"הפנתר השחור ווקנדה לנצח"- הפנתר חי ובועט

סרט ההמשך לשובר הקופות של "מארוול" הוא לא רק מחווה מרגשת ונוגעת ללב לשחקן שכוכבו זרח לתקופה קצרה מאוד, אלא גם אקורד סיום הולם לשלב הנוכחי בסדרת "היקום הקולנועי" שלהם.

העולם היה בהלם מוחלט לאחר לכתו בטרם עת של צ'אדוויק בוסמן, שחקן צעיר שהצליח להפיח חיים בדמות כל כך חשובה מבחינה תרבותית כמו "הפנתר השחור", בחן ופשטות ובאותו זמן גם בעוצמה שהגיעה עד לאולמות טקס האוסקר. כולנו תהינו לאן יפנו "מארוול" עם הדמות לאחר פטירתו של השחקן מסרטן. היה ברור שליהוק מחדש לא בא בחשבון ושמבחינת סיפור יהיה קשה מאוד "להרוג את הדמות" שזה עתה החלה רק לצעוד על המסך הגדול. למרבה המזל לחומר המקור היה מספיק אפשרויות לספק לבמאי\תסריטאי ראיין קוגלר את סרט ההמשך שרצה עבור המותג שהציב אותו בספרי ההיסטוריה של הוליווד.

"ווקנדה לנצח" נמצא בדיוק במקום בכל הקשור לשלב 4 הידוע לשמצה, של "היקום הקולנועי של מארוול". לאחר רצף של סרטים טובים אך לא מספיק, וטבילת אש רצינית בתחום הסדרות שהחל לספוג אש עם כותרים כמו "מיס מארוול" ו-"שי-הולק", "ווקנדה לנצח" חותם את קו העלילה של סרטי סולו שלא כל כך נתנו לנו תמונה רחבה יותר כפי שעשו סרטי מארוול עד עכשיו. רבים השוו את המבנה של שלב 4 לזה של שלב 1 ("איירון מן" עד "הנוקמים" הראשון) שהיה מלא בנסיונות והסתיים באחד הסרטים הרווחיים בכל הזמנים. אני קיוויתי ש"ווקנדה לנצח" ישתווה ל"הנוקמים" מבחינת המשקל הסיפורי והבומבסטיות הקולנועית. טיפונת התאכזבתי. אבל ממש טיפונת.

בראש ובראשונה מדובר במחווה לבוסמן. כבר בפתיחה מתייחסים למותו של השחקן דרך סצנה מאוד מהירה אך נוגעת ללב בה מתואר כי המלך טאצ'אלה גוסס ממחלה מסתורית בעוד אחותו שורי (לטישיה רייט) מוציאה את נשמתה בנסיון לרפא אותו. הקינה הזו לבוסמן נעשית בצורה מדוייקת, מהירה, מרגשת עד דמעות ולעניין. מהפתיחה, דרך הכותרת המפורסמת של מארוול המוקדשת לו ועד להלוויה המהולה בשמחה ועצב יחד. חייב לציין, שבעקבות מם "הלוויה האוגנדית" שרץ ברשתות לאחרונה, התגלגל לי מעט צחוק בגרון, אבל זה צחוק כמו שמתגלגל כשעומדים בצפירת יום הזיכרון. צוחקים מהמצב בו נמצאים, לא מהסיבה חלילה. המלך מת, ובמקום לבכות וללבוש שחור, העם חוגג את האיש , הלוחם והמלך שהוא טאצ'אלה, או בעצם בוסמן. רק שורי, המלכה רימונדה (אנג'לה באסט) והדורה מילאג'ה מפגינות עצב ורצינות. מכאן מתחיל הסיפור עצמו. לא של טאצ'אלה המנוח, אלא של הפנתר השחור כסמל.

שורי מוצאת את עצמה ללא אב, ללא אח, ועם המון אשמה, בעוד אומות העולם זוממות כיצד ישיגו את הויברניום היקר אשר בווקנדה. כאן אנג'לה באסט תופסת פיקוד והמלכה ריימונדה פשוט שולטת בסרט ביד רמה. כמובן עד שמגיע איום חדש בצורת האומה התת ימית של אטלנ…כלומר טאלוקאן. ממלכה מסו-אמריקנית עתיקה נסתרת, שגם לה מצבורים של ויברניום, המונהגת ע"י לא אחר מאשר נאמור (טנוץ' חוארטה,"נרקוס: מקסיקו") – או ה"אקוומן" של מארוול (או שאקוומן הוא הנאמור של DC…). גם אם התבאסתם בהתחלה שיש כאן מעט עיוות מסיפור המקור בקומיקס, אין סיבה.


השילוב בין תרבות עתיקה שעברה קולוניאליזציה אכזרית (כמו אפריקה), עם גיבור-על מעט פשטני מהקומיקס* פשוט עובד, וחואטרה נותן פה משחק מצויין לא פחות מזה של בוסמן עצמו. (*כן. למרות שנאמור הוא אחת מהדמויות המקוריות הראשונות של מארוול, מוטאנט כמו האקסמן וחזק כמו הענק הירוק, אבל בקומיקס הוא בעיקר מעין שחקן משנה לארבעת המופלאים והאילומנטי).

כאשר נאמור מציב לווקנדה אולטימטום- הילחמו לצד טאלוקאן נגד שאר העולם, אם תושמדו ראשונים, משפחת המלוכה של ווקנדה מוצאת עצמה בברוך מאוד רציני.

עכשיו ברשותכם נרחיב על הקאסט: רייט מציבה לנו שורי אחרת ממה שהכרנו עד עכשיו, ומציגה כמעט בהעתק מוחלט את המסע שעבר טאצ'אלה עצמו עוד מימי "מלחמת האזרחים". הדינמיקה שלה עם שאר הדמויות מציג לנו לא רק אחות אוהבת אלא גם בת דואגת, דיפלומטית שקולה, ולוחמת חסרת מעצורים (לא תאמינו עד כמה עד שתראו בעצמכם). אל שורי חוברים חברים ישנים כמו אוקוייה (דאנאיי גררו) מנהיגת הדורה מילאג'י שכרגיל משלבת חן, עוצמה והומור חד במיוחד, מבאקו (וינסטון דיוק) שהפך מאוייב לחבר אמת, והציניות הברוטלית שלו ממשיכה לבדר, הסוכן רוס (מרטין פרימן) שבא לעזור ומביא איתו את "הדבק" החדש של היקום הקולנועי (נראה אם תבינו), וגם חברה חדשה אחת בדמותה של רירי ויליאמס (דומיניק ת'ורן) שלימים תהפוך ל"איירון הארט" (אין קשר משפחתי) שמשלבת את החוצפה של טוני סטארק עם החריפות של הצ'כונה.

אך מי שבאמת מככב כאן ולו לזמן יחסית קצר היא כמובן אנג'לה באסט, שהצליחה לסמר את שערותי כאשר עמדה מעל כולם והביעה אבל מהול בזעם. מעולם לא חוויתי עוצמות כאלו בסרט קומיקס (וראיתי לא מעט) ולדעתי רק על המשחק מגיע לה אוסקר.

כמו שרשמתי קודם, הסיפור בנוי בצורה נכונה, מתחילתו ועד סוף הפתעת הקרדיטים – פותח בקינה לבוסמן, ממשיך את עלילות העולם שבנה דרך שורי, חושף לנו עוד אפשרויות סיפוריות (עם כי מעטות) עם דמותו של נאמור, ונועל שוב עם פרידה אחרונה מטאצ'אלה.

וכן, כפי שציינתי קודם, הסרט נועל את שלב 4 ולכן גם הוא לא מספק לנו חיבור רחב לנרטיב גדול יותר. ומכאן האכזבה שלי במעט. לא שציפיתי שגוף הסרט יובל היישר אל "המלחמה הסודית" או "שושלת קאנג", אבל בואו נאמר שהייתי עושה במכנסיים עם שמועות כאלו ואחרות מהרשת היו מתגלות כנכונות. מה שעוד מוריד מרמתו של הסרט הוא העובדה שגם פס הקול לא בומבסטי כפי שהיה בסרט הראשון (אם תשאלו אותי מה המוטיב המוזיקלי המזוהה עם נאמור, אין לי שמץ),
שלא לדבר על השיר המסחרי מאוד של ריהאנה "lift me up" לא מצליח לרגש במידה הראויה או להיות קליט מספיק כדי שיתפוס. 

אולי הדבר הכי בעייתי עם הסרט, הוא הקצב. נכון שמדובר בסרט שנועד להוציא עצב ברובו, אבל כמה מהמונטאז'ים בו שוחים באיטיות גם כשאין צורך, והדבר מורגש. היה שלב שאמרתי לעצמי קצת לפני הסוף "נו? תיגמר כבר".

בסופו של דבר, "ווקנדה לנצח" הוא סרט טוב. סרט טוב שמציג דמויות עם משקל רגשי עצום לכל אחת, שנותן ייצוג הולם ללא אחת אלה שתי אוכלוסיות מודרות, ונותן גם העצמה נשית חצי סמויה\חצי גלוייה מדוייקת, מעודנת וטובה (כמו ואולי טוב יותר מ"האלמנה השחורה"). אך אם נעמיד אותו מול קודמו, אין כאן באמת תחרות.

בכל הקשור למחווה רגשית אומנם, בוסמן יכול רק לחייך אי שם במישור האבות הקדומים.

השאר תגובה