“סולו: סיפור מלחמת הכוכבים” (מעתה רק “סולו” בשבילכם) הוא הסרט השני בסדרת האנתולוגיה של מלחמת הכוכבים, אחרי הביקורות היחסית צוננות של קודמו “רוג אחת”, הציפיות מסרט המקור לדמות הכי מגניבה ביקום הסדרה (בסדר, אחרי ויידר) היו גבוהות בהתחלה, בעיקר כי לא היה ברור האם יש אדם שיכול למלא את נעליו הענקיות של האריסון פורד.
לתפקיד האייקוני נבחר שחקן צעיר בשם אלדן ארנרייך, שאמנם משחק כבר עשור בסרטים, אבל אם אתם לא חובבי הקולנוע הנישתי (זה שבארץ קרוי, “איכותי”) ולא ראיתם סרטים כמו “טטרו” של פרנסיס פורד קופולה, “יסמין הכחולה” של וודי אלן או “יחי הקיסר” של האחים כהן, כנראה שלא ראיתם אותו קודם לכן (יש מצב שאם אתם חובבי סרטי YA אולי תפסתם אותו בסרט “יצורים יפהפיים” מ-2013).
לאחר שיצאה ההודעה על הליהוק, שלא התקבלה יפה על ידי האוהדים, והציפיות לסרט ירדו פלאים, ויתרה מזאת, הפקת הסרט סבלה מבעיות קשות של צילומים חוזרים והחלפת צוות הבמאים, רון הווארד (“ספלאש”, “ווילו והנסיכה”, סדרת “צופן דה וינצ’י” וזוכה האוסקר “נפלאות התבונה”) נבחר להחליף את פיל לורד וכריס מילר (“רחוב ג׳אמפ 21+22”, “סרט לגו”), האם זו הייתה בחירה נכונה? האם הסרט עומד בפני עצמו כסרט מקור או שאינו מצליח להתנתק מהמיתולוגיה הענקית מאחוריו? התשובה, כמו דמותו של האן סולו, היא מורכבת.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:
הסרט מגולל את קורות חיו המוקדמים של האן סולו, בחור צעיר בכוכב קורוליה, כוכב ששואב המון השראה מסיפורי אוליבר טוויסט (בקצרה, גנבים קטנים שצריכים לממן אנשים רעים). האן וחברתו קירה חולמים על חיים אחרים מחוץ לגבולות הכוכב שלהם ומתכננים בריחה שאותה בסופו של דבר רק האן מצליח לבצע, לא לפני שהוא מבטיח לקירה שהוא יחזור לקחת אותה ביום שבו הוא ישיג חללית.
שלוש שנים אחר כך האן הוא חייל אימפריה סורר שמנסה לברוח מהשירות שלו וחובר לצוות שודדים למשימה נועזת שבסופו של דבר תגדיר (או לפחות תתחיל להגדיר) לצופים את דמותו של האן כפי שאנחנו מכירים אותה, יחד עם צ׳ובאקה ולאנדו.
הבעיה הגדולה בסרטים שהם פריקוולים לדמויות כל-כך אייקוניות היא, שאם נודה באמת, לא בטוח שיש הרבה פואטנה בלספר את הסיפור שלהן, האן הוא דמות מחוספסת, ספק נוכל ספק אדם טוב, המחשבה על האן סולו אופטימי, מחוייך ותמים היא קצת תמוהה בעיניי, הרי היא שוברת את כל מה שידענו על הדמות שלו במשך שנים. מאידך, אחד הדברים היחידים שיש לזקוף לזכות הסרט הוא המשחק של ארנרייך בתור סולו, כי הוא באמת מצליח להעביר את הרוח של הדמות כדמות שאנחנו מכירים, אבל עם טוויסט.
למרות המשחק הטוב של ארנרייך, הסרט מרגיש מאוד תבניתי, מאוד מקובע בתוך התבנית של עצמו, הוא מרגיש כמו פאנפיק (סיפור מעריצים) שלוהק וצולם בתקציב גבוה, כאילו מישהו ניגש למעריצי הסדרה ושאל אותם ״אוקיי, מה אתם רוצים לראות בסרט?״ ולפי התשובות היחסית ברורות פשוט נכתב סרט לפי נוסחא מוכרת.
אז כן, יש שם את הפגישה הראשונה עם צ׳ואי (והיא יותר צפויה ממה שציפיתי), יש את האוריג׳ן של האקדח המפורסם של האן, יש אפילו את האוריג’ין של השם המלא שלו, יש את הזכייה המפורסמת במליניום פאלקון, וכמובן, יש את האן עובר את הקאסל ראן ב-12 פארסקס. אבל כל חלק בסרט שאמור להוות מקור לדבר שאנחנו מכירים ואוהבים פשוט מרגיש צפוי מדי, בתחילת כל סצנה בסרט ניתן כבר לנחש כיצד היא תסתיים, מה שהופך את הסרט לכמעט נטול הפתעות (מלבד הופעת אורח מסויימת בסופו, שגם אנשים שמכירים את המיתולוגיה הרחבה של הסדרה יכולים לנחש אותה). הרי כולנו יודעים מה קרה להאן סולו, צ׳ובאקה ולאנדו, גדלנו על הדמויות האלו ומי שהם הפכו להיות.
אין ספק ש”סולו” הוא סרט אנתולוגיה שהיה אמור להיות מרגש ולהראות לנו עוד חלקים מהיקום הגדול של מלחמת הכוכבים, במקומו קיבלנו סרט רדוד וצפוי, כזה שלמרות שסיפק לצופים לא מעט רגעי אקשן נחמדים והסברים לסיפורים שרק הוזכרו עד היום, כנראה יגרום לאותם הצופים לתהות האם הם רצו בכלל לשמוע על הסיפורים הללו.
נראה שהמיתולוגיה של מלחמת הכוכבים מתחילה לדעוך, יכול להיות שהגיע הזמן להשאיר את המיתולוגיה הזאת כזכרון מתוק ולהפסיק לנסות להחיות אותה?
ציון: 2.5
