נתחיל מהשורה התחתונה – "שלגיה" של דיסני, הסרט, באמת סבבה.
בניגוד להייפ השלילי שנלווה אליו מאז שהוכרז הקאסט ובטח בארצנו הקטנטונת עם אמירותיה של רייצ'ל זגלר בנוגע למלחמה, הסרט מצליח לספק את הסחורה כסרט נסיכות דיסני ומעניק חוויה הולמת. זה לא אומר שהוא חף מכשלים – רחוק מכך – אבל בניגוד לרוב הרימייקים הלייב-אקשן האחרים שדיסני הוציאו בעשור האחרון, הוא מצליח להיות חידוש משמעותי.
במרבית חידושי הלייב-אקשן של דיסני, המהלך נראה מיותר: או שהסרטים המקוריים מודרניים מדי כדי להצדיק חידוש (אני מסתכל עלייך, "מואנה"), או שהם אייקוניים מדי בשביל שמישהו יעז לגעת בהם (אני מסתכל עליך, "מלך האריות"). "שלגיה" הוא מקרה מיוחד: מצד אחד, הוא הסרט המצויר הראשון באורך מלא של דיסני שיצא אי שם בשנת 1937, ומצד שני, הוא ותיק מספיק כדי להיות פחות רלוונטי לדור של היום. הסרט המקורי אנכרוניסטי כמעט בכל היבטיו, למעט דמויותיהם של שבעת הגמדים והמלכה המרשעת, שתמיד היו דמויות משמעותיות בפנתיאון של דיסני. לעומת זאת, שלגיה והנסיך? פרווה לחלוטין, חסרי אישיות. זה בדיוק מה שהחידוש של דיסני מנסה לפתור, יחד עם עלילה דלילה למדי.
הרבה גבות הורמו כשהוכרז הקאסט, והאינטרנט געש כשנודע שרייצ'ל זגלר תגלם את שלגייה. זגלר, אמריקאית-לטינית, שהתגלתה ברימייק של שפילברג ל"סיפור הפרברים", לא בדיוק מתאימה לטייפ-קאסט של הדמות, שבסיפור המקורי נקראית כך בשל עורה הלבן כשלג. כל טהרני הרשת זעמו על "ווק" ו"אג'נדות", אבל נאמר שדיסני פתרו את זה עם תירוץ עלילתי כלשהו. הבעיה האמיתית היא שזגלר פשוט החלק החלש ביותר בסרט – היא שחקנית לא טובה. וזה אומר הרבה, בהתחשב בכך שהשחקנית שמולה היא גל גדות.
בואו נדבר רגע על גל גדות. נכון, היא לא קיבלה את הכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד בזכות כישורי משחק מזהירים. מה שכן יש לה זה קלאס – זוהר של כוכבות הקולנוע של פעם, וזה היתרון הגדול ביותר שלה. גדות היא האנטיתזה המושלמת לזגלר: מול כוכבת צעירה, שהשתן עלה לה לראש ומרשה לעצמה ללכלך על כולם, ניצבת גדות – עם שקט אלגנטי, חיוך כובש ומניירות של כוכבת אמיתית. אולי בגלל זה הן עובדות נהדר גם כיריבות על המסך. הפעם, האינטרנט דווקא הזדהה עם המלכה המרשעת, ועודד את התפוח המורעל.
חייבים לציין לטובה בסרט גם את העובדה שרואים שגדות שיפרה מאוד את כישורי המשחק שלה והיא נמצאת היום מרחק שנות אור מימיה כוונדר-וומן (Kal-El! No!!!) ומסתבר שגם יש לה כישורי שירה בכלל לא רעים בנאמבר הכי טוב בסרט. אני לא יודע כמה auto-tune היה מעורב בתהליך אבל הופתעתי לטובה וכך גם כל הקהל שהריע לגל בסוף.
מארק ווב, הבמאי (שחתום על "ספיידרמן המופלא" עם אנדרו גארפילד – דוגמה נהדרת ליכולת שלו ליצור סרטים נפלאים לצד כישלונות מהדהדים), הצליח לקחת את סרט המקור ולהתאים אותו למאה ה-21. דמויות שהיו שטוחות בסרט המקורי קיבלו כאן עומק אמיתי: גם הנסיך, למשל, שכבר לא מתפקד בתור דמות שולית המנשקת ילדה ישנה ביער, אלא הופך לפורע חוק סטייל רובין הוד/פלין ריידר בשם ג'ונתן (אנדרו בורנאפ, בתפקידו המשמעותי הראשון). פיתוח מערכת היחסים בין ג'ונתן לשלגיה מעניק לסיפור עומק חדש, והופך אותו לרלוונטי יותר לקהל המודרני.
אז האם הכול מושלם? לא! רחוק מכך. יש כמובן את זגלר שפשוט מחרבת כל סצינה בה היא מופיעה ומראה אישיות הרבה יותר פלקטית מאשר הדמות המצויירת במקור וזאת בניגוד, כאמור, להתפתחות של הדמויות האחרות. אינני מבין איך עדיין מלהקים אותה לסרטים אחרי שכמעט כל סרט בו הופיעה כשל בקופות או איזה מלהק חשב שהיא היא הבחירה הכי טובה לדמות הזו שבשבילה כדאי לשנות קווי עלילה מקוריים ואין לי ספק שזה נובע רק מ-DEI.
מעבר לכך יש את עניין הגמדים. באמת, אם יש לכם ילדים קטנים, זו סיבה מספיק טובה לא לקחת אותם לראות את הסרט. מרוב שדיסני לא ידעו מה לעשות איתם אחרי ההתמרמרות של פיטר דינקלג' ומרוב פחד במי הם עלולים לפגוע מאוכלוסיות המיעוט, הבחירה הייתה להפוך אותם לדמויות CGI. כשמדברים על "החומר ממנו סיוטים עשויים" אז מתכוונים לגמדים בסרט. במקום דמויות חמודות ומנחמות, הם נראים כמו יצורים מסיוט. אם הייתי עובר ניסיון רצח כמו שלגיה ומתעורר מול הפנים שלהם, הייתי מחפש נקרונומיקון כדי להחזיר אותם למעמקי הגיהינום.
בשורה התחתונה, כל ההייפ השלילי סביב הסרט היה מוגזם. הוא נבע בעיקר מהקאסטינג של זגלר ומהחשש מדחיפת אג'נדות ליברליות על חשבון איכות הסרט. ובכן, דיסני בהחלט יורים לעצמם ברגל בכמה מובנים, אבל זה מתגמד מול האיכויות של הסרט: הוא צבעוני, מהנה, עם שירים טובים, עלילה לא מורכבת אבל מספקת – ומעל הכול, גל גדות אחת שגונבת את ההצגה. גם אם היא הנבלית, אי אפשר שלא לחוש סימפתיה ל"מאמי הלאומית" שלנו.
ציון סופי: 3 מתוך 5
