חמש שנים עברו מאז הסרט האחרון בסדרת סרטי ספיידרמן בכיכובו של טום הולנד. חמש שנים שעשו טוב למותג, עשו טוב להולנד, ובעיקר עשו טוב לאוהדים שמקבלים סרט בוגר יותר, איכותי יותר, מרשים יותר, אם כי גם ארוך יותר ומבולגן לא מעט.
להמשיך לקרוא ביקורת: "ספיידרמן: יום חדש" – בוגר יותר, איכותי יותר ומרשים יותר
יש סרטים שאתה מחכה להם, יש סרטים שאתה חושש מהם, ויש את "ארבעת המופלאים". סוג של חיה קולנועית שהצליחה לשלב את שני הרגשות האלו לכל אורכם של שלושה עשורים של ניסיונות, כישלונות, תקוות ושיברונות לב. והנה, אחרי שנים של התגלגלות מיוסרת בין אולפנים, גרסאות חצי אפויות, סכסוכים, ריבוטים ותחפושות מזעזעות, מארוול עושה את הבלתי ייאמן ונותנת ליקום הקולנועי שלה את הדבר שהוא הכי היה צריך, מבלי לדעת את זה: משפחה (תרגע מר טורטו)
לא סתם קוראים להם "המשפחה הראשונה של מארוול". מדובר בקבוצה שלא נולדה מתוך צורך מסחרי גרידא, אלא מתוך חדוות יצירה אמיתית של שני אייקונים ששמם סטן לי וג’ק קירבי שיצרו סיפור על מדע, מסירות, כוחות בלתי מוסברים וקשר משפחתי שעמד במבחני זמן, יקום וגלקסיות שלמות.
להמשיך לקרוא ביקורת: "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" – המשפחה שכל כך חיכינו לה
למען האמת, הצדק והיקום של ג’יימס גאן
כשהוכרז שג'יימס גאן יכתוב ויביים את הגרסה הקולנועית החדשה של סופרמן, הרשת עשתה את מה שהיא עושה הכי טוב ורעשה. מצד אחד, תקווה עצומה שהתעוררה לאחר קריסת היקום הקולנועי של זאק סניידר, שניסה בכל מאודו להפוך את סופרמן לדמות טראגית אפלה יותר, לעיתים אפלה מדי. ומצד שני מחנה קולני במיוחד של מעריצים הידועים כ"סניידריסטים", שלא מיהרו לוותר על האביר העגום והכבד שיצר סניידר, גם אם רוב העולם כבר התקדם הלאה. בין לבין עמד ג'יימס גאן, עם חיוך ערמומי וניסיון להחזיר עטרה ליושנה.
אז הנה מבזק חדשות – זה הצליח ובגדול.
סופרמן של גאן הוא לא רק סרט טוב, הוא הצהרת כוונות ברורה ועמוקה לגבי הדמות הכי אייקונית בז'אנר.
נתחיל מהשורה התחתונה – "שלגיה" של דיסני, הסרט, באמת סבבה.
בניגוד להייפ השלילי שנלווה אליו מאז שהוכרז הקאסט ובטח בארצנו הקטנטונת עם אמירותיה של רייצ'ל זגלר בנוגע למלחמה, הסרט מצליח לספק את הסחורה כסרט נסיכות דיסני ומעניק חוויה הולמת. זה לא אומר שהוא חף מכשלים – רחוק מכך – אבל בניגוד לרוב הרימייקים הלייב-אקשן האחרים שדיסני הוציאו בעשור האחרון, הוא מצליח להיות חידוש משמעותי.
במרבית חידושי הלייב-אקשן של דיסני, המהלך נראה מיותר: או שהסרטים המקוריים מודרניים מדי כדי להצדיק חידוש (אני מסתכל עלייך, "מואנה"), או שהם אייקוניים מדי בשביל שמישהו יעז לגעת בהם (אני מסתכל עליך, "מלך האריות"). "שלגיה" הוא מקרה מיוחד: מצד אחד, הוא הסרט המצויר הראשון באורך מלא של דיסני שיצא אי שם בשנת 1937, ומצד שני, הוא ותיק מספיק כדי להיות פחות רלוונטי לדור של היום. הסרט המקורי אנכרוניסטי כמעט בכל היבטיו, למעט דמויותיהם של שבעת הגמדים והמלכה המרשעת, שתמיד היו דמויות משמעותיות בפנתיאון של דיסני. לעומת זאת, שלגיה והנסיך? פרווה לחלוטין, חסרי אישיות. זה בדיוק מה שהחידוש של דיסני מנסה לפתור, יחד עם עלילה דלילה למדי.
להמשיך לקרוא ביקורת, "שלגיה" (2025) – סבבה של סרט שלא חף מבעיות
מאז ומתמיד, ז'אנר המדע הבדיוני, מתוקף הגדרתו, לא רק עסק בנושאים טכנולוגיים ובניסיון לחזות את ההתפתחות בהתאם למאפייני התקופה, אלא גם חקר שאלות פילוסופיות קיומיות על מהות האנושיות אל מול היקום ותעלומותיו. בספרות נתקלנו ביצירות כמו אלה של אייזק אסימוב, שהתכתבו עם הנושא החם של תקופתנו – בינה מלאכותית, "אודיסיאה בחלל" שחקרה את מקורותיו והתפתחותו של המין האנושי, "חולית" שהציבה דילמות תיאולוגיות, ו"המשחק של אנדר" שעסק הן בפן התיאולוגי והן באתי. גם בקולנוע מצאנו יצירות ששאלו את אותן שאלות, כמו "המטריקס", "מסע בין כוכבים" ו-"אקזיסטנז".
"מיקי 17", סרטו החדש של הבמאי זוכה האוסקר בונג ג'ון הו ("פרזיטים", "רכבת הקרח") עוקבת אחר דמותו של מיקי (רוברט פטינסון ששוב מצליח להתחמק מתדמית הערפד המנצנץ), כלומניק שבורח מחוב ענק או מגורל גרוע מכך, ומצטרף למשלחת חלל המתיישבת בכוכב הקרח "ניפלהיים". הוא נרשם לתפקיד "המיותר" מבלי להבין את השלכותיו – תפקיד המיועד לניסויים מסוכנים שעלולים להוביל למותו פעם אחר פעם, כאשר כל מוות שלו מסתיים בהדפסת שיבוט חדש עם זכרונותיו.
בדרך, מיקי מתאהב בנאשה (נעמי אקי, הזכורה מתפקידה כוויטני יוסטון), והשניים הופכים לזוג. בהמשך, נחשפים תושבי הכוכב – יצורים דמויי "אורי כדורי" בגודל מכונית – שהם כנראה קריצה ל"המשחק של אנדר" או ל"גברים בחלל", אך הקליימקס שמתרחש סביבם פשוט לא מספק.
