אם יש דבר אחד שאני זוכר מקיץ 1986, זה הרצון העז להיות כמו אל הברק מ”צרות גדולות בצ’יינהטאון”. נמחק לוק סקייווקר המגניב של “שובו של הג’די”, עף מהחלון מרטי מקפליי והדלוריאן של “בחזרה לעתיד” ואפילו את בסטיאן שרוכב על הדרקון פאלקור ב”סיפור שאינו נגמר” כבר לא ספרתי ממטר. אל הברקים מ”צרות גדולות בצ’יינה טאון” (ובקיצור- “צגב”ט” ) היה הדבר הכי קול שראיתי בקולנוע. ולא. לא רציתי להיות קורט ראסל. הוא היה סתם אידיוט שלא יודע מהחיים שלו.

אז בואו איתי למסע אל העבר, 30 שנה ליתר דיוק, לאחד הסרטים היותר כייפים, מופרכים ולא הגיוניים שהוליווד הוציאה בעשור הכל כך כייפי, מופרך ולא הגיוני.

חווית הצפייה המחודשת, בתקופה שאני כבר לא נער, לא השתנתה – אני שוב רוצה להיות אל הברק וקורט ראסל הוא דביל עם עיניים כחולות. הביקור בצ’יינה טאון אחרי 3 עשורים (חי שוגות’! אני זקן!) מגלה את האמת האבסולוטית שלא השתנתה – “צגב”ט” הוא עדיין ערימת השטויות מהבילה אך המהנה לחלוטין כפי שהיה בילדות. ולהלן כל הסיבות (בקצרה):
• עלילה? כמעט ולא קיימת.
• משחק טוב? הס מלהזכיר.
• אפקטים מושקעים? חפשו במקום אחר.
• ערבוביה של ז’אנרים ואקשן ללא הפסקה? ברוכים הבאים. הגעתם למקום הנכון.

“צרות גדולות בצ’יינה טאון” החל כתסריט שהוגש ל”אולפני פוקס” ע”י זוג תסריטאים מתחילים שכלל קונג פו ומעשי כשפים סיניים והתרחש במערב הפרוע בסוף המאה ה-19. תקציב לסרט תקופתי לא היה בא בחשבון מבחינת האולפנים והם דרשו מהתסריטאים המקוריים לשכתב אותו. לאחר שהם סירבו, הם קיבלו “בעיטה בתחת” מהאולפנים ששכרו תסריטאי חדש, שלמעשה שכתב מחדש את כל התסריט בתוך כ-10 שבועות והעביר את העלילה לסן פרנסיסקו של ההווה (ההווה של שנות ה-80 כמובן).

ואם כל זה לא היה מספיק גרוע, ב”פוקס” גילו כי אולפני “פראמונט” עובדים על “נער הזהב”, קומדיית אקשן המערבת פנטזיה עם אלמנטים אוריינטליים בכיכוב המגה-סטאר דאז אדי מרפי. במקום לפרוש בשיא, הם החליטו על הפקה מזורזת ומקוצרת כדי להקדים את המתחרים. בכדי להספיק להוציא מוצר מהר ובזול, “פוקס” שכרו את “מלך האימה” ג’ון קרפנטר (“ליל המסכות” המקורי, “איש הכוכבים”, “כריסטין”, “הבריחה מניו יורק”), במאי שהיה ידוע בהפקות ה”רזות” שלו, אותן הוא גם בד”כ כתב, הלחין, ערך, הפיק ועשה בערך כל דבר שצריך על הסט של הסרטים שלו.

כדי להתחרות בפופולאריות של אדי מרפי המפיקים רצו ללהק כוכב גדול לתפקיד הראשי, אבל כל מי שפנו אליו, לא היה פנוי. כברירת מחדל קרפנטר פנה לקורט ראסל ששיתף איתו פעולה בעבר ב”בריחה מניו-יורק” וגם ב”הדבר” (שתי קלאסיקות של ז’אנר המד”ב כיום). ראסל הביע חוסר רצון בהתחלה, מאחר וחשב כי סרט שהוא כזה מיש-מש של ז’אנרים לא יצליח בקופות ובנוסף לא היה ברור לו איך לגלם את דמותו של הגיבור ג’ק ברטון. בסופו של דבר ראסל החליט להצטרף לפרויקט ובחר לגלם את ברטון כגיבור בעל מגרעות – רברבן בעל בטחון עצמי מוגזם שתמיד מסתדר בסוף. קרפנטר אילץ את ראסל ללמוד לנהוג במשאית לצורך התפקיד, אך בעוד ראסל היה מודאג שמה ידרוס בטעות איש צוות, קרפנטר יותר דאג לשלמות המשאית.

לתפקיד חברו הסיני וואנג צ’י, לוהק דניס דאן, לאחר שקרפנטר התרשם ממשחקו ב”שנת הדרקון” של מייקל צ’ימינו (שמת לא מכבר) שיצא שנה קודם לכן. דאן גם ביצע את הפעלולים שלו בסרט. אגב, התפקיד הוצע בין היתר לג’קי צ’אן שהעדיף להתרכז בקריירה הקולנועית שלו במזרח הרחוק. את התפקיד הזכור ביותר, המכשף העתיק לו פאן, מגלם ג’יימס הונג הוותיק (“בלייד ראנר”). וויקטור וונג (“פחד עד מוות”) לוהק לתפקיד אג שן, המכשף הטוב. לתפקיד גרייסי לאו, עורכת הדין האנרגטית ומושא האהבה של ברטון, קרפנטר התעקש על קים קאטרל (לימים סמנתה מ”סקס והעיר הגדולה”), שהייתה שחקנית כמעט לא מוכרת באותו זמן אבל קרפנטר כנראה זיהה שיש לה כשרון משחק זניח, אבל סקס אפיל בטונות.

האולפנים המשיכו ללחוץ לסיים את הסרט במהירות כאשר לצוות ניתנו רק 10 שבועות של הכנות. ההפקה החלה באוקטובר 1985 עם תאריך יעד לבכורה ביולי 1986, הכל כדי להקדים את “נער הזהב” בכמה חודשים. לקרפנטר הוקצב תקציב כמעט זניח של 25 מיליון דולר ו-15 שבועות צילום בלבד על מנת לסיים את הסרט בזמן. עבור האפקטים המיוחדים הוקצבו רק 2 מיליון דולר, דבר שגרם לחיכוכים בין אחראי האפקטים לקרפנטר, אשר חש כי התוצאות היו לא מספקות. סטים ענקיים של סמטאות צ’יינה טאון נבנו באולפנים ע”י המעצב ג’ון לויד ובין הצילומים לסרט עצמו הם אף שימשו כתפאורה לקליפ של ג’נט ג’קסון. ראסל וקארפנטר זוכרים בבירור כי ראו את האח מייקל מסתובב על הסט בזמן הצילומים.

כאמור, קרפנטר אף כתב והלחין את המוזיקה בסרט, פופ סינטיסייזרים במיטב המסורת של שנות ה-80. חסכוני. הנה שיר הנושא בכיכוב האיש והאגדה:

ועכשיו לסרט עצמו – העלילה עוקבת אחר ברטון, נהג משאית שחצן אשר מגיע לסן פרנסיסקו ובזמן שהוא מלווה את חברו וואנג לשדה התעופה, כדי שזה יפגוש את ארוסתו, היא נחטפת בידי חברי כנופיה סינים. שני החברים עוקבים אחריהם לתוך הסמטאות המפותלות של צ’יינה טאון רק כדי לגלות שהם מסובכים בסכסוך כנופיות יריבות, כאשר ברקע פועל מכשף עתיק וחורש רע ששולט ברובע מתחת לאדמה, בעוד 3 אלים סיניים רבי עצמה סרים למרותו.

לעזרתם של וואנג וברטון נחלצים מדריך תיירים\מכשף לעת מצוא בשם אג שן ועורכת דין חוקרת בשם גרייסי לאו. נשמע מטומטם? לא כמו הדיאלוגים. רוצים דוגמא? קיבלתם:
– “זה היה לו פאן”.
– “לו פאן ?מי זה לו פאן?”
– “אתה מתכוון לדיויד לו פאן יו”ר הבנק הלאומי המזרחי, שהוא הבעלים של חברת הייבוא יצוא ווינג קונג, אבל הוא כ”כ מתבודד שאף אחד לא ראה אותו כבר שנים?!!”

….לא מספיק? קבלו את זה:
– “זה לא מים.”
– “זה הדם השחור של האדמה”
– “אתה מתכוון לנפט?”
– “אני מתכוון לדם השחור של האדמה”.

אוי ואבוי… בנוסף, הסרט מלא בחורי עלילה, החלטות תמוהות של הגיבורים ואינטראקציה מוזרה בין הדמויות שרק תסריט לא אפוי יכול לגרום.

עלילה זה לחלשים, כי מי בכלל שם לב כשהסרט טס קדימה בלי עצירה מסצינת אקשן אחת לשנייה, עם סצנות בלתי נשכחות כמו הקרב בין הכנופיות הסיניות, הצינוקים התת קרקעיים מתחת לצ’יינה טאון וכמובן מי יכול לשכוח את קרב הענקים בין לו פאן לאג שן, המכשפים אדירים שיוצרים בקסם לוחמים עתיקים עטויי שריון ושולטים בהם באמצעות “ג’ויסטיקים” ?! גאונות לשמה.

לאורך הסרט אנו מבינים כי למרות שהסרט משווק לקהל לבן באמצעות גיבור לבן (ברטון), שמלווה בחבר\עוזר\ סיידקיק סיני (וואנג), הרי שבסופו של דבר ברטון הוא קשקשן שבקושי מצליח להילחם (ורוב הפעמים פוגע בעצמו תוך כדי) בעוד שוואנג הוא לוחם קונג-פו מאומן ומלא תושייה. ברטון הוא למעשה העוזר של וואנג ולא להיפך!

היפוך התפקידים הזה היה רעיון של קרפנטר, אולם ראשי האולפן לא השכילו להבין את ההתחכמות והכריחו את הבמאי להוסיף את סצנת הפתיחה, בה אג שן מספר לחוקרי המשטרה על מה שהתרחש כדי להפוך את ברטון לגיבור. ואם כבר הזכרנו את סצנת הקרב בין הכנופיות, קרפנטר אולץ ע”י ראשי האולפנים להוסיף עליה דיאלוג שיסביר לקהל מי הכנופיה “הטובה” ומי “הרעה”, למרות שהם לבושים במדים שחורים ולבנים בהתאם… לא יאומן שהאנשים האלה אשכרה עושים סרטים.

בשורה התחתונה – “נער הזהב” בכיכובו של אדי מרפי היה הצלחה מסחררת שגרפה כמעט 80 מיליון דולר בארה”ב ונכנסה לרשימת עשרת הסרטים הריווחיים של אותה שנה ואילו “צרות גדולות בצ’יינה טאון” כשל טוטאלית ולא הצליח להחזיר חצי מהתקציב של 25 מיליון הדולרים שהושקעו בו ובנוסף זכה לביקורות מעורבות אצל המבקרים.

כמו כן, נמתחה ביקורת על אופן הייצוג הסיני בסרט, כאשר הרוב מציינים שימוש מופרז בסטריאוטיפים לא מחמיאים. בנוסף, השילוב בין התהליך של עבודה על תסריט שאינו שלו, הלחץ של האולפנים והכישלון הקופתי היה מייאש עבור קרפנטר שנשבע שלא יעבוד עבור אולפן הוליוודי (שבועה ששבר ב-1992 עם “זיכרונותיו של האיש הבלתי נראה”, כישלון נוסף).

קרפנטר האשים במשך שנים את ראשי “פוקס” שלא השקיעו מספיק כסף בקידום הסרט, אלא היו עסוקים בקידום “שובו של הנוסע השמיני” שעלה ממש אחריו. אחראי הפרסום הבטיחו לקרפנטר שהאולפנים ישקיעו בפרסום ב”מודעות ענק” אותם הוא מעולם לא ראה. קורט ראסל אף זוכר שהקרנות העיתונאים והקרנות הניסיון היו כ”כ מוצלחות שכל המראיינים שאלו אותו לאחריה איך הוא מרגיש להיות חלק מסרט שיהיה “הסרט הגדול של השנה”? אולם, מאותו רגע הוא לא ראה שום מאמץ מצד האולפנים באמת לקדם את הסרט, וכך למעשה הסרט “נקבר” על ידיהם. ראסל ציין כי הסרט הגדול של אותה שנה היה למעשה “אהבה בשחקים” שהכניס 176 מיליון דולרים בתחומי ארצות הברית בלבד.

אולי היו צריכים לקרוא לסרט “צרות גדולות עבור צרות גדולות בצ’יינה טאון”. או שאולי זו הקללה של לו פאן. למרות כל ביש המזל, שנות השמונים הוא עידן קלטות הוידאו ועם השנים הסרט צבר מעריצים שראו בו סרט פולחן יחיד במינו וכל המגרעות שלו מוגדרות עכשיו כזהב אמיתי. כיום הוא נחשב לאחת מגולות הכותרת בקריירה של קרפנטר. (מצד שני, אולי זה לא הישג כזה גדול. בכל זאת מדובר ב”מלך סרטי הבי-מוביז”).

את המעמד שלו כסרט פולחן צבר הסרט למעשה רק בקולנוע הביתי, בתחילה בשידורים חוזרים בטלוויזיה ובקלטות ה- VHS ומאוחר יותר בפורמטים הדיגיטליים. הסרט גם השפיע על התרבות הפופולארית רבות, למשל, כאשר דמותו של אל הברקים, אותה כ”כ הערצתי בסרט, שבה אלי שנים מספר אח”כ בדמותו של ריידן ממשחק המחשב הפופולארי “מורטל קומבט”, דמות שנעשתה בהשפעת אל הברק.

בשנת 2001 יצאה מהדורת DVD כפולה ומהודרת הכוללת שלל תוספות ובהן סוף מורחב, סצינות שנחתכו ושלל תוספות אחרות:

בשנת 2009 הסרט יצא לראשונה גם בפורמט בלו-ריי, כאשר ב-2013 יוצאת באנגליה מהדורת סטילבוק מרהיבה במס’ עותקים מצומצם שהופכת כמעט מיד לפריט אספנות נחשק.

במדיה אחרת, הקומיקס, הוצאת BOOM! מוציאה ב-2014 סדרה רצה בשיתוף קרפנטר ומעריץ שרוף של הסרט בשם אריק פאוול, הלא הוא היוצר של “THE GOON”. החוברות זכו להצלחה בינונית (אולי מאחר ופאוול רק צייר את העטיפות) והסתיימה לא מכבר בחוברת מספר 25.

לכבוד חגיגות 30 השנים לסרט, ספר “שולחן קפה” מהודר הסוקר את הפקת הסרט והמורשת שלו אמור לצאת בימים אלה בארה”ב וכולל גם שלל תמונות שלא פורסמו מעולם מתוך ארכיוני “אולפני פוקס”. כמו למשל סרטון מאחורי הקלעים נדיר שנחשף ומצא את דרכו לרשת האינטרט:

כל זה טוב ויפה, אבל שמועות מרושעות מהוליווד מתעקשות כי דוויין “דה רוק” ג’ונסון מתכנן להפיק ולככב בגרסה מחודשת לסרט כבר בזמן הקרוב. לדעתי, ולדעת רבים אחרים, הרימייק הזה, או יותר נכון ה”רי-רוק” הזה, הוא הרעיון הגרוע ביותר האפשרי בעולם קולנועי ממוסחר, נשמע כמו רעיון שלו פאן המרושע עומד מאחוריו. נקווה שמישהו יעצור את דה רוק בטרם יהיה מאוחר מדי.

לסיכום, “צרות גדולות בצ’יינה טאון” הוא אחד הסרטים המהנים שעשו את האייטיז מה שהם – מטופשים, צבעוניים, קלילים ובעיקר כיפיים ובעיקר אחד הסרטים האהובים עליי: סרט כל כך פגום עד שהמגרעות שלו הופכות את המוצר הסופי להברקה חד פעמית.