אחרי פרק מעט צונן ובנאלי (הפרק השלישי), "מה אם" שוברת את מוט ההילוכים ומביאה לנו פרק בעל עומק דרמתי, הרבה יותר רציני, אפילו מסרט המקור עליו הפרק מבוסס. "דוקטור סטריינג'" נחשב לאחד הסרטים הפחות סוחפים של היקום הקולנועי למרות הופעה מצויינת של בנדיקט קאמברבאץ', דימויים ויזואליים פסיכודליים והכנסת אלמנט הקסם לעולם ההולך ונבנה של מארוול.
מה שהעניק לו בוסט והפך אותו לאחת הדמויות המורכבות והחשובות ביקום הסינמטי של מרוול, בהקשר הרחב של עלילת היקום הסינמטי, הוא התפקיד שלו במאבק מול ת'אנוס. "מה אם" מעניקה לדמותו של אשף המסתורין משקל משמעותי עם השאלה: מה היה קורה לו סטיבן סטריינג' היה מאבד את ליבו ולא את ידיו.
המשך הקריאה כוללת ספוילרים לפרק:
הפעם הפרק נשען על סרט המקור של דוקטור סטריינג', כאשר האלמנט השונה בסיפור הוא יחסי סטיבן-קריסטין (רייצ'ל מקאדמס). ביקום החדש, דוקטור סטריינג' וקריסטין נמצאים במערכת יחסים משגשגת ומלבלבת בניגוד לשניים ביקום המקורי, שם שחצנותו של סטריינג' יוצרת נתק בינהם. הנסיעה הרת הגורל, בה סטריינג' אמור לעבור תאונה ולאבד את כישוריו כמנתח, עוברת תפנית דרמתית כאשר סטריינג' שורד ללא פגע, אך קריסטין נהרגת במקום. האבל העוצמתי דוחף את סטריינג' אל מסלול למידת תורת הנסתר, הוא הופך לגיבור ומביס את דורממו (ממש כמו בסרט. בערך). אך האובדן לא מרפה ממנו גם לאחר הניצחון, והמכשף רב העוצמה מחליט להשתמש בעין אגמוטו (אבן הזמן) כדי לנסות לתקן את העבר.
בסיקוונס סוחט דמעות במיוחד, סטריינג' חווה מה שכל דמות בסרטי "יעד סופי" נאלצת לחוות- חוסר יכולת לברוח מהמוות. לאחר אין ספור נסיונות כושלים, העתיקה (טילדה סווינטון) מופיעה בפני סטריינג', מודעת לחלוטין שהוא משחק עם ציר הזמן, ומזהירה אותו מפני "נקודות קבועות בציר הזמן" שלא ניתן לשנות. מעריצי "דוקטור הו" מתפתלים בכורסאותיהם ותוהים כיצד מישהו שאינו הדוקטור (הרבה דוקטורים, כן..) מסוגל בכלל להפוך את עניין ה"חקוק באבן" לברור. לא אעמיס אתכם בפרטים, אבל מבחינה מדעית "העתיקה" בעצם מסבירה שאין סיכוי להחזיר את קרסטין לחיים בלי להשמיד את היקום כולו. סטריינג'… לא מקבל את זה.
הוא נמלט אל העבר בחיפוש אחר ידע וכוח, אט אט שוקע אל תוך אפילה פנימית. ובאחד הסיקוונסים המדהימים ביותר מבחינה ויזואלית שאי פעם התרחשו ביקום הקולנועי של מארוול (ואני ממש לא מגזים) סטריינג' מזמן יצורים קסומים בין מימדיים ושואב אותם בזה אחר זה. בחגיגה לעיניים של צבעים ותנועה סטריינג' ממש בולע חדי קרן, זומבים, שדים, דרקונים (חיבור נחמד לתפקיד אחר של קמברבאץ' – הדרקון סמואג מ"ההוביט") ואפילו את התמנון המפלצתי מפרק 1 שנלחם נגד קפטן קרטר. כל הממתק הויזואלי הזה מוצמד אל פסקול דרמתי מלנכולי שתואם בדיוק את האופי המשתנה של סטריינג' מגיבור לנבל. שלמות!
ואז העניינים מתחילים להתבלגן. לא מספיק שכל תאוריית "המולטיוורס" כבדה לחלק מהצופים, עכשיו מסבכים אותנו עוד יותר, כי מי יכול להביס את סטריינג' הכל יכול, העומד להרוס את העולם עם שאיפותיו ההרסניות? נכון! דוקטור סטריינג'! מבולבלים? גם אנחנו, גם הם.
"העתיקה" מקרינה את עצמה מעולם המתים, או מהעבר או העתיד של סטריינג' שבחר לא ללכת אחורה בזמן, ואיכשהו מתקיים באותו יקום (כן כן, פיצול יקומים בתוך יקום בודד אחד. עדיין מבולבלים?! ). העתיד של סטריינג' הטוב מתחיל להתפורר כתוצאה ממעשיו של סטריינג' הרע, ו"העתיקה" שולחת את הטוב להביס את הרע.
ללא ספויילרים מיותרים, הפרק הזה לא רק מוחץ את כל הנוירונים במוח עם קשקושי מסע בזמן, מעמיס על העין חגיגה של צבע ואנימציה ושובר כל כך הרבה חוקי מדע, הוא גם פורט על מיתרי הלב בעוצמות שקשה לא לדמוע. אם לנסח זאת בצורה פשוטה- פרק 4 של "מה אם" הוא סרט "דוקטור סטריינג'" טוב בהרבה מהסרט המקורי של "דוקטור סטריינג'" ואם מרוול יגישו לנו חצי ממה שהם הגישו לנו כאן בסרט הבא של סטריינג', אני כבר בהייפ מטורף אליו.
ציון סופי: 5
