אחרי לא מעט הייפ נחת בבתי הקולנוע בישראל (וברחבי העולם) גרסת הלייב אקשן של סרט האנימציה הקלאסי (?) של דיסני משנת 2002, "לילו וסטיץ'". הסרט המקורי הפך לתופעה בינלאומית (בלי שהוא התכוון בכלל על פי דברי יוצרו כריס סנדרס) והגרסה הקולנועית הנוכחית היא השלב האחרון בהתפתחות הפרנצ'ייז. האם הסרט שווה את תשומת ליבנו, את זמננו וארנקנו (הדיגיטלי כמובן), התשובה הקצרה היא, כן בהחלט, "לילו & סטיץ'" הוא סרט משפחתי מקסים ועם מסר ברור עם ניחוח של סרטי דיסני הקלאסים (אלה משנות השישים והשבעים). הילדים יתאהבו, המבוגרים ישבו עם חיוך טיפשי על הפנים שיחזיר אותם לילדות.

לפני שנצלול לסרט החדש, בואו נשים דבר אחד בצד. הביקורת הזו לא תיכנס בכלל להשוואה אל מול הסרט המקורי (שכן יוזכר כמה וכמה פעמים) ולחלוטין לא נעסוק בשאלה "מי היה צריך את הרימייק הזה"? אנחנו נתייחס לסרט כמוצר שעומד בפני עצמו, למרות שהוא חלק מתעשייה שלמה שנוצרה סביב החייזר והילדה מהוואי. נכון להיום, התעשייה הזו כוללת שלושה סרטי המשך לסרט המקורי (כולם יצאו ל-DVD), שלוש סדרות אנימציה, מספר לא מבוטל של משחקי מחשב ואפילו סדרות קומיקס (האחרונה שבהן החלה בינואר 2024 על ידי הוצאת דיינמייט).

אך אל דאגה, לסרט החדש אין צורך להגיע עם הכנה מוקדמת, או הכרות עם הדמויות או הסביבה. אחד הדברים היפים שיש בסרט, שהוא מתייחס לעצמו כאילו הוא המוצר הראשון, הראשי והיחיד שקיים, וככזה הוא ממלא את התפקיד במלואו, מדובר בסרט משפחתי שמרגיש שלם, שלא מתבייש להיות רגשני, שלא מחפש תסריט מדויק, אלא מחפש את הדרך הנכונה ביותר, הטובה ביותר והמדויקת ביותר, לספר את הסיפור ולהעביר את המסר של חשיבותה של משפחה ומה היא בכלל משפחה.

על הקונצרט המשפחתי הזה, מנצח הבמאי דין פליישר קאמפ, שם שאינו שגור או מוכר מדי, וגם לא במאי עם רקורד נרחב או מספר רב של שוברי קופות מאחוריו. אבל דין פליישר אחראי לאחד מסרטי האנימציה המקוריים, המרגשים והיפים שנעשו בשנים האחרונות " מרסל הקונכייה עם הנעליים" (2021) המבוסס על שלושה סרטים קצרים שדין ביים בין השנים 2010 ל-2014). לצערי הרב, הסרט לא זכה להפצה מסחרית בישראל, אבל כן זכה למספר הקרנות בסינמטקים.

פליישר יצא לדרך עם תסריט לא מהודק, לא מורכב מדי, ולא תסריט שטומן בחובו הגיון פנימי גדול, אבל הוא יצא עם אמונה גדולה, לב ענקי ויכולת מופלאה ללהק את האנשים הנכונים לתפקידים הנכונים. ללא ספק, הליהוק המושלם של הסרט הוא הנקודה החזקה ביותר שלו. כל שחקן ושחקנית מבצעים את עבודתם באופן מופלא ומותאם לטון אותו הכתיב פליישר.

הקומיקאי הקלאסי וו. סי פילדס, אמר אי שם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, "לעולם כשחקן אל תעבוד עם ילדים ובעלי חיים, הם בלתי צפויים ויגנבו לך את הזרקור". ואכן, הדמיות שגונבות את ההצגה הן ללא ספק התגלית הנהדרת מיה קיאלוהה בת ה-9 שמגלמת את לילו והדמות האנימטיבית של סטיץ' שמתפקד כחיה לכל דבר. שאר השחקנים מודעים לעובדה שהם שחקני משנה בסרט ונראה שהם הגיעו לפרגן לשתי הדמויות הראשיות וליהנות כמה שאפשר מהתהליך. את דמותו של סטיץ' מדבב כריס סנדרס, האיש שהגה את הסרט המקורי, ביים אותו ודובב גם שם את סטיץ', האהבה שהוא מביא בקולו, מורגשת גם בדמות עצמה.

לא תמצאו בסרט שמות גדולים, וזה נאמר באופן הכי חיובי שיש. השם הכי גדול כאן הוא זאק גליפיאנקיס (סרטי "בדרך לחתונה עוצרים ב….") שמגלם את ג'ומבה, המדען האינטרגלקטי אשר המציא את ניסוי 626, סטיץ'. סידני אגודונג, שהרזומה שלה אינו מכיל סרט מוכר או כזה שזכה להצלחה או הפצה בישראל, עושה עבודה טובה בתור נאני, האחות הגדולה שמנסה לג'נגל בין אימהות לעבודה להגשמה עצמית. בילי מגנוסן, ששמו אינו מוכר, למרות שהוא משחק בקולנוע ובטלוויזיה כבר למעלה מ-15 שנים (חלקכם אולי יזכור אותו כנסיך של רפונזל מהסרט "אל תוך היער"), מתגלה כשחקן בעל תזמון קומי נפלא. הוא מצליח לגלם בצורה מדויקת את פליקלי, חוקר האנושות האינטגרלית, שכל חלומו הוא לבקר בכדור הארץ ולהתחבר לבני האדם.

קאיפו דודוואט הוא גם שחקן מתחיל, שאינו מוכר לקהל הרחב, ותפקידו, כדיוויד, המאוהב בנאני, אינו גדול, אבל הוא כן מצליח להיות שובה לב (ועין). שתי אנקדוטות חביבות בגזרת הליהוק, שקהל ההורים בטח יקבל עם חיוך נוסטלגי. טיה קררה, שדובבה בסרט המקורי את נאני, והייתה כוכבת לרגע בשנות התשעים, מופיעה בתור העובדת הסוציאלית החביבה עם הכינוי "סמיילי" וג'ייסון סקוט לי, עוד כוכב לרגע בשנות התשעים, שדובב את דיוויד בסרט המקורי, מופיע כאן בתור בעל הריטריט שבו רוצה לעבוד נאני.

הטון הקליל של הסרט, שלא תמצאו בו סצינות מפחידות מדי, גרוטסקיות מדי או סצנות שיורדות לרמה של בדיחות נפיחה, מתעסק בתמה שהיא מאד דיסני, חשיבותה של משפחה. אבל הפעם, יש שינוי, הפעם לא מדובר במשפחה הומוגנית או ביולוגית, אבא, אמא, אח ואחות. אלא במשפחה מפורקת וקבוצה של אנשים, שאט אט מתחברים זה לזאת, תודות לחייזר הכחול והופכים למשפחה, מרכיבים משפחה. אפשר לראות במסר הזה, בשביל דיסני, אפילו משהו חתרני ונטישה של מושג המשפחה הקלאסי ואולי הארכאי לתקופה שבה אנו חיים. יש לנו בסופו של דבר משפחה שמורכבת מבני האוואי (שלא כולם עם קרבת דם), סוכן סי איי איי שחור ושני חייזרים כחול וירוק בעל עין אחת. בזאת דיסני מצהירים, יש יותר מסוג אחד של משפחה.

הסרט מצליח להיות גם עם נימה ילדית אך גם עם טון בוגר יותר. הוא גם מזגזג בין סרט בלתי צפוי ומצד שני מאוד ארכאי והולך לפי הספר, וזה מה שיפה בו, הוא מצליח לגשר בין כל הדורות. כן, ההורים לא ייצאו נלהבים מהסרט, אבל הוא יהיה להם מאוד נעים. כמקובל בסרטי ילדים, יש המון חורים בתסריט, והרבה סצינות שההיגיון שלהן לא ברור (כמו למשל סצינות של חלליות ענקיות שנוחתות על כדור הארץ אבל לא נראה שלמישהו איכפת).

מה שיפה בסרט הוא, שרוב הדמויות עוברות את "מסע הגיבור", רוב הדמויות עוברות שינוי, מהדמויות הראשיות ועד הדמויות המשניות שמופיעות ללא יותר מעשר דקות בכל הסרט. באם אתה חייזר או בן אנוש, אתה עובר שינוי. אבל הגיבור האמיתי של הסרט, מי שעובר את השינוי המשמעותי ביותר, הוא סטיץ'. יצור כחול שמתחיל כניסוי צבאי בכוכב מרוחק שהפך אותו למכונת הרס ומסיים את הסרט כבן אנוש (אוקי, לא ממש בן אנוש, יותר כלב מדבר) טוב לב, ובעל משפחה.

בסופו של דבר, מדובר בסרט חמוד ומתוק, מרגש ומצחיק, שהליהוק המושלם שלו הוא נקודת החוזקה שלו, ובהחלט מצדיק יציאה משפחתית מהבית אל בית הקולנוע הקריר.

ציון סופי: 4 (מתוך חמש)