בזמן כתיבת שורות אלו, אני עדיין מתקשה לעכל את “אין דרך הביתה”. עשיתי כל שביכולתי כדי להימנע מספויילרים למקסום החוויה, ועדיין אני חצוי כל כך:

ספיידרמן עבור “מארוול” הוא כמו מיקי מאוס לדיסני, או פיקאצ’ו לפוקימון. מדובר בפנים, בקמע, בסמל של המותג. במשך יותר מ- 50 שנים אם הייתם אומרים “מארוול”, האסוציאציה הראשונה הייתה ספיידרמן. בשנות השישים הוא כיכב לראשונה בקומיקס, כמה שנים לאחר מכן בסדרות מצויירות, בשנות התשעים פרץ לתודעה הישראלית בסדרת האנימציה המדובבת עם טל מוסרי, ומשם לסרט הלייב אקשן הראשון בכיכובו של טובי מגווייאר ב-2002 שפתח יחד עם סרטי האקס-מן את עידן הרנסנס של גיבורי העל בקולנוע הכלל וגיבורי העל של מרוול בפרט (כן, אני יודע שסופרמן ובטמן היו קודם…אבל בחייכם).

אחרי שלושה סרטים מגוואייר הוחלף באנדרו גארפילד עם “ספיידרמן המופלא” ב-2012, וכאשר העניינים התחממו ומארוול עלו על הסוס, איש העכביש חזר הביתה בדמותו הנוכחית של טום הולנד כשחקן חיזוק לנוקמים ב“קפטן אמריקה- מלחמת האזרחים” ב2016.
“ספיידרמן- אין דרך הביתה” לא רק חותם את שלושת סרטי הסולו של הולנד כספיידרמן, אלא גם מסכם את הדרך שעברה הדמות בשלושת העשורים האחרונים (בהם גם “מימד העכביש” הנפלא).

המשך הקריאה כולל מעט ספויילרים לסרט (למי שלא ראה טריילרים) בחיינו שהשתדלנו לא לחשוף יותר מדי:

קצת על הסרט? למה לא. אז בסוף ההרפתקאה האחרונה ב“רחוק מהבית” זהותו של ספיידרמן (הולנד) נחשפת לעולם וכעת עליו להתמודד עם ההשלכות. כמובן שיחד עם הערצה גדולה מגיע גם פרסום שלילי גבוהה שמעיק לא רק על פיטר פארקר אלא גם על כל הסובבים אותו בחייו האישיים. אמ.ג’יי (זנדאיה) ונד (ג’יקוב באטלון) חווים קשיים בירוקרטיים בקבלה לקולג’ בגלל הקשר שלהם לספיידרמן, דודה מיי (מאריסה טומיי) מוטרדת ע”י הבולשת… ובאופן כללי קשה לנשום ליד פיטר כשהסוף נחשף.

כדי לנסות לתקן את הבלאגן, פיטר נוקט בגישה פחות מדעית, ומבקש מדוקטור סטריינג’ (בנדיקט קאמברבאץ’) להטיל כישוף שיגרום לכולם לשכוח שהוא ספיידרמן. סטריינג’ נענה לבקשה, אך היסוסים של הרגע האחרון מצד פיטר משבשים את הכישוף כשהתוצאה- שבירת הגבולות בין כל מימדי המולטיוורס. בזה אחר זה, כל מיני דמויות המזוהות עם ספיידרמן מיקומים שונים מתחילות לחדור אל היקום הנוכחי (נקרא לו 616).

אם שמתם לב, עד כה נמנענו מספויילרים ברמת העלילה הכללית. הפסקה הבאה מכילה ספויילרים למי שלא אוהב לראות טריילרים או תוכן שיווקי. ראו הוזהרתם!

בין “האורחים” ביקומינו, מגיעים דוקטור אוקטופוס (אלפרד מולינה) היישר מנקודת הסיום שלו “בספיידרמן 2” (2004), הגובלין הירוק (וילם דפו) שנצפה לאחרונה משופד לקיר ב“ספיידרמן” הראשון (2002), אלקטרו (ג’יימי פוקס) שהתאדה לאוויר ב“ספיידרמן המופלא 2” (2014), הלטאה (ריף איפיינס) “מספיידרמן המופלא” (2012) ואיש החול (תומאס היידן צ’רץ) מ“ספיידרמן 3” (2007) הידוע לשמצה (הסרט…לא השחקן או הדמות).

כולם יפים! כולם מוכשרים! כולם זוכרים בדיוק מדויק איפה עצרו איתם וכולם עם שדרוג דיגיטלי וקוסמטי כזה או אחר. כל שינוי מוסבר שמור ומגובה תחת ההסבר “דוקטור סטריינג’ עשה קסם!”. כעת, פיטר חייב לשים את צרותיו האישיות בצד, ולעצור את “החמישיה הנבזית” (שישייה נשמע יותר טוב…אוף) לפני שאלו יפרקו את כל הרב-יקום.

מעט ספויילרים ברמת הסרט! עמכם הסליחה.

נתחיל בזה שמולינה, דפו ואפילו פוקס נותנים פה הופעה מדהימה! כל אחד מהנבלים הקלאסיים (גם צ’רץ’ ואיפיינס במעט שהם נותנים) מתרפק על הנוסטלגיה האישית שייצר אצל קהל המעריצים, במונולוגים, במניירות, בהבעות פנים (אני מסתכל עליך דפו) בצורה פנומנלית. מה שמולינה מתחיל בצורה כמעט שייקספירית, דפו ממשיך כמו שרק דפו יודע. הגובלין הירוק חוזר אחרי 20 שנה כאילו באמת לא עברה שנייה אחת! כך גם דוקטור אוקטופוס ואלקטרו. אם כי המניעים שלהם הופכים טיפה למעורפלים בחלק מהסרט.

אחת הבעיות שצפיתי בגזרה הזו היא, שמדובר בחזרתם של הנבלים בדיוק בנקודת הזמן שהובסו ו…איך נאמר זאת, דוק אוק, הגובלין ואלקטרו מתו…ואיש החול והלטאה הושבו למוטב. איך הופכים אותם שוב לאיש הרע? “אין דרך הביתה” מטפל בשאלה הזו בדרך שאני עד עכשיו מתקשה לעכל אך מצליח להבין את הסיבה מאחוריה- פיטר מנסה להציל אותם.

כאן הסרט מתחיל לאבד כיוון בצורה מסוכנת. הבה ניזכר: הגובלין- ניסה לכפר על מעשיו אך נהרג כשנכנע ליצר הרע. דוק אוק- מת לאחר שהבין את דרכו הרעה והקריב עצמו, אלקטרו… טוב אולי כאן באמת אפשר היה לסגור את זה אחרת, “ספיידרמן המופלא 2” בכל זאת היה נוראי, הלטאה חזר להיות דוקטור קונורס ואף חזר למוטב בכלא, ואיש החול מעולם לא באמת היה האיש הרע. כל אחד מאלה קיבל את סגירת המעגל שלו, אז למה לעזאזל מנסים לסגור להם שוב מעגל בסרט הזה? עם זאת, מדובר בעוד זמן מסך ופיתוח דמות לכמה מהאייקונים המוכרים ביותר בסרטי הקומיקס, כך שכל שנייה היא מתנה אמיתית.

דבר נוסף שגורם לי לסערת רגשות הוא הולנד עצמו והקאסט התומך. הספיידרמן של הולנד תמיד הרגיש לי כשחקן משנה, או של איירון מן, או של ניק פיורי, או של סטריינג’ במקרה הזה, והסרטים שלו תמיד הרגישו כמו קומדיות נעורים לא מעניינות במיוחד. כל זמן שפיטר לא בתחפושת או לא במשימה הוא מתעסק בחייו האישיים בצורה קומית מדי. יש מי שנורא אהבו את הצד הזה של סרטי ספיידרמן, אני פחות התחברתי. אבל כשפיטר לובש את החליפה, הוא איש העכביש הכי עכבישי שיש, וגם כאן מרגישים את זה. התנועה שלו, הלחימה, הטיפוס, הכל פשוט מבויים בצורה כל כך נאמנה לקומיקס שפשוט מרגישים שהוא ננשך ע”י עכביש רדיואקטיבי.

זנדאייה. כשזנדאייה זרקה את המשפט “החברים קוראים לי אמ.ג’יי” ב”השיבה הביתה” צעקתי בוז. מבחינתי הכותבים ניסו לדחוף את מרי ג’יין בכוח למקום שהיא לא קיימת בו. הפעם? הפעם הכותבים אמרו לי “אז אמרנו. אז מה”. ספיידרמן ידוע כמי שהיו לו הרבה בנות זוג בקומיקס. מישל ג’ונס (זנדאייה) היא פשוט עוד אחת מהם שבמקרה קוראים לה מ.ג’יי. והאמת? גם מבחינת המשחק שלה זה לא באמת מזיז לי. על הדמות של נד לא נדבר, כי הוא יותר סתם מסתם שם (מעריצים, היכונו לבוא על מבוקשכם…בערך. בערך…). קאמברבאץ’, כמו ס.ל. ג’קסון ור. ד. ג’וניור לפניו, מדהימים בזכות עצמם ונותנים קצת בשר לעצמות העדינות של הולנד.

ואחרי שעברנו קצת על השחקנים (לא על כולם… יש הפתעות… יותר ממה שאתם חושבים!) בואו נדבר על האקשן. בואו רק נגיד שאני עדיין מחפש את הלסת שלי אחרי שנפלה לרצפה באולם. אמאלה אבאלה ודוד בן, הסרט הזה מפוצץ! כל אחד מהנבלים הקלאסיים מקבל יותר מהזדמנות אחת לקרב מול ספיידרמן ואפילו סטריינג’ מביא באפקטי האפילפסיה שלו לרמה שהעיניים צועקות “ואוו” והמוח מנסה לצעוק עליהם “אבל יש פה סצנות מתות!”

אה כן, כשהסרט לא מתפקד כבלוקבאסטר, הוא מתפקד כדרמת נעורים עם 45 דקות מיותרות. שוב, כל זמן שהולנד הוא ספיידרמן- יאיי!!! כל זמן שהוא פיטר פארקר- נע בין בדיחות חצי משעשעות לבני 12 ובין דרמת התבכיינויות שמזכירה את ספיידרמן של שנות ה-2000 המוקדמות (לא רמזתי לכלום!). אין לי מושג למה הוחלט שהסרט יהיה שעתיים וחצי, כאשר שעתיים היה די ויותר מדי לכל העניין. ישנם אפילו סצנות שלמות שהמצלמה מתעכבת על פנים כדי לייצר רגש, כשהדמעות התחילו לזלוג אחרי שספרתי 3, והסרט ממשיך לספור עד 62. למה?!

בסופו של דבר, אחזור למה שאמרתי עוד אי שם כשצפיתי ב”לוקי”- המולטיוורס הוא כלי מסוכן בסיפור! הוא יכול להיות מעניין, אך גם יכול להביא לכתיבה עצלה! “ספיידרמן-אין דרך הביתה” הוא סרט בעל תסריט עצל ברמות היסטריות! אבל! הוא נתמך בכל כך הרבה נוסטלגיה ורגש (אין לכם מושג כמה!) שאין סיכוי שלא תצאו ותגידו שהוא סרט מדהים.

הסרט מסכם יפה 20 שנה של “ספיידרמן” וחבל שסטן לי וסטיב דיטקו לא זכו לראות זאת. הסרט לא חף מטעויות, וטעויות קשות! אבל הוא מהנה, מרהיב, מרגש ומלא דברים טובים!

כמה מילים נטולות ספויילרים על אחרי הכתוביות:

אחרי הכתוביות 1: סצנה קומית. אצבע משולשת לאולפני “סוני”. מעיין אנלוגיה לשיחה בין קווין פייגי לאיימי פאסקל (מנכ”לית סוני) בה פייגי אומר לפאסקל “היי איימי! סתם, לא חשוב. ביי ביי). אתם תבינו אותי אחר כך.

אחרי הכתוביות 2: הצצה לעתיד המולטיוורס (ברח לי קצת במכנסיים מרוב התרגשות).

ציון סופי: 4