מלאים בדיאלוגים ארוכים ומלאי פאתוס שנשמעו מאוד מתוחכמים אבל עסקו בזוטות של היום-יום.
כן, בשנות ה-90 חשבנו שנשמענו מאוד מתוחכמים כדי להסתיר את העובדה שבעצם לא ידענו כלום.

והסרט עצמו? היה בדיוק מה שכולם חששו ממנו: ניסיון בנאלי לספר הרבה בדיחות ברמת הפיפי-קקי (לנצח נזכור את החמור מטיחואנה) וחוסר הצלחה בשחזור מה שעבד בסרט הראשון. בהמשך הזה הנסיון להפוך את מה שעבד במקור לגדול יותר פשוט לא עבד וזה שיעור שקווין סמית' היה צריך לדעת.
בפארפראזה על הדיאלוגים של סמית' – הוא רצה לעשות את "האימפריה" ויצא לו "הכוח מתעורר". לא עזרה העובדה שהסרט שינה לוקיישן מהמכולת למסעדת Mooby, הרשת שהופיעה בסרטיו "דוגמה" ו"ג'יי ובוב השקט מכים שוב", כמו גם הבחירה בצילום בצבע. כל אלו בסוף הפשיטו את הסרט לחלוטין מהקשר לסרט הראשון והפכו אותו לעוד סרט ביקום הסרטים של קווין סמית', הידוע גם כ-ViewAskewVerse (על שם חברת ההפקה של סמית').
ניתן להוסיף לכל זאת גם את העובדה שהדמויות הראשיות, דנטה ורנדל, נשארו די באותו מקום ועם אותה רמה של דיאלוגים ביניהם אבל מה שעבד כשהדמויות שלהם היו בסוף גילאי העשרה, פחות עובד כשהם כבר עמוק בתוך שנות ה-30 שלהם.
הדבר היחיד שהציל את "מוכרים בלבד 2"? רוזאריו דוסון.
כאשר כולם מסביבה שחקנים חובבים במקרה הטוב, שחקנית מקצועית ונהדרת כמו דוסון שדרגה את הסרט ואפשרה לסמית' לפתח שם מעין מערכת יחסים בין דמותה לבין הדמות של דנטה במה שנראה כרומן ביזארי לחלוטין.
בקופות הסרט היה עוד הצלחת אינדי לא רעה כלל (בהתחשב בתקציב מול ההכנסות הסופיות בקופות).

על כל פנים, במהלך השנים שלאחר מכן הצהיר סמית', לחרדת כולם, שבכוונתו ליצור המשך נוסף למה שהפך להיות פרנצ'ייז אני מניח. כאן כבר לא היו תגובות של אנשים שחושבים שדווקא יכול להיות מעניין אלא בעיקר תגובות מאוד כועסות של הזלזול הזה במעריצי הסרט הראשון.
אלא שרצה הגורל ובשנת 2017 הודיע סמית' שהסרט נגנז מאחר שאנדרסון, אחד השחקנים הראשיים וחבר קרוב של סמית', הודיע שהתסריט לא נראה לו והוא יורד מהסרט. הייתה מריבה ענקית בין סמית' לאנדרסון והכל התפוצץ וירד מהלו"ז.
התוצאה מכל העניין הוא שסמית' התפנה להעניק לעולם את "הריבוט של ג'יי ובוב השקט" – שלא רק שהיה סרט מאוד יומרני וניסיון נואש לרכב על הסרט הקודם בכיכוב הדמויות (או ניסיון לתת קצת עבודה לג'ייסון מיוז אחרי הנפילה הקשה שלו לסמים).
אולם, בד בבד עם יציאת הסרט של ג'יי ובוב השקט הודיע סמית' על כך שנפגש עם אנדרסון, השניים פתרו הכל והוא אף השליך את התסריט המקורי לפח והכין אחד חדש בעקבות השיחה שלהם.

והנה אנו כאן היום, כמעט עוד 20 שנה מאז הסרט הקודם כשהדמויות כבר בגילאי ה-50 שלהן ויוצא לו סרט שלישי במה שהפך להיות "סדרת הסרטים" של Clerks.
תחזיקו חזק… מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שקווין סמית' יצר!
הבנתם נכון – זו הולכת להיות ביקורת חיובית מאוד.

סמית' יצר סרט שהוא מצד אחד "סרט מטא" המתכתב לחלוטין עם הסרט המקורי והיצירה שלו ומאידך גם אחת היצירות היותר אישיות ומורכבות של סמית'.
הפעם, כמו במקור, ההתמקדות היא בעיקר ברנדל ודנטה עם נגיעות של ג'יי ובוב ובאמת בחוויות אישיות מחיי היום-יום אך מזווית של אדם בשנות ה-50 שלו בעצמו, כזה שעבר משבר לא פשוט עם התקף הלב כמו שסמית' עבר בשנת 2018.
אני יודע שלאף אחד כבר אין סבלנות לשמוע את סמית' מדבר על התקף הלב שלו וכמה שזו הייתה חוויה משנת חיים עבורו, אבל הוא באמת מתייחס לזה בדיוק בסרט ומודע לכך שלכולם נמאס לשמוע על כך.
אני ארצה להמנע ככל הניתן מספויילרים, למרות שלא מדובר בסרט מארוול החדש, אבל עדיין עדיף לדעתי להגיע בצפייה נקייה.
בגדול, שני החברים כבר לא עובדים ב"מובי" וחזרו לעבוד במכולת בתור הבעלים שלה. חנות הוידאו נסגרה (מן הסתם) ובמקומה ג'יי ובוב פתחו שם חנות לציוד עישון.

הסרט נפתח ברנדל שעובר התקף לב, מבין שלא עשה שום דבר עם חייו ומחליט לביים סרט על החיים שלו במכולת כשבמקביל דנטה מתמודד בעצמו עם משבר נוראי שהוא לא יודע איך להתמודד איתו. מכאן הכל מתחיל להתכתב כאמור עם העשייה של הסרט המקורי ומהווה מחד מכתב אהבה וגעגועים להתחלה ולתקופה הרבה יותר פשוטה ומאידך גם מסכם עשייה של הרבה שנים ושל החיים למעשה.
הסרט משמש כמעין מטאפורה למשבר גיל ה-50 כשאתה מתחיל להתמודד עם מוות סביבך, החלשות הגוף והעובדה שבגיל הזה, כבר אין הרבה אפשרויות של ניסוי וטעיה בחיים. עם זאת, כן יש תהליך של קבלה והשלמה.
שחקנים מהסרטים הקודמים, מהשמות הגדולים כמו בן אפלק (הבאדי הקבוע של סמית') ועד לשחקן שהגיע עם חתול וארגז צרכים שמשחזר את תפקידו: כולם מקבלים כאן אזכורים במעין תחושה של סגירת מעגל.

למעשה, הסרט הזה גם נתן לי פרספקטיבה חדשה על הסרט השני המושמץ כל כך. כאשר הסרט הנוכחי מהווה מטאפורה למשבר שנות ה-50, הרי שהסרט הקודם
היה התמודדות עם משבר גיל ה-30 בואכה 40, כולל הניסיון לשמר/לשחזר את גיל הנעורים והשטויות שמאפיינות את התקופה. בכללי, הוא עדיין לא סרט טוב במיוחד אבל זה בהחלט נותן לו רובד נוסף.

בכל אופן, הרבה זמן לא נהניתי ככה מסרט של סמית' כשבאמת מבינים שזה סרט שנעשה מאהבה ולא מצורך ליצור סתם עוד סרט. וכאשר סמית' יוצר מהלב, הוא באמת יוצר.
הרבה זמן לא עמדו לי דמעות בעיניים כמו בסוף הסרט הזה, מומלץ מאוד.

השאר תגובה