לפני שנתחיל, כמה מילים.

נכון, לא מדובר בעונה האחרונה, נכון לעכשיו, של אחת מסדרות הקומיקס הטובות יותר שראינו בשש השנים האחרונות. רצה הגורל (וכנראה הכיס) ו”סוכני ש.י.ל.ד.” חודשה לעונה שישית בעלת 13 פרקים, מה שכנראה מסמל את העובדה שמדובר בסגירת הסדרה (אם כי המפיקים לא מודים בזה בשלב הזה). עבורי?! עבורי עונה 5 הסתיימה בנימה של סוף סגור. על כל המשתמע.

אחרי עונה מצוינת וכמעט ללא רבב, “סוכני ש.י.ל.ד.” פתחה עונה נוספת בהילוך גבוה, אקשן טוב, כתיבה מצוינת, משחק פנומנלי של דמויות משנה קטנות, טוויסטים מפתיעים ומותחים ועוד. כל מה שצריך כדי ליהנות ממדיה ויזואלית כלשהיא, תהה סרט או סידרת טלוויזיה. בעשרת הפרקים הראשונים של העונה הסדרה ניתקה עצמה כמעט לחלוטין מהיקום הקולנועי של מארוול, שהחל לסגור קצוות לקראת “מלחמת האינסוף” והשלכותיה (למעט העיסוק בקרי), מה שהציב אותה במישור העצמאי הלא תלותי שהיה לה בעונות קודמות (לטוב ולרע). הצוות נזרק לעתיד הרחוק ופרק אחר פרק הצופה נחשף לעוד ועוד פרטים על הדרך לאפוקליפסה הלא ידועה.

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לעונה ולפרקי הסיום:

שבחים וכפיים לאיאן דה קאסטאקר (פיץ), מינג-נה וון (מאי) ובמיוחד הנרי סימונס (מאק) על משחק דרמתי יוצא מן הכלל. השלושה ללא ספק הצליחו להביא את הדרמה והרגש באופן הטוב והגדול ביותר העונה. והכל סבב סביב נושא המשפחה בצורה מאוד משעשעת- מאק והאובדן הכפול של בתו, פיץ והרעיון להקים משפחה עם סימנס ומאי וחלום האימהות שלה שבא לידי ביטוי ביחסיה עם רובין הקטנה. כל אלו, כתוספת לעלילה, יצרו נפח ועניין נהדרים לתחילת העונה.

דומניק ריינס (קאסאייס) ופלורנס פייבר (סינארה) הוו נבלים תורניים מצוינים וחדשניים. המוח הסדיסטי של קאסאייס לצד הקרירות של יד ימינו סינארה השקטה אך הקטלנית יצרו יחד איום אמין מספיק לגיבורים, בעולם הפוסט אפוקליפטי. כל אלו בתוספת כתיבה נכונה, הפכו את עונה 5 בתחילתה, ללא פחות טובה מקודמה.

ואז הדברים החלו להשתבש. מרגע שהדמויות חזרו להווה, משהו בעלילה החל להתפורר (רפרנס לסרט מסוים? הלוואי). הקרי התחלפו שוב בהידרה, שלל דמויות מההיסטוריה של הסדרה החלו לצוץ שוב, החל מקארל קריל, דרך איבאנוב (שממש רציתי שיהפוך למודוק בצורה מוחלטת), משפחת סטרוקר, דאת’לוק ואפילו “כוורת” חזר למאית השנייה.

העיסוק בגרביטוניום הפך למרכז העלילה, ואם ננסה להיזכר אי שם בעונה הראשונה, בפרק 3 , בו הגרביטוניום ספג את פרנקלין הול (גרביטון המקורי) ניזכר שרוב צופי הסדרה החלו לנטוש מחוסר עניין באותו שלב. לכן המצב הופך למאוד אלגנטי כסגירת מעגל טוטאלית. הבעיה הגיעה מכיוון אחר לחלוטין.

“הגיבור הוא טוב, ככל שהנבל שלו טוב” (מייקל רוזנבאום כלקס לות’ור ב”סמולוויל”), ולצערינו, הנבל התורן הפך לסרח. במשך 12 הפרקים האחרונים של העונה תפקיד האנטגוניסט עבר כל כך הרבה ידיים וכל כך הרבה מאפיינים עד שכבר לא היה ניתן לראות עלילה רציפה. מהייל והשאיפות שלה לשלום עולמי בחזון הידרה, דרך רובי (שאם כל הכבוד לדאב קמרון, הייתה מיותרת לחלוטין), פדרציית החייזרים המדומיינת ועד לגרביטון עצמו, שלא רק אכזב בביצוע אלא גם בבניית הדמות (באמת? טאלבוט? אויב סוג ד’ של הענק הירוק? הוא יהיה גרביטון!?) ונתן אקורד סיום מאכזב ביותר! וכשהנבל מבולבל, כך גם הגיבור, וכך גם הסיפור, וכך גם הצופה.

“סוכני ש.י.ל.ד.” כפי שאמר פעם קלארק גרג בהלצה, היא “הדבק” של מארוול. סדרת הדגל של היקום הסינמטי. הדבר היחיד שמחבר את היקום הזה לקולנוע בצורה משמעותית. ובמשך 4 וחצי עונות, הדבק החזיק. לפעמים חלש מעט ולפעמים בעוצמה. כששמו של ת’אנוס נזרק לאוויר לקראת סוף העונה, ידענו שהאפקט הדרמתי מ”מלחמת האינסוף” עשוי לפגוע גם במסך הקטן. ישבתי במתח עצום לקראת מה שעשוי היה להיות הדרמה הגדולה ביותר בתולדות הסדרה. ואז, דייזי העיפה את טאלבוט לחלל שיקפא למוות, קולסון ומאי נשארו לחיות בטהיטי עד מותו הבלתי נמנע של קולסון, הצוות מונהג ע”י מאק ופיץ נהרג במהלך הקרב הסופי אבל זה בסדר, יש עוד אחד קפוא בחלל איפשהו.

כן, שום טיפה אחת של רגש. ויותר גרוע, עם הידיעה שעונה שישית הולכת להגיע אחרי “הנוקמים 4″, כלומר אחרי פתירת הבעיה מ”מלחמת האינסוף”, אי אפשר שלא לחשוב: “זה כמו שבשנות התשעים ספיידרמן הלך לחפש את מרי ג’יין ולא חזר”, או “הגולש הכסוף ות’אנוס נאבקו בקצה הזמן, ואף אחד לא יודע מה קרה”. כן, מארוול חזרו לגרום לנו להגיד “מה? ככה זה נגמר?!”. וחבל. ההנאה הייתה אמיתית. הרגש היה אמיתי. הסיום, היה זיוף אחד ענק. אקורד סיום כואב, אבל לא בגלל אובדן, אלא בגלל החמצה.

למרות כל זאת- 3 מתוך 5. בשביל הזיכרונות הטובים.

ציון: 3