בשנה שעברה זכתה קלואי ז’או בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בנוסף לפרס הבמאית הטובה ביותר על סרטה “ארץ הנוודים”. בסרט ההוא הדמויות הסתובבו ממקום אחד בעולם למקום אחר בלי יותר מדי כוונה, דיברו ביניהן על החיים ונושאים אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסטיים נוספים בזמן שהשנים חולפות, בדרך כלל על רקע של שמיים פתוחים ותצורות סלעים מעניינות, ובסוף הסרט לא קורה להן דבר יותר מעניין ממה שקרה במהלכו.

אם אהבתם את “ארץ הנוודים” – קרוב לוודאי שממש תאהבו את סרטה החדש, “נצחיים”, שאותה קלואי ז’או ביימה עבור אולפני “מארוול” (לפחות יש בו הרבה יותר אפקטים ממוחשבים, יריות ופיצוצים ממה שהיה ב”ארץ הנוודים”).

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסרט:

אין לי דרך לדבר על העלילה, כי היא לא ממש קיימת. אבל בשיא הרצינות – הביקורת נכתבת סמוך מאוד לסיום הצפייה בסרט בקולנוע ועדיין קשה לי להבין מה קרה לאולפן שכיוון במשך כעשור ביד די יציבה את “סאגת האינסוף” ומה עבר על קווין פייגי שאישר את הסרט הארוך והדי משמים הזה. זה נראה כאילו זה סרט של DC (ויסלחו לי האוהדים של היקום ההוא), חסר כל כיוון משמעותי וללא שום קצב פנימי, או לפחות לא קצב שאמור להחזיק סרט גיבורי על שנפרש על פני 156 דקות. אם אתם לא מכירים את דמויות “הנצחיים” מראש (מהקומיקס) זה בסדר גמור, אחרי הסרט הזה לא בטוח שיהיה לכם אכפת. וכן, בסצינות אמצע וסוף הקרדיטים המתחייבות יוצגו בפניכם עוד דמויות שלא יהיה לכם אכפת מהן ותשכחו אותן ברגע שתצאו מהאולם החוצה (אם אתם רוצים לדעת על ההיסטוריה בקומיקס, היכנסו לכאן).

מה גרם למפלה הזו? מבלי שאפילו נזכיר פיאסקו נשכח אחר של “מארוול” בשם “Inhumans” (הנה הזכרנו, אבל כבר מייד שכחנו), “נצחיים” בא להציג קבוצה חדשה של גיבורי על, אבל יש בו בעיה מובנית. בעצם כמה בעיות. זוכרים את החלק הזה מלפני עשור, שבו ראיתם את “הנוקמים” בפעם הראשונה וכל האולם שאג בהתרגשות למראה השוט של כל ששת הנוקמים עומדים יחד בעיר ניו יורק בעת פלישת הצ’יטאורי? זה קרה אחרי שבמשך 4 שנים הציגו לנו לאט לאט את כל הגיבורים, את סיפורי הרקע שלהם ולמדנו לאהוב כל אחד ואחד מהם בדרכו, והכי חשוב – ממש רצינו לראות את כולם יחד. בסרט שלפנינו, מציגים לנו לא פחות מ-10! גיבורים חדשים והסרט מתחיל כשהם כבר פועלים יחדיו במשך אלפי! שנים עד לנקודה כלשהי שבה דרכיהם נפרדות. אין ממש שום דרך נרטיבית, גם לא בשעתיים וחצי, שנוכל ללמוד להעריך כפי שצריך כל אחת מעשר הדמויות, שלא לדבר על הזדהות רגשית עימם או עם מעשייהם. “נצחיים” הוא מקרה מובהק של “תפסת מרובה, לא תפסת”.

תקלה נוספת היא הליהוק – מעולם לא נתקלתי בקאסט כל כך אפרורי ויבש, במיוחד כשהוא אמור לייצג גיבורי על. הסרט סובל ממחסור כל כך חמור בכריזמה, עד שכל שניה שבה אנג’לינה ג’ולי כת’נה הלוחמת נמצאת על המסך, אפשר להבין מה זה אומר להיות בעל star quality במלוא מובן המילה, למרות שאני משוכנע שהתפקיד הזה לא ירשם ברשימת 10 התפקידים הטובים שלה, רחוק משם, אבל זה נובע בעיקר בשל תסריט עם משקל קלורי של קרש דיקט ודיאלוגים משמימים ומביכים, אפילו עבור סרט גיבורי על.

סלמה הייאק – נראה כאילו היא ביצעה את תפקיד מנהיגת “הנצחיים” אייג’אק מתוך תרדמת, שזה עוד יחסית טוב לעומת מה שאפשר להגיד על הביצועים של שאר השחקנים.

ג’מה צ’אן – אמורה להיות הציר הראשי של העלילה כסרסיי, שיש לה כוח להפוך אדמה למים למשל, אבל בסרט הזה נראה כאילו היא בחרה להפוך את עצמה לצבע דהוי במיוחד של בז’. הצלחתי לשכוח את קיומה עוד בזמן שהיא היתה על המסך.

ריצ’רד מאדן – לא אחר מאשר רוב סטארק עצמו, מקבל זמן מסך די משמעותי כאיקאריס, שאמור להיות החבר רב העוצמה ביותר בצוות כי הוא יכול גם לעוף וגם לירות לייזרים מהעיניים, אבל כאן דווקא נראה שהכוח המרכזי שלו הוא להסתובב עם פרצוף של כלב תחש עגום.

בין לבין מסתובבים פה ושם גם מקארי (לורן רידלוף), ספרייט (ליה מקהיו), דרואיג (בארי קהוגן) וגילגמש (דון לי) , אבל גם אם תצמידו אותי לקיר אני לא אצליח להזכר מי זה מי או מדוע צריך להיות אכפת לי מקיומם. נקודות אור יחידות מספקים קומאייל נאנג’יאני כקינגו חסר הדאגות שיורה פרצי אנרגיה מידיו, ובריאן טיירי-הנרי כפאסטוס, הנצחי שיכול לבנות כל דבר וכל נשק. הקטעים הקלילים וההומוריסטיים המעטים של הסרט נשענים בעיקר על היכולות הקומיות המוכחות של שניהם, אבל בעוד שהשטיק של נאנג’יאני נמאס עלי איפשהו באמצע הסרט, טיירי-הנרי הצליח לרגש בקטעים דווקא יותר דרמטיים לקראת סוף הסרט. בקשר לקומדיה – זה דבר רע מאוד עבור סרט, כאשר דמות שולית למדי, הווה אומר העוזר ההודי של קינגו (האריש פאטל) הופך להיות הדבר המוצלח ביותר שקיים בסצינות בהן אמורה להיות אינטראקציות נוספות בין הנצחיים.

כמו כן, מדוע בשם כל המולטיוורס, יש בסרט הזה שתי בדיחות מרכזיות שבהן מוזכר היקום של DC? לא ממש תיארתי את העלילה, אבל זה פחות או יותר מסתכם בכך שהנצחיים נשלחו ע”י “הסלסטיאלס” (אותן ישויות קוסמיות שכבר הופיעו בסרטי MCU, אחד מהם הוא למשל אגו, אבא של סטאר לורד) על מנת לשמור על כדור הארץ מפני ה”דיוויאנטס”, מפלצות חורשות רעה מסיבות כאלה ואחרות.

כולנו יודעים שהנבלים בסרטי ה-MCU הם בדרך כלל קריקטורה, אבל ה”דיוויאנטס” מצליח לגרד את תחתית החבית בנושא הזה. כן, אם זה לא היה עצוב, זה היה אולי מצחיק. גרוע מזה, מה שאמור להיות הטוויסט המרכזי של העלילה, צפוי בעליל מהדקות הראשונות לכל מי שיש לו חצי אונה מתפקדת (ולא מעט אנשים ניחשו אותו עוד מהטריילרים) ומה שנותר לעשות הוא לנמנם בחלקים מובחרים של הדיאלוגים הלא ממש חשובים, דבר שאכן קרה לי ולקולגה איתו הלכתי להקרנה. אותו קולגה גם ציין שכל הסרט נראה כמו הגרסה של “מארוול” למותג ה”פאוור ריינג’רס”, ולא כאזכור לטובה.

מבחינת הצילום, הסרט הזה מתעלה על סרטי מארוול אחרים ואכן, ז’או יודעת לצלם נופים ו”נצחיים” בהחלט מצליח להראות כמו סרט שאכן צולם ברובו בלוקיישנים אמיתיים ולא באולפן סגור עם מסך ירוק. עדיין, זה לא מה שימשוך את הקהל שאליו מיועדים הסרטים האלה. הם באים בשביל האקשן, וכשמדובר באקשן, אין אפילו סצינה אחת שהצליחה להיחרט לי בזכרון. אפילו ב”אלמנה השחורה” הסתמי, היו כמה סצינות אקשן שהצליחו להתבלט לטובה.

היה רגע משעשע בתחילת הסרט שבו היו גיחוכים בקהל מצד מי ששם לב לאיחוד קולנועי בין רוב סטארק לג’ון סנואו, הלא הוא קית’ הרינגטון שמופיע בסרט בתפקיד קטן (ועדיין לא מבין כלום), אבל איחוד נוסף של “משחקי הכס” מתרחש ברקע, כאשר את המוזיקה לסרט מספק לא אחר מראמין דג’וואדי, המלחין שיצר את נעימת הנושא הכה מפורסמת של הסדרה. לרוע המזל, אני אפילו לא מצליח להזכר בתו אחד מהמוזיקה שליוותה את “הנצחיים”. גרוע מכך, השירים המעטים שמשובצים בפסקול סובלים מבנאליות מחרידה, כמו למשל Time של הפינק פלויד בקטע שכמובן מראה… שעבר זמן.

אחד מרגעי הקרינג’ של הסרט, אין לי דרך אחרת לתאר את הזוועה הזו, היה כאשר שיר השמאלץ The End of the World, של סקיטר דיוויס, מנוגן כדי לסמן קטע מרגש. הדרך היחידה להצדיק את זה היא בהפוך על הפוך, אבל ז’או ביימה כאן את אחד הסרטים הכי חסרי הומור של “מארוול”, אי פעם, כך שלא נראה לי שהומור מכוון שיחק כאן תפקיד. כמו שמוריסיי שר פעם: Hang the DJ.

לא נהניתי מ”נצחיים”. אל תסקלו אותי באבנים… אולי אתם כן תיהנו ממנו, אך לצערי אני מעניק לו (בקושי ובכאב רב) כוכב וחצי.